בתום שיחת הטלפון הראשונה עם העורכת המנוחה נילי מירסקי, שבישרה כי ההוצאה המכובדת מעוניינת להוציא לאור את ספרי, חשתי סחרחורת, לבי פעם במהירות, אצבעותיי רעדו, פי יבש. היה זה התקף חרדה מפואר, אקסקלוסיבי. התיישבתי על הספה וניסיתי להסדיר את נשימותיי. עיסיתי את צדעיי ומחיתי ממצחי אגלי זיעה קרה. כמו נער שביתק את בתוליו עם מלכת השכבה, או, להבדיל, כמו דמותו של סמי בן טובים בסרט המיתולוגי "מתחת לאף", רציתי לעמוד על השולחן ולצעוק, "אני דודו בוסי דפקתי הקופה".

אך תחת זאת בחרתי בשתיקה. לא גיליתי לאיש שההסתגרות הממושכת בבית - כמעט בלי לראות אור שמש, בלי להיפגש עם חברים או חברות, בלי לבלות או לקיים יחסי מין, התנזרות טוטאלית מהחיים בכלל ומהנאותיהם בפרט - הניבה סוף־סוף פרי. ההתמסרות למילים וליצירת עולם שרובו בדיוני במשך תקופה לא מבוטלת של שנה וחצי, הצליחה לעניין אנשי ספרות מקצועיים.

אחרי פגישה בהוצאה, התבשרתי שאת כתב היד יערוך לא אחר מהסופר הנערץ עליי יהושע קנז. האיש שגדלתי על ספריו, לאורך השנים בלעתי את מאות אלפי מילותיו הכרוכות. הפגישה הראשונה איתו התקיימה בבית קפה. קנז הודה שזו תהיה עבודת העריכה הספרותית הראשונה שלו. "אפשר לומר שאתגלח על זקנך", אמר בחיוך מקסים, מבויש.

נפגשנו שלוש פעמים במשך כחודש וחצי. פרט לסוף חדש שכתבתי, לא הייתה עריכה תוכנית. רוב רובה של עבודת עריכתו הייתה לשונית. פה ושם שוכתבו פסקאות, ולאחר קריאתן חשתי בתוך תוכי שזו לא שפתי. הסיפור נשאר אותו סיפור (מלבד, כאמור, הפרק האחרון ששיניתי), אבל הניסוחים הם שונים, זרים לי. ככה לא מדברות הדמויות בשכונה, ככה לא ניסחתי את מחשבותיו וזרם תודעתו של הגיבור. אבל מי אני שאלין? ועוד מול אחד מבכירי הסופרים העבריים?

כתב היד הוחזר לידיה של נילי מירסקי, ומעתה נכנסתי לתקופת המתנה ממושכת ומורטת עצבים. לא שמעתי ממנה במשך חודשים ארוכים. עיינתי שוב ושוב בהסכם שנערך בין ההוצאה לביני. אחד הסעיפים שהציקו לי ביותר, הטריפו את מנוחתי הנפשית, עסק בביטול ההתחייבות של ההוצאה להוציא את ספרי, וזאת על פי שיקול דעתה בלבד.

החשש הכבד מביטול קיצר את לילותיי. מצאתי את עצמי מתגלגל במיטה, לא יכול להירדם עד שאור הבוקר הפציע. עד אז נהגתי לשתות אלכוהול פעם־פעמיים בשבוע. באותם ימי המתנה השתייה הפכה יומיומית, החל משעות החשיכה. אחרת, פשוט לא נרדמתי.

בשעות היום בהיתי במכשיר הטלפון הנייח, המונח אילם ליד הספה, ושיוועתי לצלצול מבשר טובות. לא העזתי לנסות להתקשר ולברר מה קורה, אם יש חדש, אם יש תאריך ליציאת הספר לאור. לא יודע למה לא העזתי. כנראה הפחד מדחייה שיתק אותי. אם עד אז בצבצו בשערי השחור מספר מועט של שערות שיבה וניתן היה לספור אותן על כף יד אחת, כעת הן החלו להתרבות בקצב שונה, מהיר, מבהיל.

