הסופר חיים באר: “הוא הולך ומתרחק מאיתנו"

ש"י עגנון הוא הסופר שהביא לשיא את הזיקה בין האוצר האדיר של ארון הספרים היהודי ההיסטורי של אלפי השנים לבין הספרות העברית החדשה", אומר הסופר חיים באר. "זה בעצם ההישג הכי גדול שלו. זה הישג, כי באופן חד־משמעי אי אפשר לתרגם אותו לשפות אחרות. כלומר, אם תתרגם אותו, ההישג הכי גדול שלו הולך לאיבוד. הוא יודע לתאר דמויות ולספר סיפור, אבל ההישג הכי גדול שלו זה האינטרטקסטואליות. כשהוא משתמש במילה מסוימת מהמקורות, ברור לך שהוא רומז, או מנהל דו־שיח עם הקוראים שלו, מעל הגיבורים. הגיבור לא תמיד יודע מה הוא עושה, אבל עגנון, אתה ואני, אמורים לדעת. הוא אומר לך באופן סמוי, רק אם אתה בן־בית בו־זמנית גם במקורות העבריים וגם במה שהוא כותב. כלומר, ההישגים הגדולים והאמיתיים של עגנון נגזרים מתוך הבקיאות האדירה שלו במקורות, מתוך ציפייה או תקווה שהקוראים שלו גם יזהו את הדבר הזה.


“היום יש טרגדיה גדולה מסביב ליצירתו של עגנון. הקורא העברי הרגיל, שכבר לא בן־בית במקורות העתיקים, לא מזהה. יש שידורים שלרוב הקוראים אין מכשירים שקולטים את השידורים האלה. למשל, היה לי רדיו רגיל המון שנים ואהבתי לשמוע מוזיקה. יום אחד קול המוזיקה התחילו לשדר ב־FM. עד אז הם שידרו ב־AM, ולי לא היה מקלט רדיו של FM, ולא יכולתי לשמוע קול המוזיקה. אז נאלצתי לקנות מכשיר חדש, הרבה יותר טוב, משוכלל, ויקר, כדי שיהיה לי FM. היום אין לחלק גדול מהקוראים של עגנון ‘מכשירים’ שמסוגלים לקלוט אותו.

“הוא כתב על מצבו של האדם היהודי, ברוב המקרים במזרח אירופה, בתהליכי שינוי מול המודרנה והתפתחויות. אני חושש שעגנון הולך ומתרחק מאיתנו. גם בגלל העניין שהיום הגיבור המזרח־אירופי כבר לא קיים. אין אף אחד. יש אולי נכדים או נינים של הגיבורים האלה, אבל ליהדות המזרח זה כמעט לא אומר כלום. היום אנשים מחפשים גיבור ספרותי שידבר אליהם. שיבטא אותם. כך הופכים סמי מיכאל, אלי עמיר, דורית רביניאן ועוד, לסופרים מרכזיים. זה קורה, בראש ובראשונה, כי הם נותנים ביטוי לאנשים. עגנון אפוף בסוג של טרגיות. הישגי הלשון הענקיים שלו מתעטפים בקורים של ריחוק, וזאת טרגדיה. האם תהיה לו ביום מן הימים תחייה? קשה לדעת. הגיבורים שלו הם אנשים שעלו מגליציה ומגרמניה. גם הלשון שלו מתרחקת, וגם המוצא הסוציולוגי של גיבוריו. חלק מהמבקרים והחוקרים הכי חשובים של עגנון הם לאו דווקא אשכנזים, וזה לא מפריע להם לחקור אותו. הרמב”ם והרב יוסף קארו לא היו אשכנזים, וגדולי החכמים האשכנזים לומדים רמב”ם וקארו. אני עדיין לא יודע מה יתאים לקורא הישראלי בעתיד. אנחנו בחידה גדולה. יחד עם כל זה, עגנון הוא אחד הסופרים הפוריים והמדויקים ביותר, והוא הביא את היצירה העברית לאחד השיאים הכי גבוהים שלה.

