פה לבדידות

בדידות או

יש אי־נוחות בשימוש במלה הזאת, כעין הודאה בחולשה. האם האחרים חשים כמוני, או שאני בעלת מיתר קרוע?

ניסיתי שלא להודות בזה, אבל כמו פיהוק, או שיעול, יש דברים שקשה להחביא. ולוּ אדבר על כך, האם אפול לסוף העולם?

עוד מהדהד באוזני מה שאמרה לי אשה ששוחחתי איתה בענייני בדידות, אף פעם אני לא לבד וגם את לא. ישנו האיש בסוּפר שמברך אותך לשלום, ישנם השכנים, החברים כמובן ובני המשפחה. יש משהו מביש בשיחה על כך. בעיקר אם אתה לא נמצא על איזה אי מרוחק לבדך או במערה יוגיסטית. אני שואלת את עצמי אם נולדתי כזאת או שהבדידות נצברה בי כמו מים שטפטפו במערת הפְּנים במשך הילדות או השנים.

במאה ה־18 היו מנדים אותי לו הודיתי בזה. הנימוסים הטובים לא התירו. המלך היה עושה את צרכיו בנוכחות השרים, אבל בדידות הייתה כנראה עניין עוד יותר אינטימי או מוכחש או לא קיים. עד כמה לתת פֶּה לבדידות? האם זאת תוצאה של חולשת אופי או של פינוק עצמי? כיוון שמוצאִי מבחינת הזמנים בארץ ישראל העובדת, ודאי שהיו אז נושאים חשובים מזה אלף מונים. מדוע החינוך העצמי לְאור המציאות הזאת לא נשא פרי? ואולי קיים זרם גדול של אנשים שאני משתייכת אליו, שחשים כך ועדיין נושאים עליהם את חותם המאה ה־18, הציונות, הקמת המדינה, המלחמות שעבר הציבור ובעיקר אלה שלקחו בהן חלק, נמנע מהם לבקֵע את הפרי הזה. אולי בגלל שהייתה אז הזדהות מוחלטת בין חוג מסוים של התושבים למדינה.

אני מתקרבת באוטובוס ורואה ממרחק את שני הדגלים המתנופפים על מגדל המים - הדגל האדום והדגל הכחול־לבן - ליבי הולם מהתרגשות. אם אטלנטיס שקעה מבלי שמצאו לה שריד, כך שקעה גם יבשת הציונות של ילדותי. לקחנו חלק בעולם שהיום הוא בלתי ניתן לתיאור. ההזדהות עם המדינה הייתה רבה כל כך, עד שהחוויות הציבוריות נחוו כאישיות לחלוטין. כששמעתי ברדיו את ההודעה על מציאת נפט בחֶלֶץ, פרצתי בבכי מתוך התרגשות גדולה, הנה נגאלנו, המדינה ואני.

ובאמת, קשה היה לי להפריד בין שתינו. בטקסי החגים, בשירים, חלקם רוסיים, ששרנו בכיסופים, כאילו קראנו לגאולה, כשאספנו כלניות בגלבוע או בוואדי כדי לקלוע בהן את השלטים, הייתה חדווה גדולה מציפה אותי. חדוות ההתחדשות של התרבות. הטבע היה חלק ממה שהמדינה החדשה מציעה לך. ולמרות ששרנו "נלבישך שלמת בטון ומלט", לא העלינו בדעתנו ששטחי הבר הרבים והיפים יכוסו בשיכונים או במגדלים עשויים באמת בטון ומלט. אף שמתחת לכל זה הלכה ילדה, עם מכנסיים מחוברים בכפתורים לחולצה, ילדה שחייה הפרטיים לא היו משמחים, וניסתה, יחד עם השאר, לעלוז במפעל הציוני.

הנקודה שגרתי בה הייתה לגבַּי מרכז העולם. לא הכרתי איש שיצא מן הארץ, פרט אולי לתת־שר החקלאות שגר בקיבוץ. כל מה שהיה חשוב לגבַּי לא התרחש בירושלים, בתל אביב, בפריז או בניו יורק, אלא ליד בית הקירור או בַּכרם בלילה. האנשים החשובים היו כמובן קובעי הדעה. עשיתי ככל יכולתי להימלט מלשונם הרעה. כשם שהיום אנחנו מנסים להימלט משלטון שלא מתאים לנו או מוועדות שאין לאל ידינו להפריך את מסקנותיהן. לא חשתי אי־צדק או ביקורת על המהלכים החברתיים הללו, אלא הזדהות מלאה, כי הרי צריך מישהו שישפוט. חלק מן המתחולל היה בחסותן של אסיפות הקיבוץ. היותי "עירונית" שלא נולדה במקום הוליך את האסיפה לשלול ממני את הזכות לתעודת בגרות, והואיל ולא זרם בעורקי דם קיבוצי אמיתי, הפנמתי את זה. הכללים נראו לי כאילו נקבעו מאז ומעולם. הם נעשו מבחינתי למען טוהר האידאות.

