סיפור על תקווה

"זה 'באין משפחה'!", נרעשה אמא שלי בזמן שעינה נחה על "רמי - ילד של אף אחד" אצלנו בסלון. היא, כמו רבים אחרים, קראה את הספר בן 150 השנים באחד מתרגומיו הקודמים לעברית.

בגדול: רֶמי בן ה־8 נקרע מידי אמו המאמצת והאוהבת ונמכר לסניור ויטאליס, בעל להקה נודדת ברחבי צרפת, ונאלץ להרוויח את לחמו בנגינה בנבל ובהופעות תיאטרון בכיכרות. למרות תלאותיו, רמי נקשר לאדונו ולשחקני הלהקה, אבל השאלות ממשיכות לנקר במוחו: מדוע ננטש בבגדי תינוק מפוארים בלב פריז? מי הם הוריו והאִם הם עדיין חולמים למצוא אותו? והאם יזכה אי־פעם למשפחה אמיתית?

יש כאן כל מה שנדרש מסיפור הרפתקאות: ילד חטוף מידי הוריו (לא סתם. אצילים אנגלים!), אישה טובת לב שטיפלה בו ובעל שנעשה נכה, זקן רחב לב, כלבים, קוף, משטרה זדונית, רעב וייסורים, מוסד לחינוך ילדים בפריז, גנבי לונדון ומסתורין. זה יכול להיות סיפור על חיים קטנים ועלובים, אבל לא. הסיפור של רמי הוא סיפורם של עניים רבים במאה ה־19, ובעיקר של ילדים שנמכרו כסחורה לכל החפץ בהם, ולא פחות מזה - סיפור על תקווה ואמונה ברוח האדם.

"רֶמי - ילד של אף אחד" מאת הקטור מאלו. תרגום: מריאנה קאן. הוצאת אריה ניר

רמי ילד של אף אחד (צילום: כריכת הספר)רמי ילד של אף אחד (צילום: כריכת הספר)

***

מבעד לרעלת הגלות

קימיה סאדר יושבת בחדר ההמתנה במחלקת טיפולי הפוריות בבית חולים פריזאי, ומחכה עם מכל הזרע לתורה. הזיכרונות מילדותה באיראן מציפים אותה. קימיה אוהבת ויודעת לספר סיפורים: על סבתה שנולדה בהרמון שמנה 52 נשים של הסבא־רבא שלה, על הדודים והדודות המרובים, על אביה הפעיל הפוליטי שלא ממש רצה להתחתן, וגם אשפת חצים אקטואליים על התהפוכות הפוליטיות שפקדו את מולדתה ואילצו את הוריה להימלט ממנה. היא מתארת בכנות את קשיי ההסתגלות לארץ החדשה בגיל ההתבגרות, ומגלה שלמרות הכל היא לעולם תהיה חלק מאותה משפחה מסובכת, ותמיד תהיה בעלת אישיות דואלית - גם איראנית וגם צרפתייה.  

הנה ספר שלוקח אותנו למקום שנדמה לנו שאנחנו מכירים. רק נדמה. "דיסאוריינטלית" הוא סאגה משפחתית איראנית, שבלבה ארבעה דורות, מפיה של צעירה שגלתה עם הוריה ואחיותיה לפריז מסיבות פוליטיות. בלשון סוחפת היא מספקת לנו מבט אחר על החיים המתקיימים באיראן. זהו סיפור נוגע ללב על בני אדם, גברים ונשים, המתמודדים עם אהבות ועם משפחתיוּת טעונה בתוך פוליטיקה סכסכנית.

"דיסאוריינטלית" מאת נגאר ג'וואדי. תרגום: רמה איילון. הוצאת חרגול־מודן

''דיסאוריינטלית'' מאת נגאר ג'וואדי (צילום: כריכת הספר)''דיסאוריינטלית'' מאת נגאר ג'וואדי (צילום: כריכת הספר)

