הסיפור האנושי הוא סיפור אחד ויחיד: אדם נולד, אדם מתבגר ויוצר קשרים עם בני אדם אחרים, אדם חי לו אי־אילו שנים ועושה דבר־מה בעולם, אחר כך הוא מזדקן ולבסוף הוא מת. בין הסיפור האחד על חיי אדם לבין אמנות הסיפור מתגוררים רק סופרים יחידי סגולה. רק הם יודעים לספר את הסיפור השגור בדרך חדשה, ייחודית. להוסיף על שלד הבניין המוכר את המבנה המפתיע, צבוע בבני גוונים לא שגרתיים ומלא ברחשים שלא נשמעו קודם לכן. לפי הספר שלפנינו דומניקו סטרנונה (יליד עיירה סמוכה לנפולי, 1943) האיטלקי נמנה עם הסופרים המעטים שאמנות הסיפור היא כלי העבודה המעולה שבידיהם. יכולתו של סטרנונה לעצב בפשטות יצירה שתכיל את כל המרכיבים המשובחים, מוכחת החל מן המשפט הראשון, שבו בתו של הגיבור הקשיש מתקשרת אליו כדי לבקש שיבוא לשמור על הנכד. לכאורה, סיפור בן זמננו, שבו זוג הורים קרייריסטים מתקשים להתמודד עם הזמן, ההצלחה, הילד בן ה־4, היחסים הזוגיים. לכאורה, הסבא מזדמן לתוך מהומת הדור הספציפי הזה כצופה ממאן. למעשה, הסיפור הוא עליו, על האמן המזדקן הנפגש עם עצמו בכורח המציאות.

אפשר היה לעשות מהנתונים האלה קומדיה (סטרנונה, בעצמו לא צעיר, הוא גם תסריטאי) שופעת דיאלוגים קופצניים. הסופר נמנע מכך, אף שדיאלוגים מסוימים בין הסב לנכד משעשעים ביותר, בזכות האותנטיות החריפה. אך סטרנונה לא ביקש לתאר יחסים בין אב לבתו וחתנו ובינו לבין נכדו, אף על פי שתחום יחסי המשפחה זוכה כאן לרווחים נלווים. הסיפור הוא על ניסיונו הכפייתי של היחיד להיחלץ מסביבת הולדתו ולהיות למישהו אחר, שונה מכל הדורות שקדמו לו. להיות למבוגר מילאנזי במקום הילד הנפוליטני. להיות לאמן, כי בשאיפה אל הייחוד שזורה ללא הפרד התשוקה למימוש יצירתי, להכרה אמנותית. הצורך להתבלט, להיות שונה משאר הילדים הנפוליטניים, דוברי השפה הגסה, מוסיף להתקיים בקשיש המתכחש לסבאות ומוסיף לחתור להגשמת איזו הבטחה אינפנטילית לזכות בפרסום רחב, אם לא בתהילה.

על זה הספר, על הסבא הנאלץ להרחיק ממילאנו האינטליגנטית, האלגנטית, כדי לשוב לדרום המוזנח של המאפיה ושל הוריו. באתר ילדותו הוא פוגש את רוחות הרפאים הנפוליטניות שמהן נמלט. הנכד הוא קטליזטור רוטט, ילד עכשווי מוכשר, “גמד" בעל תושייה ומסוגלות מרגיזה, דמות מראה הפוכה לזקן המתמודד עם חולשת הגוף ונסיגת היכולת האמנותית. הוא הרי רצה בתחילה להיות “איש של מלים גבוהות, רגשות מעודנים, תחושת אחריות, הגנה חכמה על הטוב". כל שעניין אותו הסתכם ב"הפקת מחזור רציף של יצירות, אפילו קטנטנות וזעירות". בשבתו עתה בדירת הוריו המרתיעה הוא מסכם: “הצלחתי לאטום את הסדקים בזה אחר זה, בחרדה בלתי פוסקת". אבל השיבה לדירה הגבוהה ולמרפסת המפחידה, לרעש הנורא של הכבישים שמתחת, פוערת את הסדקים והעבר חודר בעדם.