כמובן, לילות האלכוהול שלי, שהפכו לשגרה, הזיקו לבריאותי. זה בא לידי ביטוי בכאבי בטן ובצרבות עזות וכרוניות. בשלשולים, או לחלופין בעצירויות. בכאבי ראש ובהקאות. ולכל הרעות האלו התלווה ידידי משכבר הימים - הדיכאון. עומד בגאון ובגאווה לצד מכרה בולטת ממנו, החרדה, שרגלה הפכה להיות כבדה על הדוושה.

בהוצאת עם עובד קיימות מספר סדרות של ספרי עיון ופרוזה, ילדים ועוד. הספר יועד לצאת בסדרה הנחשבת, היהלום שבכתר ההוצאה - ספריה לעם. אותם ספרי "כיס" קטנים ואיכותיים, שאין חובב ספרות אשר כותרים מסדרה זו אינם מפארים את ספרייתו הביתית.

לאחר שבעה או שמונה חודשים אזרתי אומץ. התקשרתי להוצאה וביקשתי לשוחח עם נילי מירסקי. הפקידה שקיבלה את השיחה הבטיחה להעביר לה את המסר. חלפו עוד עשרה ימים, והטלפון ממנה הגיע. בחוסר סבלנות בישרה כי הספר יראה אור בעם עובד אבל לא בסדרת ספריה לעם. זאת הייתה מכה לא נעימה, אגרוף ישיר לפרצוף, אך כזה שלא הפיל אותי לנוקאאוט. נשארתי עומד על הרגליים. אז לא בסדרה היוקרתית, אבל עדיין תחת הוצאת עם עובד, עדיין לא נזרקתי מכל המדרגות כפי שחששתי כל התקופה.

כדי לשמור על שפיותי שנותרה, או שמא כדי לאבד אותה סופית, התחלתי לשקוד על ספר חדש, שלימים ייקרא "פרא אציל". מלאכת הכתיבה התנהלה בעצלתיים, הראש לא נח, הבטן הנפוחה מצפה ללידת ספר הביכורים. שיחת הטלפון הבאה עם מירסקי התנהלה מיוזמתה. זה היה כעבור מספר חודשים נוספים.

"איך נתת ליהושע לעשות לך את זה?", נזפה בי כגננת אל ילדון זב חוטם. בלעתי את רוקי וקרסתי על הספה. "מה, מה נתתי לו לעשות?", שאלתי בחיל וברעדה, אבל איכשהו ידעתי על מה היא מדברת. הספר הערוך על ידו איבד את קולי, הפך לקולו של קנז. "גברת מירסקי", העזתי לצייץ, "אני הגעתי לבקו"ם טירון מושתן, והצבת מולי כמפקד ישיר את אלוף הפיקוד. מה ציפית שאעשה מולו? איך רצית שאנהג? כל מה שאמר לי ביצעתי כמצוות אלוהים חיים, הצדעתי לו, הזדקפתי וזעקתי, כן המפקד!".

"טוב, תקשיב", אמרה, "למזלך מצאתי את כתב היד המקורי ואני לוקחת אותו לידיי, אתחיל לערוך אותו בעצמי ואחזור אליך כשהמלאכה תסתיים".

הודיתי לה ושאלתי בדחילו ורחימו כמה זמן להערכתה זה אמור לקחת. "ייקח כמה שייקח, ובינתיים תתאזר בסבלנות!".

התאזרתי בקצת הסבלנות שנותרה בי. המשכתי לכתוב את הספר השני, בלי לדעת בדיוק מה קורה עם הראשון. חלפו שלושה חודשים ארוכים נוספים, וצלצול טלפון נוסף מעיר אותי בשעות הצהריים המאוחרות. שוב נילי מעבר לקו, הפעם עם בשורות חדשות וטובות להפליא. היא סיימה את העריכה. קראתי את הטקסט הערוך והודיתי לה. היא החזירה לי את הספר, את השפה שלו ואת העולם שממנו יצא. אבל לא היה די בכך. היא הכריזה שהוצאת עם עובד החליטה להעניק לי את "פרס וינר לסיפורת חדשה", המוענק על ידיה לספרי ביכורים מדי שנתיים־שלוש. הטוב הזה הגיע עם טוב מאוד נוסף: הספר יצא בסדרת ספריה לעם. "נלחמתי עליו במערכת וניצחתי!". חתמה נילי את דבריה.

בתום השיחה המפתיעה פצחתי בסלון ביתי בריקוד ובקריאות שמחה, כמו אסיר שזה עתה התבשר על קבלת חנינה.

