אסור היה לדבר עם נתן אלתרמן על יצירתו. לא דברים טובים, בוודאי לא רעים. מי שניסו זכו לראות את אחוריו מהר מן הצפוי. אילו רק עלה בו החשד שמישהו מדבר איתו על דברים שפרסם, היה אלתרמן מפנה את הגב ומסתלק. כמו נביא היה מטיח את נבואתו וממשיך בדרכו. כך גם נהג בכתביו. הוא ראה בטיוטות ובחומרים שלא פורסמו דברים שאין להם קיום ודאג להשמידם. את מה שהיה לו לומר - כתב. ומה שלא רצה לומר - פשוט לא כתב.

"כשחיים באר עבד כמגיה צעיר בעיתון 'דבר', אלתרמן היה מגיע למערכת בחמישי בתשע בערב, מביא איתו את השיר או הקטע, יושב ומחכה עד לסידור שלו בעופרת, מתקן את ההגהה ומחזיר. שלושה סבבים בכל פעם", מספר ד"ר מרדכי נאור, מחבר "הטור השמיני" (הקיבוץ המאוחד, 2006) ו"הטור התשיעי" (הקיבוץ המאוחד, 2019). "פועלי הדפוס ידעו כי מדובר בהגהות בעלות ערך, אבל הוא הקפיד לא להשאיר אחריו סימנים והיה מכניס את הטיוטות לכיס. יותר מזה, גם כשמסר שירים להדפסה, לא היה משאיר בידו העתק. כמו הקוקייה: מטילה ביצים וממשיכה הלאה".

גם בתו, תרצה אתר, העידה על עקשנותו: "אבא המעיט לדבר, ועל שיריו לא דיבר כלל. כשדחקתי בו ושאלתי אם אני מפרשת נכונה שיר משיריו, לעולם היה משיב 'כן'. כנראה שלא רצה להיכנס לגופם של דברים. נראה לי שהיה אומר לי 'כן' גם אם טעיתי. אשר לפרשנותם של חוקרים לשיריו... אבא לא היה מגיב עניינית לדברם. הוא תמיד היה משיב בעניין זה על דרך הנימוס. מקרה אחד יוצא דופן אני זוכרת: שאלתי האם 'שמחת עניים' הוא על תקופת מלחמת העולם השנייה, ותשובתו הפסקנית הייתה: 'לא'. וזאת בניגוד גמור למה שכתבו חוקרי ספרות".

נתן אלתרמן (צילום: משה מילנר, לע''מ)נתן אלתרמן (צילום: משה מילנר, לע''מ)

ממכתבים שנשארו בעיזבונם של אלו שכתב אליהם, עולה דמות, איך נאמר, לא קלה. אישיות אימפולסיבית ויצרית, שנאחזת בחרטה רגע אחרי. את מכתבי ההתנצלות שלו נהג לחתום במילים מהשורש אה"ב. ב־1939, למשל, כתב אל לאה גולדברג: "הרבה אני מצטער על הרוגז שנפל בינינו הערב. אין צורך לומר כי יחסיי ורגשותיי אלייך, מתמיד, הם כה טבועים בי ויקרים לי, עד כי מקרה זה לא נגע בהם אפילו באצבע קטנה, והוא נראה לי כאילו אירע לא בינינו כלל. סלחי לי. בלי רצון גרמתי לך רגעים בלתי נעימים ואשמח אם תמחי את הדבר מלבך, באהבה".

"מה ששייך לרוגז שנפל בינינו, אני יודע כי אשמתי כלפיך בצורה הפוגעת והמעליבה שבה התפרצתי כנגדך. רגע לאחר מכן כבר הייתה בי החרטה, ותודה לך על מכתבך הטוב והנאצל, הפותח לי פתח להיפטר מן הכרסום שחרטה זו מכרסמת בי חרש מאז", הוא כתב אל יורם קניוק בשנת 1966, אחרי צאת ספרו של קניוק "חימו מלך ירושלים". "פרי מובהק של כוחות החיים והיצירה אשר בך", הגדיר אלתרמן את הספר.  

משורר והיסטוריון

כבר דובר על כך שאלתרמן, שהחודש ימלאו 50 שנה לפטירתו, הוא קרוב לוודאי גיבור התרבות הישראלית הבולט ביותר והמשורר הנחקר ביותר כיום. ספרי השירה שלו ממשיכים להידפס שוב ושוב. בניגוד לרבים אחרים, לא רק במותו הייתה לו עדנה. את גדולתו זיהו עוד בחייו, והוא נתפס כפזמונאי החשוב ביותר וכמשורר החשוב ביותר.

