“הוא כתב על מצבו של האדם היהודי, ברוב המקרים במזרח אירופה, בתהליכי שינוי מול המודרנה והתפתחויות. אני חושש שעגנון הולך ומתרחק מאיתנו. גם בגלל העניין שהיום הגיבור המזרח־אירופי כבר לא קיים. אין אף אחד. יש אולי נכדים או נינים של הגיבורים האלה, אבל ליהדות המזרח זה כמעט לא אומר כלום. היום אנשים מחפשים גיבור ספרותי שידבר אליהם. שיבטא אותם. כך הופכים סמי מיכאל, אלי עמיר, דורית רביניאן ועוד, לסופרים מרכזיים. זה קורה, בראש ובראשונה, כי הם נותנים ביטוי לאנשים. עגנון אפוף בסוג של טרגיות. הישגי הלשון הענקיים שלו מתעטפים בקורים של ריחוק, וזאת טרגדיה. האם תהיה לו ביום מן הימים תחייה? קשה לדעת. הגיבורים שלו הם אנשים שעלו מגליציה ומגרמניה. גם הלשון שלו מתרחקת, וגם המוצא הסוציולוגי של גיבוריו. חלק מהמבקרים והחוקרים הכי חשובים של עגנון הם לאו דווקא אשכנזים, וזה לא מפריע להם לחקור אותו. הרמב”ם והרב יוסף קארו לא היו אשכנזים, וגדולי החכמים האשכנזים לומדים רמב”ם וקארו. אני עדיין לא יודע מה יתאים לקורא הישראלי בעתיד. אנחנו בחידה גדולה. יחד עם כל זה, עגנון הוא אחד הסופרים הפוריים והמדויקים ביותר, והוא הביא את היצירה העברית לאחד השיאים הכי גבוהים שלה.
“אומנם היום יש הרבה יותר יהודים דתיים מבכל תקופה אחרת בישראל, אבל מתחת למעטה האמוני והמסורתי של עגנון, הוא חתרן, ספקן ולא בטוח. על פניו, הוא סופר שומר מצוות, אבל הטקסטים שלו חתרניים. אתן לך דוגמה: אם הוא כותב שאלוהים אהב גיבורה פלונית בגלל שהייתה חולה, הוא היה צריך לשלוח לה רפואה שלמה, אבל הוא לקח אותה אליו. זה חתרני לגמרי. אם אני צריך לנסח את זה בעברית ישנה, הייתי אומר שיצירתו של עגנון על פרשת דרכים. אני מלמד עגנון, ואני מראה איך צריך לקרוא אותו ואיך הוא יונק מהמקורות. יושבים אצלי מאות אנשים בכל מיני מקומות ואומרים לי, איך היינו יכולים להבין את הרבדים הנוספים האלה אם לא היו מראים לנו אותם. יכול להיות שהמגמה הזאת תתפתח יותר בדור הבא, ואנשים ירצו ללמוד. בעולם הרוח אין חוקים. הכל פתוח”.
“את הדיוקן העגנוני הזה ציירתי בעמוד הפתיחה של הרומן ‘סיפור פשוט'. מולי ישבו תלמידי אחת מכיתות י”ב וענו בלהט על שאלות שעסקו בהירשל, מינה ובלומה. סיפור לגמרי לא פשוט. ציירתי את עגנון בפוזה של מי שניצח בסיפוריו אפילו את תלמידיי. 38 שנים לימדתי בתיכון שכותרת המשנה שלו הייתה ‘תיכון להזדמנות שנייה’. 38 שנים לימדתי את עגנון, גם כשיכולתי להציע לתלמידים טקסטים הנלעסים ביתר קלות. האמנתי, ואני ממשיך להאמין, שגם לתלמידי 'ההזדמנות השנייה' מגיעות מנות גורמה. כמובן שלא סמכתי עליהם שידעו להחזיק נכון את הסכין והמזלג, ולכן קראתי בקול רם כל שורה. ‘לעסתי’ את עגנון מול עיניהם, ובתמורה קיבלתי עיניים פקוחות וראש שפתאום רוהט ברומן נפלא כמו ‘סיפור פשוט’, או בסיפור נוגע ללב כמו ‘הרופא וגרושתו’. עשיתי זאת כיוון שבמפה הטיפוגרפית של הפרוזה העברית עגנון הוא אוורסט, ועל האוורסט מטפסים בלי לחשוב על פחד גבהים”.
