זה קרה בבוקר בהיר, ב־8 בספטמבר 1977, כשהיוצרת ברוכת הכישרונות תרצה אתר נפלה אל מותה המסתורי, ופתיל חייה נגדע בגיל 36 בלבד. 42 שנה אחרי כן, ד"ר מוטי זעירא (63), מנהל מדרשת "אורנים", לא מתיימר לפענח את חידתה בספרו הביוגרפי "בגלל הלילה - תרצה אתר, סיפור חיים", שהופיע בימים אלה בהוצאת "כתר", אך משרטט בו באופן מרתק את דיוקנה הרב־גוני של מי שתיזכר תמיד כבתו של אלתרמן.

"איך שלא מסתכלים על סיפורה של תרצה אתר, הוא טרגי בגלל הגיל המאוד צעיר שבו הלכה לעולמה", אומר זעירא. "מצד שני, גיוון עשייתה וההספק שלה בחייה הקצרים כמשוררת, פזמונאית, מחברת ספרי ילדים, מתרגמת מחזות ושחקנית. עם כל הטרגיות שהתלוותה אליה, הספר חושף את הצד השמח, השובב והפחות ידוע שהיה בה".

הצד הזה לא מסתיר את הנטיות האובדניות שלה משחר ימיה.
"אכן, לפי מה שמצאתי היו לתרצה אתר לפחות שלושה ניסיונות התאבדות בחייה. מכריה מספרים על מצבי הרוח המשתנים שלה. היא הייתה יכולה להיות מרה, עוקצנית ומתבודדת, ותוך שניות להיות אחת כזאת שכולם חגו סביבה בעליזות. זה התגלה ביתר שאת כשיצאה עם בעלה הראשון, עודד קוטלר, ללימודים בניו יורק. הריחוק מהבית בתל אביב לא היטיב עמה".

תרצה אתר - סיפור חייה: ד"ר מוטי זעירא. עיצוב: עדה אמירתרצה אתר - סיפור חייה: ד"ר מוטי זעירא. עיצוב: עדה אמיר


רבים מוצאים סימוכין לתיאוריית ההתאבדות בשיר "בלדה לאישה", שחיברה למחזה "ארבע נשים" שתרגמה להבימה סמוך למותה, ובו כתבה בין השאר: "למרות הכל, הכל נגמר/ אפילו הספרים בחדר הסגור והעצוב/ כבר ידעו - היא לא בסדר, היא הולכת בלי שוב".

השיר הזה, כפי שאתה מספר בספר, דומה דמיון מדהים לשיר של המשוררת האמריקאית סילביה פלאת', ששמה קץ לחייה בגיל 30.
"זה גילוי לא שלי, אלא של חוקרת הספרות זיוה שמיר, והשיר אומר דרשני. מצד שני, לפי כל העדויות, האסון קרה כשהייתה בתקופה טובה במהלך החזרות של ההצגה, שם תדרכה את השחקניות ואף דיברה על אפשרות לחזור לקריירת משחק. גם שמעו ממנה על תוכניות שהיו לה לגבי המשך הדרך. כלומר, יש טיעון כבד משקל שהנפילה הייתה תאונה ולא התאבדות. נפילה שקרתה יום אחרי שנפגעה בתאונת דרכים והייתה מפוצצת בתרופות".

במקום לדון בתרומתה לתרבות הישראלית, מרבים לדוש בנסיבות מותה. זה לא מעצים את הטרגדיה?
"אכן כך, במיוחד כשאף אחד לא יודע מה היא עוד יכלה לתרום לתרבות כאן, לו חייה לא היו כה קצרים. מה גם שהיא התפזרה על תחומי יצירה שונים".

