"איזה יופי, עשית את זה!" חיבקה אותה ערימת תלתלים זהובים. קולה של נטאשה נשמע צרוד ומחוספס. "אנחנו עולים על האופנוע, נשיג אותך, בשבילך הזמנו מונית, נסיכה. נתראה על הספינה, הנהג יודע את הדרך".

כשאמרה "אנחנו" התכוונה גם לאבנר בן־זוגה, שאיתו, ויש אומרים בגללו, עזבה את הארץ בחטף, בלי להשאיר עקבות. אבנר היה גבר נאה, גבה קומה, רחב כתפיים ושזוף, והוא שישב ליד הגאי הספינה שרכשו במשותף, ונתנו לה את השם זוֹאִי.

כשאליענה הגיעה למרינה כבר נבלעו מארחיה בבטן הספינה, וטרחו שם על הכנת הארוחה לכבודה. על המעגן ירדה שעת ערב, ורוח קרירה מן המזרח הנידה את כנפות המפרשים הלבנים שכבר נקשרו לשעת לילה. השמיים היו מנומרים בעננים ורודים־סגולים, שהפכו אט־אט אפורים.

"מחר כבר תראי את השקיעה מההתחלה, זה המחזה הכי יפה ביקום", אמרה נטאשה בשעה שהובילה אותה אל תא האורחים הקטן שהוקצה לה בבטן הספינה. "זה החדר שלך, החלפתי מצעים לכבודך, מעומלנים, כמו בבית", אמרה וצחקה.

אבל השקיעה, שהייתה מופלאה, והמצעים, שהדיפו ריח כביסה עדין, לא עוררו באליענה התפעלות. עייפות כבדה נצברה בגופה לאחר כמעט יממה בדרך.

"אני צונחת למיטה כמו שאני, לא רואה בעיניים", אמרה לנטאשה.

"רק תפשטי את שמלת הערב השחורה הטיפשית הזו - למה בכלל לבשת אותה?"

"נסעתי לשדה ישר מהצגת בכורה בהבימה, התיאטרון הלאומי שלנו. זוכרת משהו כזה?"

נטאשה נאנחה, מתעלמת מהעקיצה הסמויה. "עוד יהיה לך הרבה זמן לבחון אותי", ענתה, והשליכה לעברה גופייה גברית לבנה ומכנסיים קצרים מהוהים, פרומים בקצותיהם. "הנה, תתלבשי כמו בן־אדם".

אבנר העמיד על סיפון העץ שולחן, שנרות קטנים הונחו עליו ושלהבותיהם ריצדו על מגש המים הכסוף של הלילה. אליענה התיישבה על כיסא קש קלוע והוציאה מתיק היד שלה שקית מלאה כל טוב שהביאה מהארץ לבקשת מארחיה: שני קילו גרעיני חמנייה שחורים, סוכריות גומי וחבילת שקדי מרק.

"בבקשה, קחו, תיהנו", צחקה והטילה את תוכן השקית על השולחן. נטאשה התנפלה על שקית שקדי המרק והצמידה אותה ללוח ליבה.

אליענה, מותשת וסחוטה לגמרי, השתוקקה לישון, אבל בלילה הראשון בקאריביים לא הולכים לישון, אמרו לה. והיא צייתה, עדיין לא קולטת מראות או תחושות, ודאי שלא את תחושת הניתוק המוחלט שעוד תתוודע אליה − הניתוק מהכול. היא חשה רק הקלה על שעברה את משוכות הנסיעה, ובדממת המרחבים של הלילה הראשון באוקיינוס המסע הזה היה עדיין מנותק מתודעתה.

בעוד מארחיה מתנפלים על הגרעינים ביקשה אליענה לאסוף את מחשבותיה. לקראת הנסיעה הזו לא הייתה בה שום התרגשות. הכול היה משובש ממילא בסחרחרת ימי הגירושין, ולא היו לה ציפיות לריגושים מיוחדים, שלא כמו בנסיעות שלה מאז ומתמיד, שהיו מזינות את עצמן, את יצר הסקרנות ואת הפתיחות שלה לחוויות חדשות.