בתקופת בחירות היו שולחים אותנו במשאית לעודד את הבוחרים לתמוך במפלגת השלטון. אנחנו הבנות כרכנו לראשינו מטפחות שלא יחדור לשערנו האוויר המורעל של תל אביב. בימים הרגילים היו מסיעים אותנו מדי בוקר לעין חרוד, לבית הספר המשותף, ארוחת צהריים היינו אוכלים בחדר האוכל שבמרכזו היה תלוי מסך להפריד בין אוכלי הקיבוץ המאוחד לאיחוד. היינו כל כך מזוהים עם המפלגה שהשתייכנו אליה, עד שבעוברנו ליד קיבוץ מרחביה, שהיה שייך לשומר הצעיר, חובה הייתה עלינו לשיר במלוא קולנו, "יחי הנוער העובד".

באותם בקרים היינו נוסעים בטנדר החלב לבית הספר, אני איחרתי לקום דרך קבע והייתי מחמיצה את ההסעה. אז נאלצתי ללכת לבדי דרך השדות, עוברת בין קני השיבולים הגבוהות, כמו בקולחוז הרוסי שבסרטים, או הערוגות הגדולות של נבטי כותנה או סלק בהמות בחורף. ממולי נשקפו הרי גלעד הכחולים, מימיני הרי הגלבוע, שפעמים רבות היו צרובים מן השריפות שהתחוללו בהם, על פי הקללה התנ"כית הידועה, "אל טל ואל מטר עליכם". ובלכתי שם השמים היו נמוכים ותחובים בהידוק כמו החולצה למכנסיים. באמצע הדרך חציתי את היישוב הנטוש קוּמי, שבבתיו החצי־הרוסים שכנו תנשמות או דיות שהיו מתעוררות בחיבוט כנפיים בעוברי. לא חשתי אז אי נחת, האידיאולוגיה הציונית כיסתה עליה. הרגשתי כאילו העולם כולו שלי.

נכון שהייתה במרכז נקודה חלולה. למעשה היינו חברה רליגיוזית שלא הייתה מודעת להווייתה הדתית, והניחה שזו תפיסה רציונלית לחלוטין. יכולתי לראות את זה בדיעבד בהמנון של החטיבה: "אנחנו נוער האיחוד,/ כולם ביחד וגם לחוד/ אנחנו באנו הנה לעצרת/ השד יודע בשביל מה,/ כי לא הייתה לנו ברירה אחרת,/ אלא זאת בשביל סיסמה." בערך.

סביב הנקודה הזאת נעו חיים בנויים כמעט בשלמות. על הלוח בערב שבת היה כתוב ציטוט מן התנ"ך או מארון הספרים היהודי. התנ"ך שנלמד בקפידה ובהתלהבות בבית הספר, שולב להפליא בנוף המקומי - הגלבוע ממול, הרי שם נפל שאול על חרבו; חומת בית שאן השכנה, שם קועקע ראשו; והשמש שעמדה דום בגבעון. דמיינתי, אף כי זה לא היה מדויק, שהיא חנתה בגדעונה, שם גרו עולים חדשים, בעיקר מתימן. אז דיברנו על טהרת העברית ויכולת לזהות עירונים על פי מה שחשבנו עילוגי השפה שלהם, שעוררו גיחוך רב בקרב הילדים. אפילו היות היישוב מוקף כפרים ערביים שננטשו לא אובחנה כבעיה. על המדרכות סובב לעיתים "הערבי הטוב", אמין, שהיה בא לאסוף נעליים או בגדים ישנים. כאילו לא היה שייך לבעיה הערבית. במקום שררה אווירה אינטימית לכאורה ושום רוח מן הרוחות שנכבשו אז בבקבוק - דבר מכל זה לא פרץ החוצה. העולם היה שלם, המדינה הייתה קרובה לי כמעט כמו ללואי ה־14. ובאמת חוויתי אז את הצבא, את פעולות התגמול, את צער האנשים שנפלו, כאילו הם בני משפחתי. ולמעשה זיהיתי אותם עם אבי, שמת לבוֹשתי ממחלה ולא על מזבח המולדת.

נכון, הציונות של ילדותי היה בה כל הטוב שרנסנס יכול להציע. אבל אותם רגשות שהועלו קורבן על מזבח הציונות והסוציאליזם, גרמו למשתתפים לחוש בדידות רבה מבלי שתהיה להם אפילו שפה לזהות אותה. החרדה שרחשה מתחת מקורה היה בזוועת השואה, בבעיה היהודית בכללה ובחלום הצבעוני שהוריש לנו הרצל, האם אין זה חלום רפאים? כל זה הוּמר במאניה משיחית. אין דבר שלם יותר מלב שבור, אמר רבי נחמן. האם יש דבר שלם יותר מן המודחק?

