"לוקחת מטוס מניו יורק נוחתת למצבי החדש/ יתומה/ זה כן בגודל היקום". ("יתומה", מתוך "פאפא", ללי ציפי מיכאלי).
השירה והחיים מהלכים אצל ללי ציפי מיכאלי יד ביד. "אני לא רואה איך אפשר להפריד ביניהם", היא אומרת. "מכאן שחומרי השירה שלי שאובים מתוך החיים, גם אם הם עוברים טרנספורמציה פואטית. עידון. הדמיון, החלומות והשאיפות הם חלק מהחיים. הכתיבה שלי היא אקט של מגע עם אנשים, כאן בעולם כולו. אני רוצה שיקשיבו לי. שיסתכלו עליי. שיתייחסו לקיום שלי. שימששו אותי דרך השירים שלי. יש בשירה משהו שאין בז'אנרים אחרים. היא מדגדגת בנימי האף ומעיפה את התודעה. מטלטלת ומטריפה. שירה טובה לא נותנת מנוח. היא מטרידה. היא מרחיבה את הלב ומכווצת אותו. התגובות הפיזיות שהשירה גורמת, הן תוצר של האנושיות שהיא מנסה להעביר. יש עוצמה הומנית בשירה. היא פוליטית. היא מבקשת לה מקום והתייחסות ורצון לשנות. יש בה זעקה וזעם וחשיפת הזוועה. הסרת המסיכה. הזזת הווילון. היא מטפלת באנושי שבאדם במוזיקליות. והיא משנה תודעה. המציאות שבה אנחנו חיים לא פוסחת על שיריי. בשירה שלי יש גם אמירה פוליטית. אני מרגישה אחריות לקורה אותנו על פני הגלובוס".
מיכאלי (55) היא משוררת ישראלית ובינלאומית. ספרה, "הבית המשוגע", שנע בין האישי ללאומי והגלובלי, תורגם למספר שפות. גם "פאפא", ספר שיריה השישי, עתיד לראות אור באנגלית, בצרפתית ובאיטלקית. היא מלמדת שפה עברית באוניברסיטת בן־ גוריון. יש לה בן יחיד והיא מתגוררת בתל אביב מול הים. "אשת רוח. אקטיביסטית. אזרחית העולם הגדול. אמא. אישה. שירתה מקומית ותל־אביבית ובה בעת קוסמופוליטית", היא מגדירה את עצמה.
ספרה החדש, "פאפא" (הוצאת אבן חושן. עריכה: דורי מנור) נולד מעמדת יתמות מתוך האלם שבהלם. "פאפא שלי מת בתקופת שהותי ברזידנסי בניו יורק, שם כתבתי טיוטה ראשונה לספר הבא שלי", היא מספרת. "הספר 'פאפא' פרץ לתוך הספר ההוא אאוט אף דה בלוּ. היה קשה לבטא במילים את כאב האובדן. הרגשתי ששמו אותי על מיוּט. ופתאום כאילו הרימו את הווליום לדציבלים הכי גבוהים. זאת הייתה צעקת האבל שלי. הייתי זקוקה לשפה חדשה שלא הכרתי. שפת היתומים. שפה אישית שתחבר ביני לבין פאפא המת. בקדיש לא נתנו לי לקרוא קדיש. אז זה הקדיש האסור. אלגיה שכוללת 88 שירים, כמספר שנות חיי אבי. 'פאפא' הוא קינה. ספר אבל. ספריי הקודמים הם ספרים שנוגעים חזק בחיים. מסרבים למוות. כאן אני מנהלת דיאלוג עם המוות. גן העדן הפך ליעד אפשרי. כמו פריצה לחלל".
השירים בספר נכתבו בזמן קצר ובאופן לא מודע, מתוך מצב טראומטי. הם עוברים בין דיבור בגוף שלישי לדיבור ישיר, גוף שני נוכח. "בדיעבד הבחנתי בכך", מסבירה מיכאלי. "זה מלמד על הקושי לשחרר את פאפא. הכמיהה להמשיך ולדבר איתו. לגעת בו. לשמר את זיכרון הנימה הקולית שלו. להיאחז בנשמה שעוד נותרה ממנו במחוזות החיים. ויחד עם זאת, הרצון לראות אותו כאובייקט מרוחק. לשחרר".
מה למדת על עצמך מכתיבת הספר?
"הדבר הכי נורא היה לגלות שלא אוכל להתקשר יותר לפאפא. מספר הטלפון האישי שלו עדיין ברשימת אנשי הקשר שלי. לא התקשרתי אליו לעתים קרובות, והוא תמיד היה מעיר לי שאני לא מדברת איתו מספיק. היה אומר: 'הו, סופסוף התקשרת', או: 'תתקשרי כשיש לך זמן'. את זה אני לא אשמע יותר. זהו. מותו של פאפא יצר בתוכי חלל. לא הצלחתי לחזור לעצמי. שקעתי במלנכוליה. תהליך כתיבת הספר היה טקס פוסט־טראומטי עבורי, וגם שחרור. מתוך הכתיבה הבנתי, שאם גודעים ממני גזע, אני יכולה להוציא יופי נורא. אני עדיין בתהליך של יציאה מההצטנקות (מהמילה צינוק). זה לא נגמר שם. בספר. היתמות קיבלה תוקף. פאפא הפך מבשר ודם לשירה. סמל להיעדר פאפא גלובלי".
השקת הספר תיערך ב-29 בנובמבר, 12:00, בר "אוקטובר", תל אביב