"עובדי המוסד סובלים מסכיזופרניה חלקית. הם נשלחים בשם המדינה לביצוע משימות שכוללות פעילויות בלתי חוקיות שאופייניות לפושעים ולנוכלים: עיקובים, פריצות, החלפת זהויות, טשטוש עקבות, הפעלת מניפולציות, התקנת האזנות, ולעתים - אם אין ברירה - גם נטילת חיי אדם. אבל ברגע שסיימת את המשימה וחזרת הביתה, אתה אמור לחזור ולהיות אזרח שומר חוק ולהתעלם מארגז הכלים שקיבלת מהמדינה. גם כשמדגדג לך בקצה האצבעות לנצל את הידע המבצעי לעניינים פרטיים", אומר גד שמרון (69) סופר, עיתונאי ואיש מוסד בדימוס, לרגל צאת ספרו החדש "DNA גורלי".

על מה הספר?
"הספר מבוסס על סיפורו האמיתי של אולריך שנפט, יליד 1923, שמוכיח פעם נוספת שהמציאות עולה על כל דמיון. הוא היה חייל נאצי בוואפן אס.אס, היחידות הלוחמות של האס.אס. אחרי מלחמת העולם השנייה הוא אימץ זהות של יהודי בשם גבריאל זיסמן וחבר לקבוצת עקורים יהודים בדרום גרמניה. מצויד בזהות חדשה, הצטרף לספינת מעפילים שנתפסה על ידי הצי הבריטי ונכלאה בקפריסין, שם למד עברית והצטרף להגנה".

מה לנאצי בשירות ארגון ההגנה של מדינת היהודים?
"הוא ראה שהעקורים היהודים זוכים לטיפול חם של ארגוני סיוע כמו הג'וינט והסוכנות היהודית, ונקט בצעד הקיצוני הזה, כי לא היה לו לאן לחזור. הוא יליד פרוסיה המזרחית שנכבשה על ידי הצבא האדום, וכל תושביה הגרמנים גורשו. עם קום המדינה ושחרור המעפילים, הגיע לארץ, התגייס לצה"ל, והתבלט כחייל מצטיין. מה הפלא? היה לו ניסיון קרבי הרבה יותר מאשר למפקדיו. בהמשך נשלח לקורס קצינים, חתם קבע וטיפס לדרגת סרן בחיל התותחנים. אחרי כמה שנים, החיים הכפולים החלו לגבות מחיר נפשי. זיסמן/שנפט הסתבך בבעיות משמעת. ערב אחד השתכר, התחיל לשיר שירים נאציים והראה לחבריו צילומים שלו במדי נאצי. מאחר ובישראל הצעירה של שנות ה־50 חיו מאות אלפי ניצולי שואה - רבים מהם עם בעיות נפשיות - הבינו בצה"ל שמדובר בטיפוס בעייתי, אבל לא חקרו אותו לעומק, והסתפקו בפסק דין משמעתי ובהדחתו מהשירות".

גד שמרון. צלם: גיא שמרוןגד שמרון. צלם: גיא שמרון

איך הגעת לסיפור והאם נתת לדמיונך דרור?
"אני מכיר את הסיפור כבר שנים. בשנות ה־90, כשכיהנתי כשליח מעריב בגרמניה, אפילו ניסיתי לחפש את שנפט. שמעתי שהוא איש דת לותרני במרכז גרמניה, תומך בישראל, אבל אלה היו שמועות בלבד. לא הצלחתי לאתר אותו. לפני כשנתיים החלטתי לקחת את הסיפור של שנפט ולכתוב מחזה על עלילותיו המדהימות. עניין אותי לכתוב על המהפכים בחייו - חייל בוואפן אס.אס, קצין בצה"ל, ציוני נלהב, בוגד ומרגל. העברתי את המחזה לכמה תיאטראות, וכרגע אני ממתין בסבלנות לתשובה. בינתיים, כתבתי גם ספר - 'DNA גורלי'. השתמשתי בסיפור האמיתי של שנפט, אבל הוספתי עלילות משנה מסועפות, כולן פרי דמיוני הקודח, המתארות כיצד עקבות שהשאיר שנפט בארץ בשנות ה־50, מטלטלות אחרי עשרות שנים את חייו של בכיר במוסד, המשוגר לגרמניה למשימה לא שגרתית".

עד כמה הדימוי הג'יימס בונדי של המוסד קרוב למציאות?
"האמת היא שלמרות המשאבים האדירים, המערכת הזאת רושמת מדי פעם כישלונות צורבים, אסטרטגיים וטקטיים כאחד. הרשימה כוללת, בין השאר, את הפתעת אוקטובר 1973, למרות שהמידע הגיע לארץ, אך לא הופץ בין הגורמים הרלוונטיים; פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב־1987; תוכנית הגרעין השאפתנית של שליט לוב מועמר קדאפי, שהתקדמה במהירות בלי שבישראל ידעו על כך משהו; מחדל איסוף המודיעין לקראת פשיטת שייטת 13 על המרמרה. רשימה חלקית מאוד. אומרים שמשה שרת המציא את המילה ביון כנגזרת של המילה בינה: פירוש של אינטליג'נס באנגלית. יש לקוות שיגיע היום שישראל, כוכבת־על בביון, תגיע גם לרשימת המצטיינים העולמית בבינה".

לדעתך המוסד הוא מנגנון מנופח מדי?
"אני נזכר במרקוס וולף, המרגל האגדי של המלחמה הקרה, מפקד שירות ביון החוץ של גרמניה המזרחית. אני הבאתי אותו ב־1996 לארץ. אביו היה יהודי. ביליתי איתו שבוע, ככל הנראה אחד השבועות המרתקים בחיי. אי אפשר לשכוח את המשפט שאמר לי ערב אחד, כשישבנו בטיילת בטבריה, וחיסלנו בקבוק יין וקשקשנו. 'תאמין לי', הוא אמר, 'אם מחר מקצצים בחצי את כל ארגוני הביון בעולם, אף אחד לא ירגיש בהבדל'".