אלתרמן היה המשורר הישראלי היחיד שבמשך עשרות שנים פעל במקביל, ברציפות ובמרץ בשלושה ערוצי שירה מקבילים: השירה הקאנונית הגבוהה, שירי העת והעיתון. "לא היה קץ לחוכמתו, והוא סבר שהחוכמה עצמה מצויה בפשטות והשמחה אצל העניים", אמר עליו פעם שמעון פרס. "תקופה ארוכה עבדנו יחד, דוד בן־גוריון, משה דיין ואנוכי. שנינו הערצנו את בן־גוריון. בן־גוריון אהב מאוד את משה דיין. ושלושתנו, גם בקשה שבמצבים, היינו נושאים עינינו לנתן, כשבא, כשכתב, כששתק. אני יכול לומר בלב שלם שלא היה למשורר משקל כה רב בפרוזה של חיינו, ומעולם לא השאיר משורר ארץ מסוערת כל כך - שטופה בשירתו".
הם, כמו אחרים, ידעו שהוא לא רק היה המבטא הראשון והגדול של החוויה הישראלית המודרנית. הוא גם תרם להיווצרותה. הייתה לו גאווה לא של איש - אלא של תקופה. אולי זו הסיבה לכך שד"ר מרדכי נאור, סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל, רואה בו בכלל היסטוריון. "אלתרמן ליווה את היישוב ואחר כך את המדינה. הוא התחיל לכתוב ב־1934, איש צעיר בן 24. עדיין לא הייתה לו 'החדות האלתרמנית', שהלכה והתפתחה", הוא מציין.

בפזמונים ובכתיבה הלירית חתם בשמו המלא, את טוריו בעיתונים פרסם במשך תקופה ארוכה תחת שמות בדויים. על "ימי דבר" ו"סקיצות תל אביביות" חתם בשם "אלוף נ'"; על המדור "רגעים" חתם במשך שמונה שנים בשם "אגב"; על "הטור השביעי" מפברואר 1943 עד 1965 חתם 'נתן א'. כולם ידעו שזה הוא שמסתתר מאחורי הכינויים.

מי ששלט בשפות רבות, הוא עבד כמתרגם טלגרמות במערכת "הארץ" ברחוב מזא"ה 56. שישה ימים בשבוע, בערך בין שש בערב לשתיים בבוקר, להוציא ליל שבת. בתוך כך, בין טלגרמה לטלגרמה, כתב בהתנדבות את השירים. בסיכה שבידו היה דופק על שולחן העץ המחורר - מתרגם וכותב.

נתן אלתרמן בחדר העבודה (צילום: מתוך הסרט ''מותר להיות סנטימנטאלי - נתן בעקבות אלתרמן, ערוץ 1)נתן אלתרמן בחדר העבודה (צילום: מתוך הסרט ''מותר להיות סנטימנטאלי - נתן בעקבות אלתרמן, ערוץ 1)

"אנשים ניסו לשכנע אותו לכתוב על דברים מסוימים. למשל כשהגיעה אוניית מעפילים - אם הוא בא לראות אותה, היה שיר. אבל השיטה היותר מקובלת עליו הייתה קריאה אובססיבית בעיתונים", אומר נאור ומדגים: "ניקח לדוגמה את השיר על גנרל קניג, שהיה מפקד הצבא הצרפתי החופשי בצפון אפריקה. ב־1942 הגרמנים הקיפו אותו ושלחו אליו את רומל כדי שייכנע. קניג אמר לו בתגובה: 'שינשקני נא' - את יודעת איפה, וכמו שעיתון 'דבר' פרסם: 'קניג השיב תשובה נמרצת שאינה ראויה לדפוס'. שיר התגובה של אלתרמן לא איחר לבוא. בטורו 'רגעים' פרסם את 'תשובתו של גנרל קניג', מתוך כוונה שאם היו אומרים להיטלר שמונה או תשע שנים קודם לכן את תשובתו של גנרל קניג, לא היינו במצב הנוכחי עם הנאצים. לימים גנרל קניג נעשה שר ההגנה בצרפת. אני לא יודע אם בגלל זה, אבל הוא מאוד עזר לישראל. זו דוגמה לשימוש במידע העיתונאי לכתיבת שירים וטורים".

על נגישותו לחומרים שילדו את הטור או הפזמון הבא, מספר ד"ר נאור כך: "באו אליו אנשים וסיפרו לו דברים, כך נולד למשל שיר נוראי שכתב על רכבת שלמה של משמרת צעירה של מפא"י שנסעה מחיפה לתל אביב. כשהרכבת נעצרה ליד טולכרם והנוסעים ראו מקשת אבטיחים, הם ירדו ובזזו את התוצרת. איזה דפני שדה סיפרה על המקרה לאביה יצחק שדה, והוא אמר לה: 'גשי לנתן'".