***

אני שמה זכוכית מגדלת על המלה בדידות, מה אני רואה? אני ביער וחיות רעות קרבות ואף אחד לא בא להציל אותי; או שאני עומדת לבחינה שהיא למעלה מרמתי ואיש לא לוחש לי; או שהקיום הוא מין בחינה כזאת ואני חשה שאני לא מתאימה. אבל למה? האם המונח בדידות באמת מתכוון להורות על חוסר התאמה לחברות, להתחתנות, להורות? ומי יכול להשתתף איתי בי?

כשאת חיה לבדך, משק הבית כמוהו כמפעל. וכל הטיפולים שאת צריכה לטפל באחוזת חייך נראים כמעט בלתי מוצדקים: החשבונות, המיסים, התיקונים, ועד הבית, חברת החשמל, ואפילו הקניות בסופר. היחיד צריך להתאמץ כדי להאמין שהוא מפעל. ואכן הסיבה לקיום היא מאוד חמקמקה, עד להיעלם כליל. אחרי שגידלתי את הילדות, ואפילו את הנכדים בקטנותם, עלי לאזור כוח כדי להמציא סיבה לחיות. לפעמים נדמה לי כאילו אני כבר מעבר לכל קיר. אני משתדלת להפנות לזה עורף ולא לראות מה שראיתי. ולא לחשוב מה שאני חושבת. הרי אפשר לקחת את הקיום בחתיכות קטנות, לפי שעה, אפילו לפי רגע. אבל המוח אוהב את החלקות הגדולות: הגורל, המשמעות, החיים. תפסיק, מוח, אני אומרת לו. זו למעשה השיחה היותר אינטנסיבית שאני מנהלת במשך היום.

שנים רבות ראיתי את האהבה כפתרון צבעוני ויחידי, אבל הים פולט החוצה את הנשים המבוגרות ולא נותר להן אלא לטייל על החוף. החוף יפה, הים יפה. אני אומרת לעצמי, זכרי את הים.

אם קשה לדבר על בדידות ולבטיה, קשה עוד יותר לדבר על הרווח שהיא מותירה. הבית פנוי, למעשה ריק, לפי עצמי הייתי אמורה לסבול מזה, אבל יש בי תחושה של רווחה עצומה - איש לא יאמר לי מה לעשות. אינני אהובה וגם לא דחויה, לא שמנה גם לא רזה, לא טיפשה ולא חכמה, פשוט נושמת. מעתה אל תתאמצי, גברת, אלא אם כן למען עצמך.

אבל מסתבר שזו מלכודת, למה שאתאמץ למען עצמי? למה שאצחצח שיניים, אפגוש חברות, אצא לסרטים, להרצאות? ולאט לאט הבית סוגר עלי במעין כישוף, כאילו מעבר למפתן קיים עולם שאין בי כוח להיפגש איתו. החיים מצטמצמים והולכים. הנוחות עוטפת אותי. מה לעשות שאוצר המילים שלי הולך וקטן מחוסר שימוש. אני באמת יכולה לדבר עם הדוור, עם האיש בסופר. עוּבדת קיומם מחברת אותי חיבור של רגע לעולם החיצון. הפְּנים מציף אותי ולרוב אני מרגישה כמו חייזר.

***

השיחה על בדידות היא כפולת פנים לפחות, אין פלא שהמאה ה־18 לא הודתה בה. ואולי יש לקבל את הצעתם: במקום לדבר על בדידות, אפשר להצביע על הפשושים שעכשיו, באביב, משמיעים את קולם הזעיר, הפוצחני מבין השיחים ששתלתי בעמל רב סביב הבית. אין להכחיש שישנם יצורים משמחים שאינם שייכים למשפחה האנושית.

מעלינו, במרחב בלתי מסומן, מפלסות הציפורים כנפיים בדרכים סמויות מעין אדם בחלקוּת, בנחישות, כשוחות במים. יחסן המוזר לכוח הכובד, ומסתרי הנדידה שלהן, מקורם בזמן שלפני כל הזמנים. אני מנסה להרחיב את גבול תודעתי. למרבה הפלא, העולם קיים מעבר לי, אפילו מעבר לכל קיום אנושי: מעבר לשפה, מעבר לספרות. האותיות לא יכולות לשמש לי פה משען, ואני חשה קטנה כחיריק למול מסתרי עולמן. הספר “בדידות או״ ראה אור בהוצאת אפיק.