ברקודה לארוחת בוקר. כריכת הספרברקודה לארוחת בוקר. כריכת הספר

כשמלאו לה שש־עשרה, יצאה לראשונה את גבולות הארץ לטיול באוניית פאר חדשה של צים, צ'ופר שקיבל אבא מהעיתון. הטיול, שאליו הצטיידו הוריה בכף חשמלית לבשל ביצים קשות ולהרתיח מים לקפה כדי לחסוך בהוצאות וגם לשמור על הכשרות, היה עבורה סיוט. פלאי העולם הגדול, והתלהבותם של הוריה, גרמו לה להגיב באדישות ילדותית ובקיפאון מוחלט. חוויית המצוקה הזו בנעוריה אולי שינתה את חייה. היא נזקקה לפיצוי שעד מהרה השתקף בדרכון שלה, שהתמלא חותמות מיעדים באירופה, ארצות־הברית, דרום אמריקה והודו. אליענה למדה על בשרה כי רק מעבר לים היא משילה את זהותה ואת קורותיה, והאנשים שהיא עתידה לפגוש, שאינם יודעים עליה דבר, תמיד יהיו בבחינת בשורה טובה.

אבל משהו השתנה. שנות הנישואין המעיקות, האימהות הטוטאלית והחרדה שהתלוותה לגידול שני בניה, חידדו את רגישותה הגבוהה ממילא ואת החרדתיות שלה. וכך, התפתחו בה חרדות נלוות, פוביות למיניהן, כמו פחד גבהים, פחד טיסה, פחד ממעליות ואפילו פחד מגשרים. כל אלה היו בשבילה סיוט אחד גדול, כאילו האסון שעלול לקרות - כבר קרה. הן הגבילו את התניידותה, וכך גם שככה תאוות הנדודים שלה. בחודשים האחרונים של מאבק הגירושין הפכה להיות חשדנית כפי שקודם לא הייתה. מוחה נכנס לערנות גבוהה והחל לקלוט אינפורמציה ולנתח אותה מיידית. ובמקום שהידע שקיבלה יהפוך לכוח כפי שצריך, במקרה שלה הוא הפך לא פעם למעמסה, ולכר פורה לפגיעות.

ועכשיו היא באמת רחוקה, במקום שבו מהדהדת שאגת הים, וסביבה אנשים זרים. ייתכן שמיהרה מדי לקפוץ על ההזדמנות הזו? זמן רב מדי חתרה לייבש את ליבה כלפי היכרויות חדשות ולהתגונן מטוב ליבם של זרים. החודשים האחרונים בחייה לוו באי־שקט מתמיד, בעצבנות פנימית שלא נרגעת, כאילו המטרונום בתוכה מתקתק מהר יותר מכל שעון פנימי אחר. אולי הזמן הזה ירכך את הקצב, חשבה, אולי דווקא כאן תוכלי לנוע בנחישות גם מול הזרמים התת־קרקעיים שלך עצמך.

***

היא התבוננה במי הבדולח וחשבה על הוריה המתבגרים. לו רק ידעו היכן היא נמצאת עכשיו, ההורים המגוננים, הדואגים, שחנקו אותה באהבה, ולא ידעו כי דווקא משום כך אילצו אותה להתבגר בגיל צעיר, ולמרוד. וכך בעצם, במו אהבתם, גרמו לה להיסחף להרפתקאות ולפלרטט עם סיכונים. הוריה הטובים, קצרי היד. הרי ההגנה האולטימטיבית שסיפקו לה לא הגנה עליה באמת ממה שזימנו לה החיים. לא אז, כשבגיל צעיר, בתחילת שנות העשרים לחייה, נפל עליה האסון, ולא בשנים שאחריהן, כשנישואיה השניים התמוטטו והיא נותרה חסרת מגן. כמו עכשיו, למשל, במקום הזה, שאין בו, ולא במרחק מאות קילומטרים ממנו, מכשיר טלפון אחד שממנו היא יכולה להגיד "הגעתי בשלום".

היא ניסתה לגרש את ההיסוסים. קחי את המשימה העיתונאית המטופשת הזו כהרפתקה, אולי תפגשי באליענה של פעם, זו שתחת תחושות של סיכון והליכה על הקצה הייתה מתחדדת, מטווחת ובעלת תושייה. היא נעלמה, ולא היה ברור לה לאן.

וכבר נדרך מעט גופה העייף, ובעודה מהופנטת אל מי הפלדה, פירטו מארחיה את התוכניות הגרנדיוזיות שתכננו לכבודה. הם קיוו כי הכתבה שתכתוב תפרסם אותם יותר כבעלי עסק המזמין תיירים להפלגות בקאריביים על בסיס אירוח מלא, ופחות כווידוי של מלכת הבוהמה הנמלטת על נפשה.

