בתחילת שנות ה־80 גרתי בתל אביב בבניין שפינת הקיר האחורי שלו השיקה לבניין שבו גרו יעקב ועדנה שבתאי, ברחוב לוריא. כשעברתי לגור בלב עירו הממשית והספרותית של שבתאי, קיבלתי מתנה מחבר אהוב, שאמר: זה הספר שאת צריכה לקרוא. "זכרון דברים" הותיר אותי המומה ונרגשת. כקוראת שלא ראתה לפניה אלא את הכתיבה, הייתי חסרת אונים ואחוזת השתאות כפי שחשתי כשקראתי לראשונה חלק מ"בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט. אינספור נימים של הזדהות והתפעמות נקשרו ביני לבין הרומן הראשון של שבתאי. חזרתי וקראתי בו ואותו עד שהפך מהוה ואהבתי את המחשבה ששבתאי גר כאן, ממש קרוב. לא רציתי לראות אותו גופו, נהניתי לדעת שהוא כותב למעלה בדירתו, בעודי נושאת שקיות מכולת מפינסקר לחובבי ציון.

לא אחת ראיתי את עדנה חוצה את רחוב דרויאנוב בהליכתה הזקופה, המוקפדת. לא ידעתי דבר על חייהם הפרטיים, לבד מאותו נתון רכילותי שעדנה שבתאי מזכירה בלא מבוכה בספרה. ואחרי מותו בא "סוף דבר" וחשף עוד שכבת יצירה תת־קרקעית מזוככת, שבה נתן שֵם ותיאור למועקה האנושית כפי שאיש מלבדו לא ידע למלל, והגולל נסתם. עדנה שבתאי הביאה את היצירה הספרותית ההיא של שבתאי לגמר, ולא יהיו עוד. היא כותבת: "לפני הכול ומעל לכול רבץ עלי בכל כובדו כתב־היד הלא גמור, יותר מאלף עמודי הטיוטה של 'הספר'". הטרגדיה שבחיי אדם זרמה בתשתית כל יצירותיו. ההתפוררות, ההיפרדות, הכיליון. ועכשיו בא הספר של רעייתו ומסכם הכול, פנים וחוץ, ספרות וחיים, ובאמת שאין עוד מה לומר.

ספרה של שבתאי מכבד את הספרות ואת הסופר, ומעניק כבוד גם לאדם שהיה יעקב שבתאי, למורכבותו, לאישיותו התוססת והחרדה, העולצת והדיכאונית, להרגליו החוליים וליצירתיותו הגועשת. הספר עשוי כמלאכת מחשבת של איזונים. אין לי ספק שהסלקציה הייתה קשה לא פחות מעבודת הטווייה של החומרים. הארגון הכרונולוגי מסייע, כמובן, אך יותר מכל ניכרת המחשבה המעמיקה שהנחתה את הכותבת להלך בין החומרים האישיים והרגשיים לבין ההיבטים האובייקטיביים והספרותיים. יעקב שבתאי היה האיש היקר בחייה, אך היא גם מכירה בחשיבותו היחידאית לספרות העברית, וספרה נמתח בין שתי נקודות המרכז האלו. שבתאי, בעצמה אשת ספר משכילה, מניחה מרחב מחיה עצום לאיש ולסופר שהיא בוראת בדפיה. ועם זאת, אין היא מתבטלת מפניו, ואף רגע לא נדחפת לעמוד לפניו. זהו איזון נפלא ומשכנע שיצרה כאן. בין החיים הזוגיים לבין חיי הכתיבה הספרותית, שהמשפחה כולה, עם שתי הבנות, נעשתה מחויבת לה. בין האהבה הזוגית הממושכת, השמחה והסוערת, לבין קשרי הידידות וחיי החברה העשירים שלהם. בין האמנות שלו להתפתחות האקדמית שלה. בין עולם החול הרצוף קשיים כלכליים ואחרים לבין עולם הרוח המלא בקריאת ספרים, האזנה למוזיקה וישיבה על המרפסת המערבית מול פריחת הגרווילאה.

אם נזקקנו להוכחה חוץ-ספרותית על היות יעקב שבתאי סופר בכל מאודו, הרי שבא הספר המרגש הזה ומתאר גבר שחי ומת על כתיבתו. בעמוד 201 מביאה עדנה שבתאי מכתב שכתב הסופר לעורך ספרו הראשון. רגע לפני שהחלה עריכת “הדוד פרץ ממריא" בספריית הפועלים, כבר מיהר שבתאי וכתב דברים פסקניים לעזריאל אוכמני. ההבהרות התקיפות שלו מעידות יותר מכל על מחויבותו העמוקה של סופר ליצירתו: “אני מייחס חשיבות רבה ביותר לחלוקת המשפט (אפילו אין היא על־פי כללי התחביר), לחלוקת הפיסקה למשפטים, ולחלוקת הסיפור כולו לפיסקאות. אותה מידה של חשיבות אני מייחס למבחר המלים ולאופן שבו המחבר משתמש בהן. לדעתי, הפיסוק והתחביר ואוצר המלים - אלה הם ‘טביעות האצבעות' של המחבר (...) מתוך השקפתי זו, אני מתנגד בתכלית לכל שינוי בטקסטים של הסיפורים, ולו גם שינויים שהם לכאורה קלי ערך (נטיית השם, ‘היכן' במקום ‘איפה' וכו' וכיו"ב)". באותה מידה הגיב בזעם וסבל עוגמת נפש כשהוכנסו שינויים במחזותיו שהועלו על במות ישראל.

