זה מחזה מצחיק ועצוב על רצחנות, פתולוגיה ומה שביניהם", מעיד המחזאי והבמאי אודי בן סעדיה על "סדום", מחזה שלישי בטרילוגיה (אחרי "דמיון מודרך" ו"שמע"), שבו הוא ממשיך לנבור בפתולוגיה ובקיבעונות הפרטיים והלאומיים, ולחקור אותם.

במרכז המחזה - וקסי ומקסי, זוג רוצחים שכירים הנשלחים למשימתם בסדום, ומצטרפים בעיר החטאים לסדנה להעצמה אישית, בחיפושיהם אחר שניידר. מי זה שניידר? הם בעצמם לא יודעים. הם גם לא יודעים מי המעסיק שלהם ומהם מניעיו. לאורך כל הדרך בירידות לסדום, הם תוהים אם יש להם דרך להתחמק מהשליחות הרצחנית שנפלה עליהם, כדי שסוף סוף יצליחו להשתחרר מזיכרונות העבר ומנתיב החיסולים שהם צועדים בו שנים רבות.

את ההשראה למחזהו החדש שאב בן סעדיה משני מקורות: המחזה "מסיבת יום ההולדת" מאת הרולד פינטר, והסיפור "חליפת השבת של מר שניידר" מאת הסופר ישעיהו קורן ובמרכזו - שני זרים שמגיעים במכונית אמריקאית לסגור חשבון עם מר שניידר שמסתתר בסדום.

אודי בן סעדיה. יוני בלושטייןאודי בן סעדיה. יוני בלושטיין

"וקסי ומקסי הם שני האקסקיוטר'ס (מבצעים) במחזה שלי", הוא אומר. "הם מעין פקידים עייפים שנותרו להם עוד ארבע שנים עד הפנסיה. המקצוע שלהם זה הוצאה לפועל. שניהם שרוטים, לא מסוגלים להשתחרר מהפתולוגיה שלהם, שיש לה השלכות הרסניות. וקסי טרוד בזיכרון הסבים שלו שנשלחו לטרזינשטט, ואילו מקסי סוחב פוסט טראומה משירותו הקשה בסיירת רימון, בפיקודו של מאיר דגן".

למה ירדת עד סדום?
"הסיפור מתרחש בסדום. אני בודק אם שני הגיבורים יצליחו להשתחרר מהקיבעונות שלהם. מקסי מציג עצמו כמגדל האבוקדו הכי טוב שיש, ואילו וקסי מגדל עופות ביום ומשורר בלילה. כשמקסי שואל: 'לאן נוסעים, בוס?', וקסי עונה לו: 'לסדום. כך כתוב לי בפתק'. כשהם מגיעים לסדנה בחיפוש אחר שניידר, המנחה אומרת להם שלסדנה מתקבלים רק אנשים שאיבדו את הכיוון. ההתרחשות והדיאלוגים מצחיקים ומצמררים בו זמנית".

תסתכלו על וקסי ומקסי ותראו אותנו?
"הפתולוגיה שלהם היא של כולנו. אנחנו אנשים רדופים, וייתכן מאוד שיש מי שדואג שנרגיש כך. קחי לדוגמה את סיפור הנישוב באסדת לויתן. אירוע שיצר פחד והיסטריה נוראיים. אחת מתושבות האזור כתבה ברשת: 'לא ישנתי כל הלילה. הרגשתי שאני נחנקת מגז'. אני מבין את הזיכרון השואתי. הוא קיים בי ובנו. טמנתי במחזה פרטים מהביוגרפיה שלי. השם וקסי לקוח משמם של הסבים שלי מצד אמי, בנימין ומרים וכסלר, שגורשו מהרובע היהודי בווינה בשואה ונשלחו לטרזינשטט. לחיות פה, פירושו להרגיש רדוף. זה כמו משקל ענק שאנחנו גוררים אחרינו. בבוקר הרדיו מעיר אותי עם הידיעה על חשש מפני תקיפה מסוריה, וממשיך לדיון בתוכניתו של רזי ברקאי על התקדמות ביכולות הגרעין של איראן לייצר פצצת אטום. יכול להיות שהחרדות של ביבי עובדות עליי. אלה הקיבעונות שלנו. זה הלחם שאנחנו אוכלים והקפה שאנחנו שותים. אגלה לך סוד: הכרתי מקומות פחות רדופים בעולם. כשהייתי שליח הסוכנות היהודית בארצות הברית בין השנים 1997־1994, היה שם רגוע. לעומת זאת, בזמן הזה בארץ הספיקו לעשות דברים, כמו לחסל ראש ממשלה. אין מה להגיד, הם לא התבטלו".

בן סעדיה (65), בן קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, בן לאב ממוצא תימני שגדל בכרם התימנים ובשעריים, שירת בפלמ"ח בפלוגה א' עם יצחק רבין ויגאל אלון, ובהמשך היה איש המחלקה הערבית של הפלמ"ח. האם ילידת ברלין שגדלה בווינה. הם נפגשו בעין החורש ובהמשך עברו לאשדות יעקב. "אני בן תערובת קלאסי", הוא אומר.

"אני מפעל קטן, ומכוון את היצירה לתיאטרון קטן וצנוע", הוא מגדיר את עצמו. "תני לי 60־50 צופים ואני מבסוט. זה עניין שורשי. הייתי רכז תרבות בקיבוץ, ומאוד נוח לי בערוגה האינטימית שלי, שמצמיחה לקהל סוג של תרבות גבוהה. אני חושב שצריך לשמור על עמימות כי תיאטרון, ואמנות בכלל, צריכים להציע מרחב אחר. אני אמור לייצג את כל השדים שמתרוצצים בראש שלי. אם אסדר אותם לפי ימין ושמאל, זה יהיה פלקטי ומשעמם".

"סדום". 21/02/2020, 20:00, תמונע, תל אביב.
מאת ובבימוי: אודי בן סעדיה // עיצוב במה: יערה צדוק // עיצוב תלבושות: נטשה מנטל // עיצוב תאורה: מתן פרמינגר // מוסיקה מקורית: רון קליין // שירה: נופר לוינגר // שחקנים: ערן שראל, דורון צפריר, רפי רותם, מעין גושן, רוני יעקובוביץ.