ד"ר מוטי זעירא. צלם : טל גליקד"ר מוטי זעירא. צלם : טל גליק


איך היית מדרג את עיסוקיה השונים?
"שחקנית - הכי פחות. אחרי שהתחילה לשחק בהצגות לפני הצבא, היא, בתה של השחקנית המוערכת רחל מרכוס, לא הרחיקה לכת בעיסוק הזה שבו לא התמידה. גם לא התאים לה להיות שחקנית, עם כל המשברים שעברה. לעומת זאת, השירה שכתבה נחשבת לבעלת ערך, למרות כל הניסיונות להשוות אותה לשירתו של אביה. לא פחות מזה נחשבים תרגומיה למחזות - בהם 'ביבר הזכוכית', 'חתולה על גג פח לוהט' ו'מי מפחד מוירג'יניה וולף' - ובתקופה מסוימת, במשך עשור, היא הייתה מתרגמת מבוקשת ביותר ונעזרה בכך בניסיונה כשחקנית. אם היו שואלים אותה, היא נהגה להחשיב את העיסוק הזה, כמו את כתיבת הפזמונים, בעיקר כפרנסה".

הספר קצת לוקה בחסר. מובא בו הרקע של אי אלה מלהיטיה של אתר כמו "פתאום עכשיו, פתאום היום" ("אהבתיה"), השיר שגילה בפסטיבל הזמר את שלמה ארצי, ו"אני חולם על נעמי", השיר שאיתו זכו חדוה ודוד בפסטיבל טוקיו, אבל לא מוזכרים בספר, למשל, להיטיה של אלונה טוראל - "שלכת אדומה", "גשם בוא" ו"אחד חולמני". לדברי זעירא, חוקר זמר עברי ומרצה עליו, שאגב אין לו שום קשר למלחין מרדכי זעירא, אם חסר בספר משהו, זה אך ורק משיקולי עריכה.

אגב פזמונים, לא ברור מספרך אם אלתרמן הביא את "אליפלט" שחיבר עם סשה ארגוב ללהקת גייסות השריון כ"תשלום" על קבלת בתו ללהקה. אחרי הכל זה נחשב לשיר היחיד שאלתרמן כתב ללהקה צבאית.

נתן אלתרמן. צלם : משה מילנר, לע"מנתן אלתרמן. צלם : משה מילנר, לע"מ


"אם זה לא ברור, זאת פשלה שלי. ממש הטרידה אותי הנקודה הזאת. בסופו של דבר, אני משוכנע שלא היה כאן שום 'תשלום'. כששאלתי על כך את נעמי פולני, מי שהעמידה את הפזמונים לתוכנית 'יותר מדי אבק' של להקת השריון - שבה הופיעה תרצה - היא כמעט טרפה אותי בגלל זה. נעמי הבהירה שתרצה התקבלה ללהקה בזכות עצמה, בלי שום פרוטקציות. לטענתה, אם לא הייתה לה נוכחות בימתית וגם יכולת שירה, היא לא הייתה הסולנית בביצוע השיר".

מה גרם לה מותו של אביה, נתן אלתרמן, ב־1970?
"אין ספק שזה היה אחד הרגעים היותר קשים בחייה. בשנים שנותרו לה היא עשתה ככל יכולתה להנציח אותו ולדאוג לאמה, רחל מרכוס, לצד התפרצויות שהיו ביניהן, חבל על הזמן".

לביוגרפיה של תרצה אתר הגעת מכתיבת הביוגרפיות של שני יוצרים אחרים - דוד זהבי ונעמי שמר. יש קשר בין שלושת הספרים?
"הקשר הוא לא רק בחיבור הרגשי שלי לדמויות וליצירותיהן, אלא גם מפני שאולי אני נמשך לדמויות שככל שהן ידועות ואהובות במשך תקופה מסוימת, הן קצת נשכחות בצדי הדרך בחלוף הזמן, אפילו נעמי שמר, שהייתה בבחינת קונצנזוס מובן מאליו. במקרים כאלה, גם לגבי דמויות שלא רק מתחום הזמר, אני מרגיש מעין חובה להביא את סיפורן לקהל ולהציב אותן במקום היאה להן".

מי הבא בתור?
"יגאל מוסינזון, שהיה לא רק המחבר של חסמב"ה".