“בכלל, אני הייתי גם רוצה לנוח מעניין הכתיבה, ולהרבה זמן". זה המשפט שבו סיים שבתאי להשיב על שאלותיה של אילנה צוקרמן בראיון רדיופוני שערכה עמו שבועות אחדים לפני מותו. זהו גם המשפט שסוגר את הספר. שבתאי בחרה להביא את תמליל השיחה בסופו של המסמך הספרותי המרתק שיצרה. בעצם הבאת השיחה המוקלטת מתמצה הרוח שהניעה את הספר לידי גמר ודפוס. שבתאי הוכיחה בכל דפי האוטוביוגרפיה־ביוגרפיה הזאת תעוזה אישית עצומה, פיכחון חד ונאמנות אין קץ לגבר, לאיש ולסופר. הספר נובע ממודעות עמוקה ומבוססת, שהספרות העברית לא הייתה עוד כתמול שלשום אחרי “זכרון דברים", שיצא לאור ב"סימן קריאה" של מנחם פרי בשנת המהפך הפוליטי, 1977.

כמה שקול והגיוני להביא את דבריו החוץ־ספרותיים של שבתאי בסיפא של ספר המתאר את צמיחתו של הסופר. זהו סיום נכון לספר שנקטע כחיי הסופר ב־4 באוגוסט 1981. נכון לקרוא את שבתאי המדבר בכנות, בשטף לא מלומד, על יצירתו וחייו עם יצירתו ובתוכה. יש בכך משום הישארות הנפש. הנה הוא כפי שהוא, בעל אוצר מילים משלו וקצב אמירה משלו הנובע מעולם פנימי ייחודי של אוטודידקט. זהו מוצג מעניין ביותר בספר שוקק חיים עשירים בכל עמודיו. הנה, קורטוב מתיאור מלאכת הכתיבה המאומצת התלויה בבחירה נכונה מתוך שפע אלטרנטיבות: “בתוך העבודה ישנן נקודות רבות מאוד, שהמחשבה לא יכולה פשוט לעזור כאן. היא עומדת ביחס אליהן בחוסר־אונים גמור, היא לא מסוגלת להגיע להכרעה. לפעמים זה כמו לבקע שֹערה לשניים. אבל לפעמים זה כמו לבקע שֹערה שלא קיימת לשניים". במקום אחר בספר מזכירה עדנה שבתאי שבעלה אמר פעם לחיים באר, שהכתיבה היא לו כניקוי רחוב אלנבי כולו במברשת שיניים. מתיאור התפתחותו של שבתאי כמי שהכתיבה הספרותית היא מרכז חייו עד שהוא מתמסר לה בכל מאודו. האגוצנטריות היא אמצעי הכרחי למחויבותו הבלעדית לכתיבה. שבתאי כתב תריסר טיוטות שגם אותן שב ושכתב פעמים רבות, אף אחרי שמסר את כתב היד למו"ל. מכמירת לב היא התמונה שבה נראה שבתאי סובב בעיר ובתיקו כתב היד הגמור, שאותו הוא ממאן למסור. וכשמסר לבסוף, לפי דבריו לצוקרמן, פשוט עצם את העיניים וקפץ. “אומרים ‘על החיים ועל המוות' וקופצים".

מן הספר הזה מגיע משב רוח מעֵת ישראלית אחרת. ברקע שלו מצטיירים עמק יזרעאל הקיבוצאי, הירוק, השמוצניקי, ואחר כך תל אביב האינטליגנטית, עיר קטנה ולבנה שמי שנולדו בה להורים קשי־יום הופכים לציירים, קולנוענים, סופרים ומשוררים. הסופר שבתאי מתפקד בשיא חייו הקצרים בלב חבורה יצירתית, שבה הידידות האמיצה היא דלק למנוע בעירה במלוא תאוצתו. החולצה הלבנה שעדנה לובשת לכבוד טקס קבלת פרס שהוענק לשבתאי, היא הד נפלא לעולם שלא יכול היה להשתמר. הלובן הזה, עם חג הפסח האחרון שחגגו במרחביה באביב הסופי לחיי הסופר, מוליך על הספר כולו צליל אלגי על מה שנגזר עליו להשתנות לבלי הכר ולאבד.

...