יופיו הטמיר של הספר צומח באופן הרמוני מפשטות המסירה שלו, מן המבנה הרצוף הרהורים פנימיים של הדובר, האמן הקשיש, המשולבים בהתרחשויות ממשיות בתוך הדירה שבה הוא כמו נכלא למשך ימים בחברת נכדו. דומה שהסופר מזג אל היצירה הזאת מינונים מדויקים של חומרים ממתחמים שונים עד ליצירת טקסט שקצבו מדויק ומסריו משכנעים. סיפור חכם, טעון באנושיות המתעקשת להיות, להטביע חותם, להיבדל, לקבל שֵם ומשמעות.

סטרנונה מכיר במידת החשיבות והערך הסיפורי שבפרטים הקטנים (כירת הגז, מברג, ידית) השווה לערכן של המחשבות הגדולות. האמן שהזקין מתמודד במקביל עם עבודה שעליו להשלים למען מו"ל צעיר ודעתן ועם צרכיו של הנכד בן ה־4. העולם הצעיר מנצח ומאלץ אותו לעבור לילה טראומטי, כדי שיתעשת. הקתרזיס יקרב אותו אל הרגש הטבעי ואל הפתרון האמנותי. בסיומה של תקופת הבייביסיטינג הוא משלים עם כך ש"אי־אפשר להיות אהוב באמת", בוודאי לא לפי צרכיו הרעבתניים. “ככל שאני זוכר איש לא הביע כלפי חמלה רבה". יש להניח כי הנפוליטני שרצה למחוק משפתו את לכסיקון הקללות מכיכר גריבלדי ואת זכר אביו המהמר הכפייתי, יגיע לבסוף להשלמה עם הרקע שלו, ויהיה הראשון לחוש חמלה לעצמו. ואם לא לעצמו הרי שלנכדו.

הסיפור של סטרנונה (בתמונותיו הוא מחייך בסלחנות מעבר למשקפיים וזקן לבן) כולל בסופו איורים באקוורל פחם. זהו נופך ויזואלי נכון, המשלים יצירה מלבבת ומעורר מחשבות. אולי לא צריך יותר מזה, אלא שאזכורה של העוגה הנפוליטנית סְפוֹלְיאטֶלָה מעניק לקראת הסוף הקשר אישי ממשי. מדובר בבוקר רענן בבית קפה בסורנטו, מדרום לנפולי, שם טעמתי לראשונה את המעדן שהינו מעטפת שכבות של בצק דקיק ומתפצח ממולאת בעושרה המתוק־לימוני של גבינת ריקוטה חמה. תענוג חושי המשתווה ברמתו לחדווה המנטלית שבקריאת “תעלול".

דומניקו סטרנונה, "תעלול", מאיטלקית: שירלי פינצי לב, כתר, עמ׳ 264

***

להשתחרר ולספר

“לחצות לצד השני, מעבדות לעצמאות״ מאת אָלֶף ברוך הוא דוח לא ספרותי על קורות נערה יהודייה מכפר אתיופי. חבורה של אנשים דורשי טובתה של המספרת התאחדה לצורך הבאת הסיפור לדפוס. מטרת חבריה של אלף, אישה שגברה על טראומות נוראות, לסייע לה להשתחרר מזוועת עברה כדי להמשיך בחיים אופטימיים בביתה שברמלה. אלף גדלה בכפר אתיופי אידילי בחסות אמה האהובה ושניים מאחיה. יום אחד נחטפה בידי אחותה הבכירה, שאותה לא הכירה קודם לכן. הגעגועים לאמה גרמו לה לברוח לסודן, כי מסודן, כך ידעה, מגיעים לישראל.

אחרי שניצלה מטביעה בנהר נאסרה בידי הסודנים ונאנסה במשך שלושה חודשים. היא הייתה בת 12 בלבד כשהאנסים מכרו אותה לעבדות. היא סבלה מידה של בעלת בית כפרית, וכששוחררה מבית האחוזה במבצע חילוץ של קבוצת אתיופים, היה עליה לעבור עוד מסעות תלאה רבים עד שהגיעה לישראל וחברה לאמה ואחיה. זה סיפור פשוט ואיום ומלא בעוז רוחה המרדנית של אלף, שם אמיתי.

(הוצאת נוצה, 96 עמ׳)