ש''י עגנון, זוכה פרס נובל לספרות (צילום: תמר הירדני מתוך ויקיפדיה)ש''י עגנון, זוכה פרס נובל לספרות (צילום: תמר הירדני מתוך ויקיפדיה)


“בתאריך הזה של 50 שנה למותו אני נעצר ושואל מה יהיה? לאן זה ילך? בפרוזה יש כמה יוצרים ענקיים כמו מנדלי וברנר, אבל עגנון הוא הפריחה הכי אחרונה והכי גדולה שהייתה. הוא הגדול מכולם. איך הוא ישפיע והאם הוא ישפיע? אף אחד לא יכול להעריך כרגע. על הדור שלי הוא השפיע. הוא השפיע על א”ב יהושע ועל עמוס עוז, ובצניעות ובזהירות השפיע עליי יפה והטביע חותם. אלא שחלק גדול מהכותבים הישראלים כבר פחות מתעניינים בעולם ובמסורת היהודית, ולכן קשה להם לראות ולהבחין בהישג הזה.

“אומנם היום יש הרבה יותר יהודים דתיים מבכל תקופה אחרת בישראל, אבל מתחת למעטה האמוני והמסורתי של עגנון, הוא חתרן, ספקן ולא בטוח. על פניו, הוא סופר שומר מצוות, אבל הטקסטים שלו חתרניים. אתן לך דוגמה: אם הוא כותב שאלוהים אהב גיבורה פלונית בגלל שהייתה חולה, הוא היה צריך לשלוח לה רפואה שלמה, אבל הוא לקח אותה אליו. זה חתרני לגמרי. אם אני צריך לנסח את זה בעברית ישנה, הייתי אומר שיצירתו של עגנון על פרשת דרכים. אני מלמד עגנון, ואני מראה איך צריך לקרוא אותו ואיך הוא יונק מהמקורות. יושבים אצלי מאות אנשים בכל מיני מקומות ואומרים לי, איך היינו יכולים להבין את הרבדים הנוספים האלה אם לא היו מראים לנו אותם. יכול להיות שהמגמה הזאת תתפתח יותר בדור הבא, ואנשים ירצו ללמוד. בעולם הרוח אין חוקים. הכל פתוח”.

חיים באר (צילום: אלוני מור)חיים באר (צילום: אלוני מור)



המשורר רוני סומק “עגנון הוא האוורסט"

“את הדיוקן העגנוני הזה ציירתי בעמוד הפתיחה של הרומן ‘סיפור פשוט'. מולי ישבו תלמידי אחת מכיתות י”ב וענו בלהט על שאלות שעסקו בהירשל, מינה ובלומה. סיפור לגמרי לא פשוט. ציירתי את עגנון בפוזה של מי שניצח בסיפוריו אפילו את תלמידיי. 38 שנים לימדתי בתיכון שכותרת המשנה שלו הייתה ‘תיכון להזדמנות שנייה’. 38 שנים לימדתי את עגנון, גם כשיכולתי להציע לתלמידים טקסטים הנלעסים ביתר קלות. האמנתי, ואני ממשיך להאמין, שגם לתלמידי 'ההזדמנות השנייה' מגיעות מנות גורמה. כמובן שלא סמכתי עליהם שידעו להחזיק נכון את הסכין והמזלג, ולכן קראתי בקול רם כל שורה. ‘לעסתי’ את עגנון מול עיניהם, ובתמורה קיבלתי עיניים פקוחות וראש שפתאום רוהט ברומן נפלא כמו ‘סיפור פשוט’, או בסיפור נוגע ללב כמו ‘הרופא וגרושתו’. עשיתי זאת כיוון שבמפה הטיפוגרפית של הפרוזה העברית עגנון הוא אוורסט, ועל האוורסט מטפסים בלי לחשוב על פחד גבהים”. 