“חוקרי ספרות מכנים את הספר ‘תמול שלשום’ ‘רב־רומן’. כלומר, רומן־על, רומן מופת. לדעתם, לא רק שהוא המעולה, העשיר והשלם מכל הרומנים שלו, הוא גם הרומן העברי הטוב ביותר שנכתב אי פעם, וגם אחד הגדולים שנכתבו בספרות העולם. אהבתי את הספר מאוד ורציתי לעבד אותו למחזה. לאפשר, בעזרת התיאטרון, טעימה מיופי הכתיבה העגנונית לקהל גדול ומגוון יותר, מאשר רק לקהל קוראי הספרים.
פעמים הרבה נתבזיתי ולא השגחתי בכך, אלא הוספתי עשייה על עשייה והרי אני עולה לארץ ישראל לעבוד את אדמתה’. שמעון אביו היה מתלוצץ ואומר: ‘מפני מה אני מסכים על נסיעתו, כדי שיראה בעיניו שכל עניין ארץ ישראל דבר בדוי הוא שבדו הציונים ויסירנה מלבו’. יצחק שמע והרהר: ‘יאמר אבא מה שיאמר, לבסוף יראה שדרכי נכונה’.
“גדולתו של ש”י עגנון כיוצר עברי ויהודי ראשון במעלה, וגם כיוצר מודרניסטי גדול ברמה כלל־עולמית היא למעשה רב־ממדית, או בכל מקרה פועלת וניכרת בכמה ממדים. מבחינה זו אפשר אולי להתחיל את סקירתנו הנוכחית דווקא מהאבחנה הז’אנרית, שגם במסגרתה בולטת גדולתו של עגנון. כלומר, נפתח את דיוננו כאן מאבחון סוגי מסוים של ספרות המאה ה־20, ובתוכה בייחוד בסיפורת בפרוזה הנרטיבית, כאשר עגנון הוא רב־אמן גם במסגרתה. אכן, כבר בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת, התייחסתי לקיום שלושה נוסחים עקרוניים בסיפורת העולמית במאה ה־20, והם: המשך הקו הריאליסטי מימי בלזאק וטולסטוי; סיפורת זרם התודעה וסיפורת סמלית, כאשר זו האחרונה נוטה לעתים יותר לכיוון הכללות היסטוריוסופיות, ולעתים יותר מופשטת. בהקשר הזה, אפשר לראות כנציגי שלושת הנוסחים הללו בסיפורת העולמית, את תומאס מאן המוקדם (בתחום הריאליזם), את ג’יימס ג’ויס (בתחום סיפורת זרם התודעה) ואת פרנץ קפקא (בתחום הסיפורת הסמלית המופשטת הגדולה).
“היה לי הכבוד ללמוד ספרות בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים בניצוחו של פרופ’ אריאל הירשפלד, שלימד את ספריו וסיפוריו של עגנון בדרכו האינטואיטיבית והמחכימה. כמו כל חובב קריאה עברי, גם אני התמסרתי ל’קהווה’ (במקום קפה) ושאר המילים התקופתיות של עגנון, ונפלתי שבי בדרך ההתנסחות הייחודית שלו בעברית. אי אפשר גם בלי להזכיר את דבריו המסעירים בטקס פרס נובל לספרות: ‘מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה’.
