אלמלא הייתה להם כלבה שנזקקה לטיול יומי במסלול שבשיאו הם מגיעים לחזית הספרייה העירונית, ואלמלא נברו כמנהגם בערימת הספרים המונחת שם בחוץ, ואלמלא לקחו לעצמם דווקא את שני ספרי המלחמה של אביגדור המאירי, ואלמלא היו הם חבריי הטובים והנדיבים, ואלמלא חטפתי לי אותם שני הספרים ללא שהיות, לא הייתי נחשפת ליצירה עברית עילית, שנכתבה על סף שנות ה־20 של המאה ה־20, ולכן אפתח בתודה נרגשת לחבריי הילה ורמי.

שני הרומנים התיעודיים של אביגדור המאירי (1970־1890), "השיגעון הגדול" (כותרת משנה: "רשימות קצין עברי במלחמה הגדולה") שבו ידובר כאן, ו"בגיהנום של מטה", מתארים את חוויית מלחמת העולם הראשונה מפיו של חייל שהיה לקצין בצבא האוסטרו־הונגרי. לדברי אבנר הולצמן, שכתב אחרית דבר מקיפה ומעמיקה, שני הרומנים הם העדות הספרותית הבולטת ביותר מעמדתו של חייל יהודי באותה מלחמה “גדולה". ומכאן "השיגעון הגדול", שבו הכתיר המאירי את הרומן הראשון, המסתיים בהליכה אל השבי הרוסי.

יקצר העמוד מעיסוק רציני בכתיבה יוצאת הדופן לתקופתה (הולצמן כותב שהייתה זאת פסגת יצירתו של המאירי, שהרבה לכתוב בז׳אנרים שונים, כולל שירה). הסופר, שנולד בכפר קטן בהונגריה תחת השם פאיירשטיין, כתב כאיש תרבות מרכז אירופה המצוי בספרות עולם, באקטואליה, במדע (הוא מקדיש את הספר “לאדם השפוי אלברט איינשטיין, שלא נשמע לפקודות הפֶלְדְווַיבְּל שלי"), בהיסטוריה ובפילוסופיה, ובה בעת הוא אמון על חוכמת היהדות, תפילותיה וכתביה. הרומן המגוון הזה מגלה סופר ששולט ברגיסטרים רבים של אמנות הסיפור. הוא מרטיט אל הדפים חיים מלאים על מפתן המוות, החל במצעדים סואני תרועות בבודפשט, ועד תבוסה נוראה בחזית גליציה והליכה עגומה לשבי בחברת קומץ שורדים מהקרב האחרון.

כתבי היד הגמורים היו בידיו של המאירי כבר בתחילת שנות ה־20, כשעלה לארץ (1921), אך הוא התקשה למצוא להם מו"ל. הוא פרסם פרקים מתוך "השיגעון הגדול" ב"הארץ" (1925), אך רק ב־1929 יצא הרומן הראשון לאור בהוצאת מצפה. המהדורה שבידיי יצאה לאור ב־1989 בסדרה שערך דן מירון. המאירי, כפי שכותב הולצמן, פעל הרחק מאודסה וורשה, ומשהו מן הבידוד הזה תרם לפתיחותו להשפעות נוספות. לא בכדי הוא שתרגם לראשונה את “החייל האמיץ שווייק" של ירוסלאב האשק. ההומור המר, כמו גם ראיית הדברים מן הצד האירוני־הסאטירי שלהם, ניכרים בהתבוננות של המאירי בעצמו וברעיו הבוססים ברפש החפירות. המבט הקודר, הרואה את המציאות כהווייתה ובו בזמן את האבסורד הפנטסטי המתגלם בה, אופייניים לקפקא. המאירי בא משם, מהמקום שבו האומללות וההומור נובעים מחוסר הישע נוכח כוחות גדולים, עלומים ונטולי היגיון. תיאוריו את המלחמה מוליכים למסקנות פאציפיסטיות בלבד. “למה המלחמה? מה רוצים במלחמה זו? ומי רוצה בה?", שואל המשרת פאלי. “(...) איזה היגיון בדברים האלה?", והמפקד, הסופר, מהרהר: “ודאי ככה דיברו חיילי רעמסס וחניבעל ודוד ויוליוס קיסר ונאפוליון ביניהם לבין עצמם".