רוני סומק (צילום: אלוני מור)רוני סומק (צילום: אלוני מור)

השחקנית, הבמאית והדרמטורגית פנינה גרי “מודה לך על האמונה והתקווה"

“חוקרי ספרות מכנים את הספר ‘תמול שלשום’ ‘רב־רומן’. כלומר, רומן־על, רומן מופת. לדעתם, לא רק שהוא המעולה, העשיר והשלם מכל הרומנים שלו, הוא גם הרומן העברי הטוב ביותר שנכתב אי פעם, וגם אחד הגדולים שנכתבו בספרות העולם. אהבתי את הספר מאוד ורציתי לעבד אותו למחזה. לאפשר, בעזרת התיאטרון, טעימה מיופי הכתיבה העגנונית לקהל גדול ומגוון יותר, מאשר רק לקהל קוראי הספרים.


“אבל איך להעביר ספר בן 600 עמודים להצגת תיאטרון? החלטתי על סגנון של ‘תיאטרון־סיפור’, המאפשר גם תמצות וצניעות וגם אתגרים של ביצוע עם מספר קטן של שחקנים. ובעיקר, שמירת שפתו הייחודית של עגנון וגיבוש העלילה סביב הדמות המרכזית, יצחק קומר, עולה חדש – שכבר בנעוריו, מהרגע ששמע על פועלו של העיתונאי בנימין זאב הרצל, על ספרו ‘מדינת היהודים’ ועל חזונו להקמתה – התגייס בקנאות לשירותה. וכך כתב ביומנו: ‘מיום שעמדתי על דעתי, נתתי לבי ונפשי על הציונות ועסקתי בצורכי ארץ ישראל. מכרתי שקלים ובולים של קרן קיימת והעמדתי קערות של ערב יום כיפורים בכמה בתי כנסת שבעיר.

פעמים הרבה נתבזיתי ולא השגחתי בכך, אלא הוספתי עשייה על עשייה והרי אני עולה לארץ ישראל לעבוד את אדמתה’. שמעון אביו היה מתלוצץ ואומר: ‘מפני מה אני מסכים על נסיעתו, כדי שיראה בעיניו שכל עניין ארץ ישראל דבר בדוי הוא שבדו הציונים ויסירנה מלבו’. יצחק שמע והרהר: ‘יאמר אבא מה שיאמר, לבסוף יראה שדרכי נכונה’.


“עגנון העריך, אהב וראה באנשי העלייה השנייה את מניחי היסודות לגאולת ארץ ישראל. הוא מדגיש זאת כבר במשפט הפתיחה: ‘כשאר אחינו, אנשי גאולתנו, בני העלייה השנייה, הניח יצחק קומר את ארצו ומולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל, לבנות אותה מחורבנה ולהיבנות ממנה’. את יצחק קומר הוא יצר כמייצג המובהק של בני העלייה השנייה, עם התכונות האופייניות לאנשי עלייה זו: חלוץ־ציוני, אדם אזרחי־חברתי, בן עיירה קטנה עם חזון גדול. הוא נתן לו את השם יצחק משום שגם הוא, כיצחק, בנו של אברהם אבינו, נעקד, היה לקורבן, לשה, נבחר לעלות לעולה על מזבח בניית המולדת. אחד מני רבים מאותה תקופה (1915־1904) שעלו ארצה בהתלהבות, סבלו רעב, אבטלה ומחלות, ורובם נטשו בחשאי. יצחק קומר כבר כמעט נגע באושר, התאהב, עמד להינשא, אך רגע לפני, נגזר עליו למות מנשיכת כלב שוטה. סיפור העקידה חוזר כאן בגרסה מחודשת. אף על פי כן ולמרות הכל, עגנון לא מתייאש. הוא מסיים את הספר בתקווה גדולה על עתיד מבטיח, על התפתחות ושגשוג: ‘תמול שלשום עומדים היינו בתפילה בתחנונים והרבינו בסליחות. ואתם אחינו, אנשי סגולתנו שבכנרת ובמרחביה, בעין גנים ובאום ג’וני, היא דגניה, יצאתם לעבודתכם בשדות ובגנים, זו העבודה שיצחק חברנו לא זכה לה, ואנחנו נספר מעשה אחינו ואחיותינו, העובדים את אדמת ישראל לתהילה ולתפארת’.