הם פרשו לפניה מפה. "את רואה את שרשרת האיים האלה?" אמר אבנר, "אלה האיים הגרנדינים". בזריזות סימן על המפה מסלולים, נקודות מוצא, נקודות ציון ושמות אקזוטיים של איים שעתידים להתגלות בפניה — מסע של היכרות שהלך ולבש פנים של מסע יחסי ציבור: שבעה איים בחמישה ימים. במרכז המסע אשת החברה שתפגין בפני הקוראים את חוויית החיים הרחוקים, המנותקים. אליענה העלתה בעיני רוחה את כתבת החג: התל־אביבית־היפהפייה־מהבוהמה־מגלה־הכול־על־באי־הפאב־שלה־ואיך־הגיעה־מילדות־קשה־במאה־שערים־לאיים־הנכספים... לא לשכוח להוציא ממנה את סיפור פרידתה מהשחקן המפורסם שהואשם בהכאתה, הזכירה לעצמה, יודעת היטב למה מצפה ממנה העורך.

עדיין הייתה עניינית, ושאלה מתי תוכל לשבת ביחידות עם נטאשה לצורך הריאיון. אבנר הבטיח להיצמד להגה הספינה ולתת להן את הזמן שלהן.

קליפות הגרעינים השחורות הלכו ונערמו.

"מה עם האינתיפאדה הזו שמה אצלכם?", שאל אבנר בעודו טורח על הגריל שעל הסיפון.

"אה, זה", אמרה בעייפות, הודפת את סיפורי פיגועי הטרור וההלוויות היומיומיות שכיסתה בעבור העיתון שלה בידיעה פנימית שזה לא המקום ולא הזמן. "אתם יודעים בכלל מה פירוש המילה אינתיפאדה?"

"התקוממות, לא?"

"כן, התנערות, אבל בהגדרה המילולית המדויקת פירושה בערבית הוא: הרטט שעובר בגופו של הגמל אחרי האקט המיני".

"יעני האורגזמה של הגמל? וואלה?"

אבנר היה מרוצה ומשועשע. הוא השליך חופן קליפות מעבר לסיפון, והתרומם למלוא גובהו כדי להציץ אל הסיפון השכן.

"אכפת לך", פנה אליה ברוח הקלילות שהשתררה ביניהם, "אם נצרף להפלגה שכן שלנו, זה שעוגן לידינו? תמיד טוב להפליג במספר זוגי".

"לא, ממש לא אכפת לי. הוא מדבר עברית?"

הם צחקו. "לא, הוא לא שמע עברית בחייו".

"ומה הוא בשבילכם?"

"שכן נחמד וסימפטי", חייך אבנר. "אנחנו יודעים רק שהוא רופא בדימוס, ויש לו את הקטע הזה של לעזור תמיד, להושיט יד".

"זה לא רק קטע אצלו", התערבה נטאשה, "הוא קצין וג'נטלמן אמיתי".

"רופא על הסיפון זה תמיד טוב", השיבה אליענה, קצת באירוניה, "למה לא?"

"אז אפשר לקרוא לו להיכרות קצרה?", אבנר כבר העביר רגל מעל הסיפון.

"כל עוד לא תצפו ממני להיות דוברת משרד החוץ ולספר לו על האינתיפאדה", ענתה מתוך עייפות גוברת.

השכן עלה על הספינה בדילוג קליל. המקטרת בפיו לא הסתירה את חיוכו הסקרן ומאיר הפנים.

"נַייס טוּ מִיט יוּ. גארי".    

"נַייס טוּ מִיט יוּ טוּ. אליענה".

במכנסיים קצרים משופשפים ובטישירט שכתמי מי מקלחת רעננים הסתמנו עליה, הצטרף גארי לשולחן עם גבעות קליפות הגרעינים.

"מותר לי לשאול למה החברה הנחמדה שלכם הביאה אוכל לציפורים?", שאל השכן באנגלית.

היא חייכה, עדיין לא בוחנת ממש את פניו. "זה מה שאוכלים הגברים הישראלים בזמן שהם צופים במשחקי כדורגל", ענתה.

"נו טוב, אני מניח שהגברים הישראלים יודעים מה טוב", אמר וניסה לפצח את גרעין החמנייה בין שתי שורות שיניו.

"ככה?"

"תסתכל, גבר", הדגים בפניו אבנר, "ככה".

וכך, לראשונה בחייו, התחבר דוקטור גארי שילר לסממן פולקלוריסטי של הארץ שעליה שמע עד כה רק בחדשות, במקרים הנדירים שבהם אכן האזין לחדשות.

"איך פספסתי קריירה בארץ שלכם", אמר גארי, "הייתי יכול להיות מיליונר".

ונטאשה הסבירה: "גארי הוא רופא שיניים".

"היה", תיקן. 

הספר "ברקודה לארוחת בוקר" ראה אור בהוצאת אגם