המנון העלייה החדשה

אלתרמן אומנם הכתיב במובנים רבים את סדר היום ולא רק הגיב עליו, אבל חלק מהפזמונים שכתב לא נועדו להיות טעונים במשמעויות פוליטיות. "כלניות", למשל. "הכי מצחיק שהאנגלים חשבו שהוא כתב את השיר נגדם", אומר נאור. "ד"ר וילסון, הביוגרף של תולדות הדיביזיה המוטסת השישית שנשלחה לארץ כדי לדכא את המרד נגד הבריטים, כתב שהחיילים הבריטים נעלבו במיוחד כי כתוב בשיר: 'ראשם אדום אך יש להם לב שחור'. ובכן, לא היה ולא נברא. השיר הושמע לראשונה בינואר 1945 בתוכנית השנייה של 'לי לה לו'".

ויש גם סיפור הפוך. "את 'אני חדש בארץ' אלתרמן כתב על השלג הגדול שירד ב־1950, מפיו של השלג. זה לא אומר שבהזדמנות זו הוא לא הכניס לתוכו את הבירוקרטיה הישראלית", מציין נאור. "אלתרמן מתאר איך גולם שלג הולך לחפש עבודה בממשלה, ואומרים לו: 'תודה רבה, יש לנו מספיק גלמים משלנו'. תראי מה זה. שיר שמתאר תופעת טבע הפך להמנון העולים החדשים. צריך להבין שביום הקמתה היו בישראל כ־600 אלף איש ואישה. תוך שנים ספורות, עם העליות, כל אדם קיבל עולה. פתאום בא 'אני חדש בארץ', והופך לשיר של העלייה החדשה".

בשיר "בכל זאת יש בה משהו", שנכתב ב־1946 לתיאטרון "לי לה לו", הבית הראשון עוסק באהבה, השני בנישואים, השלישי בתל אביב, ויש גם בית רביעי שאף אחד לא שם לב אליו. "אומרים אישים פוליטיקאים / נו, מה זה מדינה עברית / כבר מדינות יש כמו מים... לא מעלה ולא מוריד / זה מושג שכלום בו אין / מושג רחוק מאידיאל / נכון מאוד. נכונותיים / אין כלום בו במושג, אבל".
גם מהביצוע של "מרים בת ניסים" נשמט בית שבו הוא מספר על ימי המשיח, ומכניס יפה למנהיגים: "יום אחד תקום המדינה וגדולינו יישבו בהר המור, יאכלו לווייתן ויגידו: 'תראו איך עשינו את זה', ואז נופיע אנחנו נגיד להם: 'לא אתם עשיתם את זה. אנחנו ודומינו עשינו את זה'".  

"היו שנים שבהן דיברו עליו כעל 'משורר חצר'. ואני אומר לך שאלתרמן היה משורר רק של החצר של עצמו", אומר נאור. "השפעתו הייתה גדולה מאוד. אין כלי בדיקה, אבל שיריו הפכו לשיחת פינת הקפה ביום ראשון. הם קיבלו ממדים גדולים, כי היו מקריאים את כל יצירותיו אחר כך בקיבוצים, בפלמ"ח, בבתי הספר. אני חושב שיש ארבעה שירים שהם מעל כולם: 'מגש הכסף', 'מכל העמים', 'נאום תשובה לרב חובל איטלקי', ו'מרשימותיו של כלב', שחיים גורי ציטט כמעט בכל הזדמנות".

לשים מילים בפיו של כלב היה מעשה "עגנוני" מאוד מצדו של אלתרמן: "הוא עומד על שתי רגליים ומכניס לאימפריה האנגלית באבי אביה. בסוף השיר האנגלי מוציא את האקדח, יורה בכלב ולא פוגע. זה נגמר ב'מחר נחפש ברוחמה'. אני עד היום לא מצליח להבין איך האנגלים, שהקפידו מאוד בצנזורה, אישרו את השיר הזה. הרי את 'נאום תשובה לרב חובל איטלקי' הם פסלו".
עד 1938 היה אלתרמן ידוע בעיקר כפזמונאי מצליח וככותב טורים. שיריו המולחנים עם השורות "עורי, שממה, דינך נחתך", "אנו אוהבים אותך, מולדת", ו"נומה, עמק ארץ תפארת", כבר היו מוכרים כמעט בכל בית, וטוריו המחורזים שעסקו באקטואליה פורסמו בעיתונים.