“ואני קוראת שוב ומודה לך עגנון על האמונה והתקווה שנטעת בנו ובאבותינו – אז ועכשיו. תודה לך גם בשם הוריי, ציפורה ויוסף דרומי, שבדיוק לפני מאה שנים, בתאריך 17.12.1919, עלו ארצה עם קבוצת חלוצים באונייה ‘רוסלן’ מנמל אודסה, ישר אחרי מלחמת העולם הראשונה, הצטרפו לחבריו של יצחק קומר, והיו בין מייסדי ובוני המושב הראשון בעמק יזרעאל, ואני נולדתי בנהלל”. ד

פנינה גרי (צילום: אריאל בשור)פנינה גרי (צילום: אריאל בשור)

פרופ' גבריאל מוקד “קוסם מדהים בנבכי שפה העברית"

“גדולתו של ש”י עגנון כיוצר עברי ויהודי ראשון במעלה, וגם כיוצר מודרניסטי גדול ברמה כלל־עולמית היא למעשה רב־ממדית, או בכל מקרה פועלת וניכרת בכמה ממדים. מבחינה זו אפשר אולי להתחיל את סקירתנו הנוכחית דווקא מהאבחנה הז’אנרית, שגם במסגרתה בולטת גדולתו של עגנון. כלומר, נפתח את דיוננו כאן מאבחון סוגי מסוים של ספרות המאה ה־20, ובתוכה בייחוד בסיפורת בפרוזה הנרטיבית, כאשר עגנון הוא רב־אמן גם במסגרתה. אכן, כבר בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת, התייחסתי לקיום שלושה נוסחים עקרוניים בסיפורת העולמית במאה ה־20, והם: המשך הקו הריאליסטי מימי בלזאק וטולסטוי; סיפורת זרם התודעה וסיפורת סמלית, כאשר זו האחרונה נוטה לעתים יותר לכיוון הכללות היסטוריוסופיות, ולעתים יותר מופשטת. בהקשר הזה, אפשר לראות כנציגי שלושת הנוסחים הללו בסיפורת העולמית, את תומאס מאן המוקדם (בתחום הריאליזם), את ג’יימס ג’ויס (בתחום סיפורת זרם התודעה) ואת פרנץ קפקא (בתחום הסיפורת הסמלית המופשטת הגדולה).


“והנה, עגנון, במידה מסוימת, בדומה לתומס מאן שעבר במרוצת יצירתו מנוסח ריאליסטי מובהק לנוסח היסטוריוסופי רווי סמליות והיה יוצר גדול בשני הנוסחים הללו גם יחד, עבר גם הוא מנוסח ריאליסטי לנוסח סמלי בהתגבשו כרב־אמן מרכזי בשניהם בתחום כל היצירה העברית; כאשר גם בנוסח הסמלי המופשט הוא מתקרב בחשיבותו הנרטיבית ובטווח הרוחני של יצירתו כמעט לפרנץ קפקא בכבודו ובעצמו, וניכרת גם קרבתו בחשיבות ובגדולה לתומס מאן.


“בנוסף, נציין כי גם בתחום הריאליסטי, עגנון הוא יוצר רבגוני ומעולה מאוד, כאשר אחרי התחלות מוקדמות, המושפעות מאוד מסימבוליזם רומנטי משלהי המאה הי”ט, הגרמני והסקנדינבי, הוא מתעלה הן בתחום של ריאליזם פסיכולוגי מודרני והן בתחום סמלי טהור (בסיפורים כ’הרופא וגרושתו’ מזה וכ’עד עולם’ ו’עידו ועינם’ מזה). הוא היטיב עד להפליא לייצג כיוונים אלה במרום יצירתו – אך גם הציג בנוסף לכך פנורמה של הגולה היהודית הגדולה במזרח אירופה. אולם מעבר לחשיבותו הגדולה של עגנון במרום הנוסחים העקרוניים הללו של ספרות כשלעצמה, בולטת גם גדולתו העקרונית, הן כנציג מרכזי של יקום יהודי־עברי בתרבות העולם, והן כאשף, קוסם מדהים בנבכי השפה העברית. מהבחינה הרוחנית של ייצוג יהדות ועבריות על גווניהם (כפי שהבליט זאת מבקר הספרות הדגול פרופ’ ברוך קורצווייל). הוא היטיב להציג את רוחה של יהדות כנוסח קובע מאוד בתרבות העולם, אך גם תוך התייחסות למשבר הרוחני של ימינו. הוא איננו מסתפק בתיאור הגולה היהודית בייצוג המצב הסוציו־אקונומי, ובהצבעה על עיוותי הגולה בנוסח קודמו הדגול בסיפורת העברית, מנדלי מוכר ספרים. הוא מעוניין בעיקר בגדולה המצטברת של דורות היהדות והיצירה העברית; אך גם במשבר הרוחני מתחילת העת החדשה.


