אחר שהסופרת והעיתונאית היהודייה־אמריקאית אליזבת וורצל הלכה לעולמה ביום שלישי בשל הסתבכות של מחלת סרטן השד, בגיל 52, בני דור ה־X בכל העולם ביכו את מותה, ואם איזה מילניאל קורא את זה ומעולם לא שמע על האישה, נסביר כי וורצל הייתה הלינה דנהאם של דורה. היא הייתה קולו של דור ה־X.

סיפורה של וורצל מתחיל ב־1994, אז הייתה צעירה ניו־יורקית אנונימית בת 27, שהפכה בן־לילה לסלבריטי בעקבות ההצלחה המטאורית של ספר הביכורים שלה, Prozac Nation (שיצא לאור בעברית רק ב־2002, בתרגומו של אורי לוטן, תחת הכותרת “דור הפרוזק"). בממואר החושפני סיפרה וורצל בכנות אקסהיביציוניסטית על התמודדותה עם הדיכאון ומציאת תרופת הפלא ששלפה אותה מהתהום – אם כי לא לזמן רב. וורצל סיפרה בספר איך הייתה חותכת את עצמה בשירותים בבית הספר. היא סיפרה על הבחורים ששכבה איתם, על הסמים שעשתה, על המחשבות העצובות והפתטיות שלה. 

אליזבת וורצל, דור הפרוזאק. כריכת הספראליזבת וורצל, דור הפרוזאק. כריכת הספר

למרות ההשוואות ל"פעמון הזכוכית" מאת סילביה פלאת', ל"תפסן בשדה השיפון" של ג'יי. די. סלינג'ר ולכתביה של ג'ואן דידיון, מבקרי הספרות לא היו תמימי דעים לגבי ספרה. היו שהאשימו את וורצל בקשקשת נרקיסיסטית מלאת חשיבות עצמית, בעוד אחרים קבעו שהכתיבה שלה מבריקה, מהנה, כנה, נוגעת ומצחיקה. תהיה איכותו הספרותית אשר תהיה – “דור הפרוזק" הוא ספר חשוב. בוודאי אחד הספרים הכי חשובים של שנות ה־90. הדבר הכי מרשים בו הייתה התעוזה של וורצל לומר את האמת: היא אומנם נערה אמריקאית יהודייה, יפה, חכמה ומוצלחת, שיש לה הכל – כולל מילגה להרווארד – ובכל זאת היא בדיכאון. הספר הפך לרב־מכר היסטרי ואליזבת וורצל הפכה לנערת הפוסטר של דיכאונו של דור ה־X.

חוסר תפקוד סקסי

1994 הייתה שנת הדיכאון הרשמית של הניינטיז: קורט קוביין, הסולן של נירוונה והנביא המוזיקלי של דורו התאבד בגיל 27, באותו גיל שבו וורצל הוציאה את ספרה המשפיע. לצד ההתאבדות של קוביין, ייצגה וורצל את הדיכאון של הדור האבוד שהיא השתייכה אליו, או “הדור המזוין" כפי שאביב גפן קרא לו בשירו “עכשיו מעונן", ששוחרר שנה קודם לכן. גם אם הדיכאון הפרטי שלה היה דיכאון קליני, הרי שהוא הדהד את הדיכאון של דור פוסט־מודרני, אפאתי, חסר אמביציות וציני, שאין לו במה להאמין. “דור הפרוזק" היה מסמך היסטורי שתיאר בבהירות חודרת את היומיום של מי שעל פניו חייו נהדרים, או לכל הפחות בסדר, מלבד העובדה שהוא שרוי בדיכאון.

"הניו יורק טיימס" הגדיר את וורצל בזמנו כ"סילביה פלאת' עם האגו של מדונה". חוסר הבושה והנרקיסיזם של וורצל הפכו אותה לשנואה ונלעגת לא פחות משהייתה נערצת, אך אין ספק כי וורצל הפכה את הדיכאון ואת חוסר התפקוד לסקסיים ואת ההתמכרויות והבעיות שלה לקריירה. 