אחרי כשלוש שנים שבהן שקד בחשאי על "כוכבים בחוץ", הספר פרץ בסערה והציב את אלתרמן בן ה־28 בפסגת השירה העברית. ההשפעה הייתה עצומה על בני דורו, כמו יעקב אורלנד, אלכסנדר פן, לאה גולדברג, וגם על הצעירים יותר: אמיר גלבוע, חיים גורי ונתן יונתן. בסוף שנות ה־50 עומעם זוהרה של השירה הזאת, כשנתן זך פרסם ב־1959 את מאמר הכפירה המפורסם שלו "הרהורים על שירת אלתרמן", ובכך סלל את הדרך לפואטיקה חדשה המתנערת מהברק האלתרמני.

נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ (צילום: יח''צ)נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ (צילום: יח''צ)

הוא התפרנס מתרגום, מכתיבת פזמונים, מכתיבה לאומנים ולקברטים, וכל השנים עבד בעיתונים: כמה חודשים ב"דבר הערב", ובעיתון "הארץ" בשנים 1934–1943 כעורך לילה ועורך בכרוניקה. הקשר שלו לעיתון הזה היה גורדי, עד שהתגלע ריב על שכר עם שוקן. משם המשיך ל"דבר", שם פרסם מדור קבוע, "הטור השביעי", ובו שירים המבטאים את עמדתו בנושאי השעה.

"ב־1967 המצב ב'דבר' הפך מבחינתו לבלתי נסבל. מאריה דיסנצ'יק שמעתי שאלתרמן כתב לו שהוא מחפש אכסניה עיתונאית", משחזר פרופ' דן לאור, מחבר הספר "אלתרמן - ביוגרפיה" (עם עובד, 2013), וראש המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב. "ישנם לא מעט סופרים שחלק מההוויה שלהם מתרחשת בתוך העיתונות היומית: ג'ורג' אורוול ואלבר קאמי, לדוגמה. זה היה חלק ממנו ונבע גם מן הצורך להתפרנס. דיסנצ'יק הציע לו להצטרף ל'מעריב' בכתיבת מאמרים, וכך היה במשך שלוש שנים. מלחמת ששת הימים פרצה כשהוא כבר ב'מעריב'. אחרי המלחמה הוא פנה לרעיון הפוליטי שהעסיק אותו מאותו זמן - שלמות הארץ. 'מעריב' הוא סיפור חשוב בכרונולוגיה של אלתרמן".

גן בבית

מה קרה בסביבת ילדותו? פרופ' דן לאור מספר על בית גידול שהעברית בבסיסו. "אלתרמן נולד לבית שהיה גם ציוני, גם חילוני וגם עברי, כך שעברית הייתה אחת משפות הבית. נתן הילד נולד בוורשה כשהייתה עדיין בטווח השליטה של האימפריה הרוסית, וידע רוסית. כל מחברות השירה שלו מהתקופה ההיא הן בעברית. לא ראיתי ניסיונות שלו לכתוב שירה ברוסית או ביידיש, אם כי סבתו סטרנה פרידה לייבוביץ', שהייתה שריד של העולם היהודי הישן וחייתה איתם לא מעט שנים, דיברה יידיש בלבד".

אמו, בלה לבית לייבוביץ', באה מבית חב"דניקי ולמדה רפואת שיניים. אביו, יצחק אלתרמן, היה ממכונני מוסד גן הילדים העברי ממזרח אירופה וממובילי מהפכת "עברית בעברית". תקופה מסוימת הגן פעל בביתם. "האב היה מקושר חברתית לסופרים ולאנשי רוח בוורשה", מתאר לאור. "משפחה מכובדת מאוד, קרובה לחוגים הציוניים ולחוגי הסופרים בכל תחנות חייה. למרות שאלה היו זמנים מאוד קשים, זה היה בית חי, תוסס, יציב, מעמד בינוני".

כילד ידע אלתרמן נדודים רבים עד להגעת המשפחה לחוף מבטחים בתל אביב. "עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב־1914, בני המשפחה נמלטו מוורשה למוסקבה", מתאר פרופ' לאור. "כשפרצה המהפכה הבולשביקית, הם ברחו לאוקראינה, וכשהתחילה מלחמת האזרחים באוקראינה, הם עברו לקישינוב ברומניה, עיר שהיה בה אחוז מאוד גבוה של יהודים ותרבות יהודית מאוד מפותחת".