“אולם, נוסף לחשיבותו הגדולה של עגנון כפרוזאיקן הניצב ברמה ובמרכז של הנוסחים העקרוניים ביותר של ספרות ימינו, הוא גם מדהים תמיד מהבחינה הלשונית הטהורה בשיתוף, בהסמכה, של כל רובדי השפה העברית בצורות המדהימות ביותר, באורח שאין דומה לו. נוסיף לכך, כי בתפישת היהדות והמשבר שלה במאה ה־20, המקרב אותו לדילמות של האקזיסטנציאליזם הדתי, ניכרת אצלו תפיסת יהדות השונה מאוד משתי תפיסות יהדות גדולות אחרות בספרות העברית בת ימינו – זאת של ח”נ ביאליק וזאת של אורי צבי גרינברג”. 

גבריאל מוקד (צילום: יעקב גילת)גבריאל מוקד (צילום: יעקב גילת)


הסופר אלון חילו "ההערצה הפכה לביקורתית"

“היה לי הכבוד ללמוד ספרות בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים בניצוחו של פרופ’ אריאל הירשפלד, שלימד את ספריו וסיפוריו של עגנון בדרכו האינטואיטיבית והמחכימה. כמו כל חובב קריאה עברי, גם אני התמסרתי ל’קהווה’ (במקום קפה) ושאר המילים התקופתיות של עגנון, ונפלתי שבי בדרך ההתנסחות הייחודית שלו בעברית. אי אפשר גם בלי להזכיר את דבריו המסעירים בטקס פרס נובל לספרות: ‘מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה’.


“אבל אני חייב להודות שההערצה המוחלטת לעגנון, הפכה עם השנים לביקורתית יותר. זה התחיל כשהסתערתי על עבודת התחקיר ל’אחוזת דג’אני’, רומן היסטורי פרי עטי שעלילתו נעה סביב יפו במאה ה־19. בין הספרים המרתקים שנפלו לידיי, התענגתי במיוחד על הרומן המופתי של עגנון ‘תמול שלשום’, שאומנם מתרחש בתקופת העלייה השנייה, אבל התיאורים בו של יפו והתקופה ההיא, מלאי חיים ונראים נאמנים גם לתקופה המוקדמת יותר שעליה בחרתי לכתוב. אנחנו נמצאים כיום בזמנים מבלבלים מבחינה פוליטית. תקופה שבה המילה שמאל הפכה – תחת שרביטו של ראש ממשלה נאשם בפלילים – לכינוי גנאי. אבל גם כקורא נטול זיקה פוליטית ישירה, לא יכולתי שלא להבחין ביחס המבזה של עגנון ביצירתו הנ”ל לאוכלוסייה הפלסטינית־ערבית בארץ ישראל. כמי שבחר להעמיד במרכז הרומן שלו נער ערבי בשם צאלח דג’אני, חיפשתי בעבודת התחקיר שלי ייצוגים אנושיים, אותנטיים, לאוכלוסייה הפלסטינית בתחילת הציונות. לדאבוני מצאתי במקומם, דווקא אצל זוכה פרס נובל עגנון, הכללות סטריאוטיפיות על היות הערבים ‘בני אדם משונים’, ‘פניהם איומות’, ‘צנופי מצנפת’, ‘מלעיגים בשפתות’, ‘חמאתם מלאה שערות וזוהמה’, ועוד כהנה וכהנה חבטות מילוליות ויזואליות ובלתי נעימות.