Bitch: In Praise of Difficult Women. כריכת הספרBitch: In Praise of Difficult Women. כריכת הספר

אחרי “דור הפרוזק" הוציאה לאור ספרים נוספים, בין היתר ממואר נוסף בשם More, Now, Again: A Memoir of Addiction מ־2001, שבו היא מספרת כיצד התמכרה לריטלין ולקוקאין בזמן כתיבת ספר העיון שלה Bitch: In Praise of Difficult Women מ־1998, שבו ניסתה לנסח איזושהי תזה פמיניסטית על נשים חזקות, אסרטיביות, עצמאיות, מפורסמות, בעייתיות ובעלות הרס עצמי. וורצל כתבה בספר על מגוון נשים היסטוריות, מדלילה התנ"כית ועד קורטני לאב, הנסיכה דיאנה, סילביה פלאת', הילרי קלינטון ורבות אחרות, כשלמעשה היא הייתה מסטולה ובעצם – כמו תמיד – היגגה על עצמה. על עטיפות שני הספרים הללו, כמו גם על עטיפת “דור הפרוזק", התנוססה וורצל עצמה. לעטיפת “דור הפרוזק" היא צולמה במבט עצוב וכלבלבי וחולצת בטן. על עטיפת Bitch היא הגדילה לעשות והצטלמה חשופת חזה כשהיא מרימה אצבע משולשת למצלמה (בחלק מההוצאות התמונה צונזרה והוחלפה בפורטרט פחות מתריס שלה).

הדברים שגרמו לאנשים להתאהב בה ב"דור הפרוזק", גרמו למבקרים לקטול אותה ב־More, Now, Again. בתקופה שבה פרוזק היה שם חם ו־וורצל הייתה בת 20 ומשהו, היא הייתה האיט־גירל של עולם הספרות. אמריקה, שכל כך אהבה אותה כשהייתה צעירה מדוכאת, לא יכלה לסלוח לה על שבגיל 30 פלוס היא לא נרגעה, התבגרה, התחתנה, התמסדה ולמדה לסתום את הפה. בתחילת שנות ה־2000, כשהצרות של דור ה־X כבר לא עניינו אף אחד, האשימו את וורצל שהיא אגוצנטרית, אגואיסטית, נרקיסיסטית, אקסהיביציוניסטית ואובססיבית לחלוטין לגבי עצמה. לא שהיא אי פעם ניסתה לטעון שהיא לא.

אליזבת וורצל. אוראל כהן, פלאש 90אליזבת וורצל. אוראל כהן, פלאש 90

באותה שנה שבה יצא לאור ספר הזיכרונות השני שלה, הגיע “דור הפרוזק" לקולנוע. כמו “נערה בהפרעה" – ספר זיכרונותיה של סוזנה קייסן שיצא כמה חודשים לפני “דור הפרוזק" ועסק גם הוא בחייה של צעירה עם בעיות נפשיות (אם כי בשנות ה־60) – גם “דור הפרוזק" זכה לעיבוד קולנועי. אם את קייסן גילמה וינונה ריידר בסרט, הרי שלנעליה של וורצל נכנסה כריסטינה ריצ'י, והתוצאה הייתה הרת אסון. 

גם קוקאין וליתיום

אליזבת וורצל נולדה ב־1967 למשפחה יהודית בניו יורק וכתבה את הספר הראשון שלה בגיל שש. הוריה התגרשו כשהייתה ילדה וב־2016 גילתה שאביה הוא לא באמת אביה. שיחת טלפון מחברתו של הצלם בוב אדלמן (שצילם את הצילום האיקוני של מרטין לותר קינג במהלך הנאום “יש לי חלום" ההיסטורי), שאותו וורצל הכירה היטב, בישרה לה שאדלמן מת, שהוא ניהל רומן עם אמה של וורצל בשנות ה־60, וכך הוא למעשה אביה האמיתי. בגיל 11 החלה וורצל ללכת לטיפול, ובשנות התיכון נפגשה עם פסיכיאטרים. בזמן שלמדה בהרווארד היא ניסתה לעודד את רוחה בעזרת אקסטזי וקוקאין, וכשזה לא עזר ניסתה פרוזק וליתיום. היא החלה לעבוד כעיתונאית בגיל צעיר ושימשה כמבקרת מוזיקה ב"ניו יורקר".