אלתרמן למד במסגרת המוסד החינוכי "מגן דוד", גימנסיה ששילבה חינוך תורני ציוני ועברי כללי בניהולו של הרב צירלסון. "כבר אז הוא כתב ופרסם שירה בעלוני הקיר של בית הספר", אומר לאור ומוסיף: "הדיאלוג והיחס העמוק של אלתרמן למסורת ולדת הם משם. אלתרמן מאוד מזוהה בדמיוננו עם הארץ, עם תל אביב, עם ישראל החדשה. הוא העברי החדש עם מגש הכסף, הפלמ"ח ו'כנרת כנרת', אבל הבסיס המזרח־אירופי הוא חלק ממנו".

זיכרון העולם הזה נשמר אצלו, ויש שיגידו שפיעם בתוכו עד יומו האחרון. "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא, והדרך עודנה נפקחת לאורך", הוא כתב. כמו דיבוק, שלא מרפה מן ההלך שהעברית ששגורה בפיו מושלמת, אבל צבועה בצבע של מבטא רוסי כבד עד יומו האחרון.

נתן אלתרמן וצילה בינדר (צילום: אלי דסה,רפרודוקציה)נתן אלתרמן וצילה בינדר (צילום: אלי דסה,רפרודוקציה)

התחנה הבאה היא הגשמת החלום הציוני והעלייה לארץ ישראל, בעקבות חוקים ותקנות שהגבילו את ההוראה בעברית או ביידיש בקישינוב. ב־8.4.1925, יום לפני ערב פסח, מגיעה לנמל יפו האונייה "אסיה" ועליה משפחת אלתרמן: ההורים, הסבתא, נתן בן ה־15 ואחותו לאה, הצעירה ממנו בשלוש שנים. נתן מצטרף אל תלמידי הגימנסיה הרצליה.

כאן מתחילה הפעימה השנייה, בגימנסיה שהנדסה את התלמידים לכיוון של אהבת הארץ והציונות. ערכים של ארץ ישראל החדשה, אבל: "לא ייתן כי ישכח היהודי החדש את חובו ליהודי הישן", כפי שכתב בטור "לא תקום מלחמת תרבות", ב"הטור השביעי" כרך ב'. "ההגירה שהוא חווה מאוד יציבה. ההורים בעצם עשו עבורו את העבודה. הם עזבו את העיירה והעולם הישן, התפקרו או אימצו את התרבות המודרנית והחילוניות ואת הציונות", אומר לאור. "אלתרמן נולד מהרבה בחינות אל המרחב הזה, אם נשווה אותו לברנר, שהיה צריך לעשות את כל העבודה לבד.

"בגיל 15 הוא השתקע עם משפחתו בתל אביב, וזו הלידה השנייה שלו. אומנם תל אביב נוסדה ב־1909, אבל התחילה להיות עיר משנת 1924, עם הגעתו של גל העלייה הרביעית הגדול מפולין. אז התחילה להתפתח העיתונות, ואז גם התחילה התפתחותם של האומנויות והתיאטרון. תל אביב תפסה תאוצה בשנים שבהן הוא הגיע אליה כנער, והוא נשאב לתוך המיתוס של הולדת תל אביב".

מחשבים, מדעים וצרפתים

בשנת 1929 נסע לפריז במחשבה ללמוד מקצוע אקדמי וציוני וחלק חדר יחד עם חיים גמזו, לימים מבקר אמנות ותיאטרון. אחרי שנה בפריז אביו החליט בשבילו שילמד חקלאות, והוא הגיע לנאנסי בצפון־מזרח צרפת. בתום שנתיים הוא קיבל תואר של מהנדס חקלאי. "אלתרמן התעניין מאוד במדע ובחקר החלל, כתב מאמר גדול על השתלות לב וגם את המחזה 'משפט פיתגורס', שעלה בהבימה ב־1965 על עולם המחשבים", מונה לאור.

"הייתה לו לאבא ספרייה עצומה על ענייני מחשבים וחלליות, מתמטיקה ופיזיקה", העידה עליו בתו תרצה. "הוא היה קורא ולומד בהם, ואתה מוצא בספריו אלה סימונים וסיכומים בנושאים רבים במדעי הטבע. מעטים יודעים שבכתיבת מחזותיו הוליד הלימוד השיטתי בקרבו את יצר הכתיבה ולא להפך".

מצרפת הוא הביא את המחזות של מולייר ואת "פדרה" של ז'אן רסין, מחזה הדגל של הקלאסיקה הצרפתית. "הייתה שם קפיצת מדרגה בידע שלו. שם הוא התוודע לעולם של השנסון הצרפתי, שבטח יש לו נגיעה לפנייתו אל הפזמון, הקברט, שירי הזמר. בסופו של דבר הוא עשה את מה שהוא רצה לעשות. לא האמינו עד אז שאפשר להתפרנס מכתיבת שירה. חשבו שצריך מקצוע בחיים", אומר פרופ' לאור.  