כשהן מגיעות מעטו של סופר מכובד, בשיא תהילתו (הספר יצא לאור כשעגנון היה בן 58), דבריו על האחר הפלסטיני נתפסים בעיני הקורא היהודי־ישראלי כמעין ‘ידע’ סמכותי, וחבל שכך. ניתן להציל את הפרשנות הזאת ולראות בכלב בלק, כוכבו של הספר, לצד הגיבור היהודי יצחק קומר, מעין אלגוריה לזהות הפלסטינית, ואת הקשר בין השניים כמצביע על מורכבות מיוחדת בסיפור היחסים בין העמים. אבל אני בספק אם זו הייתה כוונתו של עגנון, שנודע בציבור בעיקר בדעותיו הימניות. אני כמובן מודה לעגנון על שלל יצירתו הנכבדה והמעמיקה, אבל אם יותר לי, הקטן, להעלות הסתייגות מהותית אחת, הרי היא לפניכם”. 

אלון חילו (צילום: יצחק שוקל)אלון חילו (צילום: יצחק שוקל)


פרופ' עליזה שנהר “רבדי רבדים ומישורי משמעות"

“אמי המנוחה מלכה הייתה ילידת בוצ’אץ’, עיר קטנה באוקראינה שהתפרסמה בזכות העובדה שהייתה עיר הולדתו של הסופר, חתן פרס נובל, ש”י עגנון”, מספרת פרופ’ עליזה שנהר, פרופסור אמריטה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. “אמי הרבתה לספר לי בילדותי על בוצ’אץ’. על מראה העיר, על הבניין המהודר של מועצת העיר, שזכיתי לראות לפני שנים אחדות בסיור מהפנט בהדרכת יואל רפל וחיים באר; על הכנסיות הרבות, על הגבעות, על הירק הרב, על אתר ההחלקה על הקרח, ועל נהר הסטריפה שחצה את העיר, שבתיאוריה נדמה היה כנהר אדיר ולא כיובל קטן של הדנייסטר.

אולי זה המקור לתשוקתי רבת השנים לחזור ולקרוא, שוב ושוב, ביצירותיו של עגנון ולנסות להבינן. התמקדתי בעיקר בבחינת יחסו של ש”י עגנון לעולם היהודי־המסורתי ולאופני הזדקקותו של הסופר, הן למקורות יהודיים – ספרות המקרא, המשנה, התלמודים, המדרשים, הסיפור העברי של ימי הביניים והסיפור החסידי; והן למקורות הבינלאומיים, בעיקר סיפורי עם שרווחו במרכז ובמזרח אירופה. המעקב אחר מלאכת התשבץ וההרכבה של הסופר, שרב בה הסמוי על הגלוי, לימדה אותי כי גם סיפורים הנראים לכאורה כסיפורי עם תמימים, ולעתים פשטניים, אינם אלא סיפורים מתוחכמים, שניכרים בהם רבדים ורבדי רבדים ומישורי משמעות שונים. זיקת הגומלין בין המקורות השונים – הטקסט הסמוי – לבין עיצובו האמנותי של ש”י עגנון – הטקסט הגלוי – הכרחיות להבנת מלאכת אמנותו של היוצר ולהכרת עולמו הרוחני־נפשי כאחד. המקורות הרבים והמגוונים – בין אם הם משובצים בטקסט, ובין אם הם נרמזים בצורת שברי פסוקים, קטעי אמרות ואגדות, ומוטיבים מסיפורי עם – עשויים לסייע לקורא בפענוח משמעותה של היצירה העגנונית העשירה והמורכבת, והם שלובים באופן אורגני ביצירה. 