אוף, איזו הקלה, התבוננתי בשערי המכסיף ופרעתי אותו בהתלהבות. "יאללה, בני יהודה!", שאגתי ומחיתי דמעה של אושר.

את אירוע השקת ספר הביכורים המליצו לי במערכת לערוך בחנות "תולעת ספרים". בחרתי לקיים אותו בסטודיו למשחק של לוינשטיין, שבינתיים העתיק את משכנו ל"בית רובינא" בלב שוק התקווה. מבנה שהיה בעבר מעון ילדים שבו התחנכתי מגיל 3 עד 5. יורם היה גאה בי עד מעל לקרחתו. בדברי הברכה שנשא לא שכח להזכיר את תחזיתו שהתממשה.

בינתיים המשכתי לכתוב את ספרי השני. חצי שנה לאחר צאת ספר הביכורים לאור הייתה לי גרסה ראשונה שלו. כדי לא להתברבר לבד עם הטקסט התקשרתי לנילי וסיפרתי לה עליו. אמרתי לה שזו רק סקיצה, שלד. ביקשה שאשלח אותו אליה. ציפיתי לשמוע את חוות דעתה המקצועית, שתעזור לי במלאכה לקראת כתיבת הגרסה השנייה, המורחבת והעמוקה יותר. אך הימים, השבועות והחודשים חלפו בלי לשמוע את קולה. כל התקופה הזאת לא נגעתי בטקסט אף שהאצבעות בערו בי. לא לכל אחד יש הזדמנות להתייעץ במהלך הכתיבה עם עורכת בסדר גודל כשלה. אבל מהצד השני אין קול ואין עונה. באחד הימים קיבלתי מההוצאה הזמנה להשקת ספר חדש של סמי מיכאל, "מים נושקים למים".

בצהרי יום ההשקה התקשרה אליי נילי ושאלה אם אגיע לאירוע. שמחתי על שיחת הטלפון. זאת תהיה הזדמנות לשוחח איתה על הספר השני, ואולי לקבוע איתה פגישת עבודה. ההשקה התקיימה באולם מפואר בנמל תל אביב.

בזמן המינגלינג תרתי בעיניי ולכדתי את דמותה של נילי, ששוחחה עם מספר סופרים בכירים. התקרבתי לבר והזמנתי משקה. חיכיתי שתתפנה לפני שיחל טקס ההשקה. אבל לא היה סיכוי שזה יקרה, היא לרגע לא הייתה לבד, תמיד הקיפו אותה בכירים מעולם הספרות. הזמנתי צ'ייסר נוסף ואזרתי אומץ. התקרבתי אליה בצעדים אטיים, מדודים. לרגע עיניה צדו את עיניי. היא לא מצאה זמן לשוחח איתי, כל שאמרה הוא כי אכתוב דראפט נוסף.

זהו. בזה זה הסתכם. מול המכובדים שבקרבתה לא היה לי אומץ לנסות לקבוע איתה פגישה. חודשים אני תוקע את העבודה על הספר כדי לשמוע ממנה ולזכות בהערותיה המושכלות שייתנו לי כיוון להמשך. וכל מה שאני שומע כעת הוא, "תכתוב דראפט נוסף".

הסתלקתי מהאולם המפואר וחזרתי למאורתי בשכונה. התקשרתי לשמעון אדף, עורכה החדש אז של הוצאת כתר. הרגשתי הרבה יותר נוח לדבר איתו. בחור צעיר משדרות, מדבר את השפה שלי. שלחתי לו פרק ראשון של הספר החדש וכעבור יומיים חזר אליי וביקש שאעשה חוזה עם כתר.

לא מיהרתי לעשות כן. ראשית התקשרתי למנכ"ל עם עובד דאז ירון סדן. גוללתי בפניו את ההתרחשויות האחרונות והוא הבטיח לשוחח עם נילי ולחזור אליי במהרה. נילי לא יכלה להיפגש איתי. היא עמלה אז על תרגום הקלאסיקה הרוסית, "אנה קארנינה". היה צער כן בקולו של סדן, שנפרד ממני ונתן לי את ברכתו להמשך הדרך בהוצאת הספרים המתחרה.





מוקדש בהערכה לזכרה של נילי מירסקי

...