כשהן מגיעות מעטו של סופר מכובד, בשיא תהילתו (הספר יצא לאור כשעגנון היה בן 58), דבריו על האחר הפלסטיני נתפסים בעיני הקורא היהודי־ישראלי כמעין ‘ידע’ סמכותי, וחבל שכך. ניתן להציל את הפרשנות הזאת ולראות בכלב בלק, כוכבו של הספר, לצד הגיבור היהודי יצחק קומר, מעין אלגוריה לזהות הפלסטינית, ואת הקשר בין השניים כמצביע על מורכבות מיוחדת בסיפור היחסים בין העמים. אבל אני בספק אם זו הייתה כוונתו של עגנון, שנודע בציבור בעיקר בדעותיו הימניות. אני כמובן מודה לעגנון על שלל יצירתו הנכבדה והמעמיקה, אבל אם יותר לי, הקטן, להעלות הסתייגות מהותית אחת, הרי היא לפניכם”.
“אמי המנוחה מלכה הייתה ילידת בוצ’אץ’, עיר קטנה באוקראינה שהתפרסמה בזכות העובדה שהייתה עיר הולדתו של הסופר, חתן פרס נובל, ש”י עגנון”, מספרת פרופ’ עליזה שנהר, פרופסור אמריטה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. “אמי הרבתה לספר לי בילדותי על בוצ’אץ’. על מראה העיר, על הבניין המהודר של מועצת העיר, שזכיתי לראות לפני שנים אחדות בסיור מהפנט בהדרכת יואל רפל וחיים באר; על הכנסיות הרבות, על הגבעות, על הירק הרב, על אתר ההחלקה על הקרח, ועל נהר הסטריפה שחצה את העיר, שבתיאוריה נדמה היה כנהר אדיר ולא כיובל קטן של הדנייסטר.
אולי זה המקור לתשוקתי רבת השנים לחזור ולקרוא, שוב ושוב, ביצירותיו של עגנון ולנסות להבינן. התמקדתי בעיקר בבחינת יחסו של ש”י עגנון לעולם היהודי־המסורתי ולאופני הזדקקותו של הסופר, הן למקורות יהודיים – ספרות המקרא, המשנה, התלמודים, המדרשים, הסיפור העברי של ימי הביניים והסיפור החסידי; והן למקורות הבינלאומיים, בעיקר סיפורי עם שרווחו במרכז ובמזרח אירופה. המעקב אחר מלאכת התשבץ וההרכבה של הסופר, שרב בה הסמוי על הגלוי, לימדה אותי כי גם סיפורים הנראים לכאורה כסיפורי עם תמימים, ולעתים פשטניים, אינם אלא סיפורים מתוחכמים, שניכרים בהם רבדים ורבדי רבדים ומישורי משמעות שונים. זיקת הגומלין בין המקורות השונים – הטקסט הסמוי – לבין עיצובו האמנותי של ש”י עגנון – הטקסט הגלוי – הכרחיות להבנת מלאכת אמנותו של היוצר ולהכרת עולמו הרוחני־נפשי כאחד. המקורות הרבים והמגוונים – בין אם הם משובצים בטקסט, ובין אם הם נרמזים בצורת שברי פסוקים, קטעי אמרות ואגדות, ומוטיבים מסיפורי עם – עשויים לסייע לקורא בפענוח משמעותה של היצירה העגנונית העשירה והמורכבת, והם שלובים באופן אורגני ביצירה.
“במפגש המשפחתי הראשוֹן עם שמואל יוסף עגנון כלל לא השתתפתי”, אומר מירון ח. איזקסון, משורר ופרופ’ לספרות עברית. “סבו של אבא ז”ל, ד”ר אהרן מאיר מזיא, מראשוני הרופאים בירושלים ויו”ר ועד הלשון, הוא שהכירו באותה ירושלים של פעם, ועגנון אף מזכירו בכתביו. במפגש השני כבר הייתי נוכח: מילכה אורינובסקי, מוֹרתי הנהדרת לספרות בגימנסיה העברית הרצליה, לימדה אותנו מעט מגדולתו. אחר כך שמעתי אודותיו מהמשוררת עליזה גרינברג מעת שהתקרבתי לאורי צבי גרינברג ולמשפחתו.
התרעות פיקוד העורף