"נתן אלתרמן מעולם לא הסתיר את מקורות יניקתו מן השירה הצרפתית. פרנסואה ויון, אמיל ורהרן ובעיקר שארל בודלר ליווהו למן ימי לימודיו בצרפת", אומר המשורר והמתרגם פרופ' רפי וייכרט, ראש התוכנית לכתיבה יוצרת בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, מרצה במכללת אורנים. וייכרט מדבר על יצירה שאוצרת בתוכה מהלכים מרתקים משירת אירופה של המאות ה־19 וראשית המאה ה־20. "את 'הבלדה למרגו השמנה' מאת ויון ואחדים משירי ורהרן פרסם בגיליונות 'טורים' כבר במחצית הראשונה של שנות ה־30. השירים 'הפכים' ו'הנפילה' מאת בודלר נמצאו בכתב ידו של אלתרמן בעיזבונו של אברהם שלונסקי.

אברהם שלונסקי (צילום: הנס פין, לע''מ)אברהם שלונסקי (צילום: הנס פין, לע''מ)

"משפטים אוקסימורוניים כמו 'לספרים רק אַת החטא והשופטת' ודומיהם נולדו מתוך עולמו המקוטב של בודלר, שהיטיב לנסחם בשירי 'פרחי הרע', בין השאר בשיר כמו 'המתייסר': 'אני הפצע - והפגיון! / גם הסטירה וגם הלחי / אופַן־עינוי - וגוף בדֶּחי, / גם התליין והנידון' (מצרפתית אליהו מייטוס - כס"ו).

"פחות מוכרת, כך נדמה לי, היא השפעתה של השירה הפולנית על יצירתו של אלתרמן", מוסיף וייכרט. "איני יודע בדיוק כיצד ובאיזו דרך חדרו אל יצירתו של המשורר העברי, שנולד בוורשה ב־1910, עקבות שירתם של שני משוררים פולנים ממוצא יהודי. הראשון הוא יוליאן טוּבים, מגדולי משורריה של פולין בין שתי מלחמות העולם, והשני - בולסלב לֶשְׁמְיַאן. בשירו 'החולד' כתב אלתרמן: 'ובלי קץ אל ערי נכאינו / יושבי חושך ותל ניבטים / נפלאים, נפלאים הם חיינו / המלאים מחשבות של מתים'. ואילו טוּבים, בשירו 'אַת', כותב: 'ועודי ממשיך באהבה מטורפת / בחיים אלה שבמוות מלאים'.

"האהבה המטורפת מזכירה כמובן את פתיחת שירו של אלתרמן 'פגישה לאין קץ': 'כי סערת עליי לנצח אנגנך', אהבה שבשל עוצמותיה אי אפשר להגבילה: 'שווא חומה אצור לך, שווא אציב דלתיים!'".

קשה, אומר פרופ' וייכרט, שלא לקרוא את "שיר עשרה אחים" מתוך "עיר היונה", בלי להיזכר בבלדה של לשמיאן, "נערה", שבה תריסר אחים מנסים להגיע אל מעבר לחומה כדי לבדוק מיהו הקול המסתורי המתייפח שם. "אלתרמן מסיים את שירו הנודע 'בדרך הגדולה' מתוך 'כוכבים בחוץ' במילים: 'להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל / ואמות ואוסיף ללכת'. תפיסה דומה מתגלה בשירו של לשמיאן כאשר תריסר האחים מתים ובמקומם באים הצללים להמשיך לנסות להבקיע את החומה: 'ומתו הצללים שנית, כי לא מתים די לעולם'. כלומר רצון החיים לחוות את ההוויה באופן טוטאלי ולפענח את רזיה ממשיך גם אחרי המוות".
ואמות, ואוסיף ללכת  