מלבד שורה של ספרים שהוציאה, וורצל המשיכה לכתוב לעיתונים ומגזינים שונים, וכתבה לא מעט טקסטים מעוררי מחלוקת. היא עשתה תואר בספרות בהרווארד בצעירותה, ובהמשך נרשמה ללימודי משפטים באוניברסיטת ייל (לטענתה התקבלה רק כי היא מפורסמת). ב־2010 הפכה לעורכת דין ואף עבדה כמה שנים במשרד עורכי דין יוקרתי בניו יורק. באותה תקופה תבעה אותה הוצאת הספרים פינגווין על מנת לקבל בחזרה מקדמה של 100 אלף דולר על ספר שאמור היה לעזור לבני נוער להתמודד עם דיכאון, ו־וורצל מעולם לא הנפיקה. בגיל 47 התחתנה לראשונה, על גג של לופט בסוהו, אם כי בשנה שעברה פורסם כי היא ובעלה נפרדו. 

אך לא משנה מה עשתה מ־1994 עד היום, וורצל תמיד תיזכר בתור אייקון הדיכאון של דור ה־X. היא עצמה אמרה שהיא הייתה האשטאג לפני שהומצא הטוויטר. ההשפעה של “דור הפרוזק" על התרבות הפופולרית הייתה עצומה. וורצל הולידה טרנד של ממוארים: ספרי זיכרונות אוטוביוגרפיים של אנשים שאינם מפורסמים (לפחות לא עד לפרסום הספר). בעקבותיה גם פורסמו לא מעט ספרי זיכרונות העוסקים ספציפית בבריאות הנפש. בכלל, ספרה של וורצל הכניס את הדיכאון למרכז הדיון הציבורי באמצע שנות ה־90. “'דור הפרוזק' שינה את הדרך שבה אנשים רואים מחלות נפש", כתבה וורצל באחרונה במגזין “דה קאט". “והוא שינה את הדרך שבה מו"לים רואים ממוארים".

כמי שתמיד חשפה את חייה בכנות ובפתיחות, סיפרה וורצל בפברואר 2015 לעולם שהיא חולה בסרטן השד. מאז שהמחלה התגלתה בגופה, וורצל כתבה על כך. וכמי שתמיד כתבה על נושאים אישיים קשים וכואבים בהומור שחור ומודעות עצמית נרקיסיסטית, כך היא כתבה גם על מחלתה. “אני שונאת את זה שאנשים אומרים שהם מצטערים על הסרטן שלי", כתבה ב"גרדיאן" ב־2018. “באמת? האם הם פגשו אותי? אני לא מישהי שמרחמים עליה. אני הילדה הרעה המקורית. עכשיו יש לי פריבילגיות אפגרייד של שלב ארבע. אבל זה תמיד היה ככה. אני עוקפת בתור. מה שאומר שהקדמתי להתפתח. הקדמתי את זמני". המסר העיקרי שלה היה שהסרטן קטן עליה, שבתור מי שהתמודדה עם דיכאון, התמכרות לסמים ורווקות נצחית, היא עברה דברים הרבה יותר קשים מזה. היא התייחסה לסרטן שלה כאל עוד טרדה מרגיזה שנשים צריכות להתמודד איתה. גם כשעברה כריתת שד כפולה ושחזור, היא צחקה על זה. “זה מדהים – את נכנסת עם סרטן השד ויוצאת עם ציצים של חשפנית", כפי שוורצל תיארה זאת במאמר במגזין “וייס" ב־2015. למרות הניתוח, סופה הטרגי של וורצל הגיע כעבור כמה שנים, כאשר הסרטן התפשט למוחה.