“אולם יחס הכבוד של ש”י עגנון כלפי המקורות, שמהם הוא ניזון, אינו מעיד בהכרח על קבלה והזדהות מוחלטת עם עולם המקורות. יש שגישתו נוסטלגית ויש שהיא ביקורתית־אירונית, הן בתחום החברתי והן בתחום הדתי או הקיומי, תוך העמקת כלי הסאטירה שפותחו בסיפורת העברית החל מהמאה הי”ט.


“אני עדיין לא משוכנעת שהצלחתי להבין כהלכה את עומק סודו וקסמו של הסיפור העגנוני. תמיד נותרו סוגיות בלתי פתורות. למשל, סיום סיפורו של עגנון ‘מעשה רבי גדיאל התינוק’, שבו אליהו הנביא דואג לגווייתו של רבי גדיאל התינוק. האם התיאור המשופע ביסודות על טבעיים, תואם את רוח הסיפור העממי הנאיבי, ופותר באופן אמיתי את הקונפליקט הסיפורי? ומה בדבר צדיקים אחרים, שנשחטו בידי הפורעים ביהודים? האם גם הם זכו לשירותו המיוחד של אליהו הנביא, גם אם היה המספר ממשיך לתאר את גורלם, ששפר לאחר מותם? היש בכך כדי להשיב על הבעיה המרכזית של הסבל היהודי לאורך כל ההיסטוריה, בעיה שאינה אלא גרסה מורחבת של צדיק ורע לו? ייתכן, כי החיקוי הצורני שדרכו עגנון מחקה את מבנה המעשייה והאגדה העממית המסורתית, כמו גם השימוש במוטיבים מסורתיים־יהודיים, אינו מטשטש את הביקורת על התשתית האידאית המעוצבת בסיפור; והפתרון הפורמלי של הבעיה העלילתית, אינו בהכרח הכחשה של המצוקה היהודית, הנובעת מנסיבות היסטוריות־חברתיות.


“או, למשל, סיום סיפורו של עגנון ‘בעל הריחיים והטוחן’, שבו הטוחן שב לקברו. אך אין סיום זה יוצר בקוראים תחושה של רוגע, כמו ‘הסוף הטוב’ של האגדה החסידית האותנטית. המספר, היוצר את התבנית המעגלית של יציאה ושיבה לאותו מקום, אינו מדגיש, כמו בסיפורי העם, כי חטאו של הנפטר כופר, ומכאן ואילך ינוח בשלום על משכבו. האם התבנית המעגלית בסיפור מבטאת ביקורת על דרכי הצדק וההיגיון העל אנושי, גם אם המספר נמנע ישירות מכל שיפוט ערכי? האם ביצירה זו יש מעין ניסיון לגלות, באמצעות החומר האבסורדי של עולם היוצר, את החוקיות שמעבר לו? או שמא לפנינו חתירה בלתי פוסקת של היוצר העקשן לגילוי דיוקן האלוהות, המנהיגה את העולם מתוך גרוטסקה של גילוייה?


“כך גם ניתן לשאול על סיפורו של עגנון, ‘עינינו הרואות’. האם היוצר מבטא בסיפור את התנגדותו לעולם המוחצן, שערכי אמת התחלפו לו בערכים מסולפים, ובמקום להתבונן פנימה, הוא מתבונן החוצה, אל סממנים חיצוניים חסרי כל משמעות, כמו הזקן וכיסוי הראש? מדוע בחר עגנון להזכיר בסיפורו דווקא אגדות חז”ל וסיפורי עם מסוימים, כמו הצדיק הנסתר, העשירי למניין, יוסף מוקיר שבת, עקידת יצחק ועוד, שעל אף שהם נקשרים ונארגים למקשה אחת, קשה לרדת לעומק דעתו של היוצר”. 