ד"ר יחיל צבן, מרצה בחוג לספרות במכללת אורנים, מבקש להתעכב על אומנות הפזמון של אלתרמן. "הצירוף 'אומנות' ו'פזמון' לא נתפס בתרבות כנכון או הגיוני. השירה מובנת כפעילות יצירתית, אינטלקטואלית ולשונית מסדר גבוה, ואילו הפזמונאות מוצגת כצורת כתיבה פופולרית, עממית, קלילה. משהו שהמשורר או המשוררת כתבו כבדרך אגב, כשעשוע, כתוצר לוואי של פעילותם הפואטית. ביאליק קרא לזה 'מפל עט'. משהו שנפל מן הקולמוס אל הדף ושאין להקדיש לו מחשבה יתרה. כשקוראים את הפזמונים של אלתרמן, אי אפשר שלא להשתאות לנוכח הדייקנות המילולית, דקות ההבחנה, העושר המוזיקלי ויותר מכל ההבנה העמוקה כיצד השפה פועלת על נפש הנמענים. יתר על כן, כשקוראים את הפזמונים של אלתרמן, אי אפשר שלא להכיר בכך שיצירתו השירית הרצינית נגועה, אחוזה ומשולבת באומנות הפזמון. אחת מהסגולות של פזמוני אלתרמן היא היכולת להעביר לקוראים ולשומעים בצורה ישירה ובהירה את מכאובי הזמן. הזמן אצל אלתרמן הוא אומן שמרקיד אותנו על במת העולם, כשהמשורר מספק לו לחן".

צבן מדגים את דבריו באמצעות השיר "צריך לצלצל פעמיים", שמשקף את צפיפות הדיור בתל אביב בשנות ה־30 של המאה ה־20: "אז היה נהוג לצלצל או לנקוש על הדלת פעמיים לדייר המשנה בדירה. השיר הזה הולם ללא רחם הן בדוברת והן בשומעים. במרכזו ניצב צלצול אחד, צליל אחד, ששמעה דיירת המשנה של דירה בתל אביב. אהובה שממנו נפרדה לאחר ריב סוער, חזר, אבל בשגגה הוא צלצל רק פעם אחת. היא התמהמהה לפתוח את הדלת ואיבדה אותו לעד. הרגע הזה שחלף בלי שוב, מוסיף לענות, להטריד ולייסר את הדוברת לאורך כל חייה. הוא שב וחוזר בתנועות התפירה 'תופרת אני ותופרת', ברח הגלים 'הים לא יחדל מלנהום' ומתגבש לכדי החמצה נצחית 'אני את פניך זוכרת, כאילו היה זה היום'".

על מכאוב הרגע החולף בלי שוב ועל פצע הזיכרון אלתרמן זורה את מלח התקווה הנכזבת: "אם פעם יהיה ותבואה / שנית פה ברחוב לעבור / תזכור כי בחדר מרגוע / תזכור כי דולק בו האור". "לכאורה הכתוב מפתה אותנו להאמין בסוף טוב. אולי בסוף האהוב יעבור, יצלצל פעמיים, כלומר גם בפעמון וגם בפעם השנייה, ולבה של התופרת שסוער כים, ימצא שלווה, אהבה ומרגוע", מבהיר צבן. "אבל לא. השורות הבאות: 'תבוא, כך פשוט כמו נער / דבר לא צריך לחדש', מלמדות שהזקנה כבר אחזה באהובים ושהחדש התיישן. אכזרי מכל הוא הפזמון שחוזר על עצמו, כדרכו של פזמון, שוב ושוב: 'צריך לצלצל פעמיים, צריך לחכות רגע קט'. חזרה המבהירה לשומעים שהדוברת, ואנחנו עמה, כלואים בין הצלצולים. בין הצלצול הראשון שאליו לא נענתה והצלצול השני שלעולם לא יישמע".

נתן אלתרמן, תרצה אתר (צילום: מכון גנזים אגודת הסופרים)נתן אלתרמן, תרצה אתר (צילום: מכון גנזים אגודת הסופרים)

הסערות לא היו רק על הנייר. החיים שלו היו רצופים בהן. ב־1935 נישא אלתרמן לשחקנית רחל מרכוס, ושש שנים לאחר מכן נולדה בתם היחידה, תרצה אתר. בין לבין, ב־1939, החל לנהל רומן גלוי עם הציירת צילה בינדר עד יום מותו. בראיון ב־1964 סיפרה תרצה אתר: "הייתי ילדה הורסת. אחת מאותם הילדים הרעים תולשי העלים, מטמיני הפצצות ומשגעי האנשים. הייתי זורקת פצצות מים ומתחבאת. מדביקה מסטיקים על כיסאות המורים וזורקת גומיות. הייתי שובבה. הייתי מסתובבת הרבה בחוץ". אחר כך יגיעו אולי מילות המפתח: "הוריי לא בילו הרבה בבית".

ב־18 במרץ 1970 דווח בעיתונות היומית כי נתן אלתרמן לקה בהתקף לב בעת ניתוח במערכת העיכול. המצב הלך והידרדר עד להיוודע הבשורה. ב־31 באותו חודש הובא למנוחת עולמים. בהלווייתו השתתפו נשיא המדינה זלמן שז"ר, ראש הממשלה גולדה מאיר, שרים, סופרים ומשוררים וקהל רב. סביב ארונו עטוף בטלית ובדגל המדינה, שהוצב בבית "יד לבנים" ברחוב פנקס בתל אביב, ישבו אלמנתו רחל מרכוס, בתו תרצה ובני משפחה.