האנטישמיות מרימה ראש ברגעים לא מפתיעים גם בתוך החפירות. היהודיוּת נדונה כאן שוב ושוב, וגם הציונות של המאירי, המתאר סיטואציה משכרת שבה נודע לו על כרוז משותף לקיסר פראנץ יוזף, לווילהלם השני ולסולטן הטורקי עבדול חמיד המבטיח בית לאומי ליהודים בא"י. בהמשך נודע לו על גדוד יהודי שקם בצבא הרוסי ומנהיגה אותו מדאם פומפאדור, אישה אמיצה, איטרת ימינה היורה בשמאלה. אנקדוטה עסיסית במיוחד כשמסתבר שמדובר ביוסף טרומפלדור.

הספר גדוש מידע פנימי מרתק מצד העובדות ומהצד הנפשי והאישי. הוא מרתק בדיאלוגים, ברובדי השפה, בתיאורי העונות המתרחשות למעלה, בתחושה, בניחוש, מחוץ לחפירה. הוא מעניין גם מבחינת העברית הכוללת ביטויים לועזיים שטרם נמצא להם אז תחליף ושימושים שפתיים משובבי נפש: "אדמה מאביבה", "מְחַטְמים" (מאנפפים), "משתלף" (משתמט), "חיכּוי אחד גדול" (ציפייה).

המאירי מגחיך את השאיפה למות בכבוד למען הקיסר, כפי שהיא מתבטאת בהתלהבות ערב הגיוס (“׳התוודעתי׳ עם החבריה החדשה שלי ותיכף הכרתי בה בחורים הגונים, שאפשר למות איתם יחד באהבה"). בהמשך יעלו אל הדפים הטיפוסים השונים הנחשפים בשעות קשות של הפגזות לא פוסקות, חורפים מושלגים וקיצים מוכי געגועים לבית ולאישה. במבחן “האינטליגנציה" שאותו מעביר האונטראופיציר נדרש הטירון, הסופר, למנות את “עשר המעלות הטובות שהמלחמה מצטיינת בהן". והוא מתחיל למנות: “המלחמה מחזקת את השרירים, מלמדת לסבול, מרגילה אל המוות, מלמדת להרוג בלי שנאה מוקדמת, לכבד את האדון הפלדוויבל, מביאה אותנו למקומות שלא עברנו בהם עדיין, מעסיקה את הפועלים מחוסרי העבודה, משמידה את העניים שאין להם מה לאכול, מעבירה אותנו לעולם האמת, מעלה את מיתתנו המשונה למעלת מות־גיבורים". ואם כך, ההיגיון מחייב גיבור לא צפוי, יהודון קטן קומה וכחוש, מרגלית שמו, שיחתום את הרומן בעודו צועד בשיירת השבויים: האם אי אפשר היה לנסוע ברכבת למוסקבה? הוא שואל, “האם כדאי היה בשביל זה לעשות את כל הטראראם הזה?!".

אביגדור המאירי, "השיגעון הגדול", על הסופר ויצירתו (“הרומאנים התיעודיים של אביגדור המאירי“) אבנר הולצמן, דביר, סדרת קולות, 1989 , 295 עמ׳

***

קפקא, הטירה

העורכת והמתרגמת נילי מירסקי הספיקה לתרגם מגרמנית את רוב פרקי הרומן לפני מותה לפני שנה. רן הכהן השלים את התרגום. שמעון זנדבנק תרגם את היצירה לראשונה ב־1955 (שוקן). מתוך התרגום החדש של "הטירה": “הוא המשיך ללכת אפוא, אבל הדרך הייתה ארוכה, שכן הרחוב הזה, רחובו הראשי של הכפר, לא הוליך אל הר הטירה אלא רק עבר בסמוך לו, ומיד אחר כך, כמו להכעיס, התפתל הצדה, ואף על פי שלא התרחק מן הטירה, גם לא התקרב אליה. ק׳ עדיין ציפה שהרחוב יפנה בסופו של דבר אל הטירה, ורק מכוח הציפייה הזאת הוסיף ללכת".

(אחוזת בית, 392 עמ׳)