עליזה שנהר (צילום: אריק סולטן)עליזה שנהר (צילום: אריק סולטן)


המשורר מירון ח. איזקסון “הפלא היהודי"

“במפגש המשפחתי הראשוֹן עם שמואל יוסף עגנון כלל לא השתתפתי”, אומר מירון ח. איזקסון, משורר ופרופ’ לספרות עברית. “סבו של אבא ז”ל, ד”ר אהרן מאיר מזיא, מראשוני הרופאים בירושלים ויו”ר ועד הלשון, הוא שהכירו באותה ירושלים של פעם, ועגנון אף מזכירו בכתביו. במפגש השני כבר הייתי נוכח: מילכה אורינובסקי, מוֹרתי הנהדרת לספרות בגימנסיה העברית הרצליה, לימדה אותנו מעט מגדולתו. אחר כך שמעתי אודותיו מהמשוררת עליזה גרינברג מעת שהתקרבתי לאורי צבי גרינברג ולמשפחתו.


“אבל מובן שיצירתו של עגנון עצמה היא המנצחת את כל ‘המפגשים’ האלה. אותה כתיבה המורגשת בשכבתה העליונה כתמימה. שכבתה השנייה היא סרקסטית ומרדנית. שכבתה השלישית חוזרת בנאמנות אל הפלא היהודי והפעם באופן מורכב ודיאלקטי, במעין מהפכנות נכבשת. עגנון הכיר בסגולותיו הנדירות וכתב מתוך מודעות, ללא ניסיון, לעטוף אותה בצניעות. אולם הענווה ההכרחית הייתה שם במובן יסודי אחר: עגנון יודע שהמקור לכתיבתו כמוס ורוחני, פלאי ועצמאי ממנו. ניתן לחוש בבהירות שהוא אינו רוצה לאבד טיפה אחת מהאוצר שבו זכה בחסד ממרומים, והוא בהול לכתוב כל עוד הדבר אפשרי. סיפוריו הקצרים הם בעיני פסגת יצירתו ופסגת הסיפורת העברית החדשה. ישנוֹ כאן שילוב חד פעמי של ניגון פנימי עז, ריבוי שכבות נפשיות ורוחניות, עומק רעיוני, הבנה פסיכולוגית נדירה וחותם אישי מובהק. תחושה נוספת שהיא שכיחה בכתיבתו יכולה לחסות תחת הכותרת ‘הגיע ולא הגיע’. דהיינו, האדם הולך בדרכים רבות וללא הרף, האדם הזה מגיע אולי למחוז חפצו, אבל גם נתקע ומתעכב בדרך. הדרך אינה קבועה, העיכובים רבים והמטרה מתחלפת. אולם אין כאן לדעתי את הצעד המייאש הנוסף שנמצא אצל סופר גדול אחר, פרנץ קפקא. אצל האחרון ממש אסור שמשהו יגיע לידי מימוש, לא משימה אנושית כלשהי, לא קשרי אהבה ולא התרת ספקות. אם משהו מתממש, סימן בדוק הוא שטבעו הקובע נכשל. אצל עגנון, אכן קשה מאוד להגיע למימוש, וגם כשמגיעים, הדרך תמיד ממשיכה. אבל המימוש וההשגה אינם אסורים ואינם מנועים, ‘ומותר’ לאדם להיות יצור משתדל ומשיג בעולם נברא.


“עגנון הוא דוגמה נדירה למי שמציאותו ‘האמיתית’ היא כתיבתו, וחייו הם רק כעין מוצגים מסייעים לצורך סיפוריו. אני נזכר בחיבה בתשובתו לבן גוריון עת שהאחרון פנה לחכמי ישראל המגוונים בשאלת מיהו יהודי. אחרי שעגנון ענה לו את תשובתו הנחרצת על הצורך בהכרעה הלכתית בסוגיה, הוא הוסיף ויעץ לבן גוריון להקדיש את זמנו היקר לניהול ענייני המדינה. במקום אחר מצוטט עגנון האומר שמתוך מאות חברי אגודת הסופרים, רק שניים הם סופרים של ממש: אצ”ג והוא עצמו. דוגמאות ספורות אלה, הם בוודאי פסקה מסיפור שמשום מה לא הספיק לכתוב”. 

המשורר מירון ח. איזקסון (צילום: דינה גונה)המשורר מירון ח. איזקסון (צילום: דינה גונה)