רחל מרכוס אשתו של נתן אלתרמן (צילום: מירום פטר אלבום התאטרון)רחל מרכוס אשתו של נתן אלתרמן (צילום: מירום פטר אלבום התאטרון)

חלקת הקבר בקריית שאול נכרתה בהתאם לבקשתו האחרונה, ולא נישאו הספדים. בקשתו הייתה רשומה בפתק שהשאיר אחריו כשנכנס לבית החולים, שבועיים קודם לכן, שבו כתב: "בלי הספדים. להיקבר בין סתם יהודים".

שנה לאחר מכן, באזכרה הראשונה, סיכם נשיא אגודת הסופרים חיים הזז את המידות הרבות של שירת אלתרמן, שירתו הלירית, שירי הילדים, המחזות והפזמונים. "הוא היה אדם עז, כביאליק בשעתו. אחריות העם והארץ עליו. היה אדם מישראל השלמה. ראה את גודל השעה והבין את הגיונה ההיסטורי. לא את שירתו בלבד נתן, את כולו נתן. בימים אלו, כשבאנו לידי ניסיון, חסר קולו של אלתרמן". ובכל זאת, גם 50 שנה אחרי פטירתו, בדיוק כפי שכתב ב"הדרך הגדולה": "להביט לא אחדל / ולנשום לא אחדל / ואמות ואוסיף ללכת". 

להתאהב מחדש ביופי של העולם

מנחם בן ז"ל, שהלך לעולמו בסוף השבוע שעבר, כתב למוסף מיוחד של "מעריב" ליום העצמאות ה־70 על שירו של אלתרמן, "עוד חוזר הניגון"

נתן אלתרמן הוא לא רק מייסד הפזמון הישראלי בשיאיו המקסימים, יחד עם משה וילנסקי וסשה ארגוב, מ"כלניות" של שושנה דמארי, ו"בכל זאת יש בה משהו" של יונה עטרי ואילי גורליצקי, עד "שיר משמר" של חוה אלברשטיין ו"הרחוב כחול כמעט מאוד" של רוני ידידיה (שלא נכתבו מלכתחילה כפזמונים). אלתרמן הוא הרבה יותר מזה: הוא גדול המשוררים הישראלים. ויותר מזה: הוא אחד מגדולי המשוררים שהיו בעולם אי־פעם.

מנחם בן (צילום: אלי דסה)מנחם בן (צילום: אלי דסה)

השיר "עוד חוזר הניגון", הפותח את ספר שיריו הראשון והמכשף (שלא התכוון מעולם להיות מולחן, כי כולו ניגון מדהים), מכיל בתמצית את כל מהותו. ויחד עם הלחן הנפלא של נפתלי אלטר והזמרה המושלמת של ברי סחרוף הוא אחד מכמוסות היופי של חיינו כאן בארץ הזאת. וחשוב להבין מה אומר כאן אלתרמן ועל מה כל השיר הזה: "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" - כלומר, גם אחרי שנטשת את השירה (אולי כשאלתרמן נסע ללמוד חקלאות בפריז בצעירותו וחזר כאגרונום), השירה לא נטשה אותך והיא חוזרת אליך, כהשראה שבאה מאליה, ואז העולם שוב מקסים ("והדרך עודנה נפקחת לאורך").

כי לא היה מאוהב בעולם כאלתרמן, שממש משתחווה וסוגד ליפהפיות העולם האלוהי: "ולא פעם סגדת אפיים / לחורשה ירוקה, לאישה בצחוקה, לצמרת גשומת עפעפיים". וכן, גם הכבשה והאיילה עדות, כי אלתרמן רק ליטף אותן (בעיניו מן הסתם), והמשיך ללכת: "וכבשה ואיילת תהיינה עדות / שליטפת אותן והוספת לכת". כלומר, לאהוב את הכבשה והאיילת לא כדי לצרף אותן לעדר שלך או לאכול אותן (אם להיזכר בכבשה שאריק שרון הניח באהבה על כתפיו מתוך עדר הכבשים שלו בחווה) אלא רק מתוך האהבה המוקסמת אליהן, כי הן מקסימות, ממש כמו הברקים העוברים מעליך "בטיסת נדנדות" של ילדים ושאר חמדות העולם. בלחנו של אלטר ובזמרה של ברי סחרוף זה הכי יפה בעולם.