***

חדר הטראומה

עם סיום הקריאה ב"אם טובה דיה", מינוח שטבע דונלד וויניקוט, עדיין לא הייתה לי תשובה על השאלה המשמעותית ביותר שעולה מבין דפיו: עד כמה באמת אנחנו יכולות ויכולים לשמור על ילדינו? לא רק לשמור במובן הפיזי - שלא ייפלו מאופניים, למשל, או מפני משגים שיעשו. לשמור כשאנחנו רואים שהם פגיעים, יוצאי דופן או מתוסבכים. האם אנחנו צריכים להתוות להם דרך, גם אם היא בניגוד לאישיותם? האם אנחנו צריכים לחבר אותם בכוח עם ילדים אחרים? האם אנחנו צריכים לסייע להם לפתח מיומנויות שלדעתנו יהיו טובות עבורם, גם אם הם לא באמת מוכשרים בהן? רות הרטלנד היא פסיכולוגית קלינית ותיקה ומנוסה ומנהלת היחידה לנפגעי טראומה בבית חולים ציבורי.

בנה טום, נער שתמיד התקשה להשתלב בחברה, נעלם, והיא לא יכולה להרפות מהתקווה שיימצא. בינתיים היא חיה במעין אזור דמדומים ורק ממתינה לשובו. הסופרת בב תומס היא פסיכולוגית קלינית בעצמה, שכותבת בישירות מכמירת לב על המטופל החדש של רות הרטלנד, שדומה דמיון מפתיע לבנה והקושי המקצועי שהוא מציב בפניה. היא עושה זאת, בין השאר, באמצעות תיאורים רגישים של אמהות והורות, ושל חייה כמטפלת שמתמודדת בעצמה עם קושי אישי עצום. הספר הוא מותחן פסיכולוגי במובן האינטימי ביותר, ויש בו תובנות שייגעו גם במי שהם אינם הורים, אלא ילדים של הוריהם.

"אם טובה דיה" מאת בב תומס. תרגום: נעה שביט. תמיר הוצאה לאור

''אם טובה דיה'' מאת בב תומס (צילום: כריכת הספר)''אם טובה דיה'' מאת בב תומס (צילום: כריכת הספר)

***

לחבק את קאיה

קאיה חיה בבדידות כילדת ביצות, אחרי שכל קרוביה נעלמו מחייה. בזמן שתושבי הסביבה מתייחסים אליה כאל "זבל ביצות" חסר ערך, ללא רחמים ואמפתיה, הביצה, על כל החי והצומח בה, יחד עם גרמי השמיים, הופכים להיות בני משפחה וכלי עזר. הם שמלמדים אותה איך לשרוד ולהתעצם, וכיצד להנציח את הטבע בציורים עדינים ומפורטים. עם חלוף הזמן ובמהלך תהליך התבגרותה, הבדידות קונה לה מקום בנשמתה. כשמתגלה גופת גבר צעיר בביצה, ברור שהחשד והאשמה נופלים עליה.

"היא לקחה את מצעיה אל החוף וישבה עם השחפים. הם לא הקדישו לה תשומת לב, ניקו כנפיים פרושות לפני שהתמקמו על החול כמו אבנים מנוצות. הם המו חרישית ותחבו את ראשיהם תחת כנפיהם לשנת הלילה, והיא נשכבה קרוב אליהם ככל האפשר...".

"שירת סרטני הנהר" מזמין להגיע לביצה השוכנת אי־שם בחופי קרוליינה הצפונית, לחבק את גיבורת הספר קאיה, לנגב את הדמעות שלה (ושלי) ולקחת אותה אלינו, לכאן. כן, עם הקורונה.

"שירת סרטני הנהר" מאת דליה אוונס. תרגום: שאול לוין. הוצאת כנרת זמורה

''שירת סרטני הנהר'' מאת דליה אוונס (צילום: כריכת הספר)''שירת סרטני הנהר'' מאת דליה אוונס (צילום: כריכת הספר)

***

אנוסה בארץ המובטחת

מסעודה מגיעה ארצה בשנת 1948 כשהיא בת 19, נשואה לגבר ציוני ואם לארבעה ילדים. היא עצמה לא יודעת מימינה ומשמאלה. לא על ארץ ישראל ולא על היהדות. שלושה שבועות לאחר הגעתם, בעלה נהרג בקרבות של מלחמת השחרור.

מסעודה נותרת לבדה, ועכשיו מוטל עליה למצוא את דרכה בארץ הזאת, בחברה ותרבות זרות ומנוכרות, בזמנים שממילא אינם קלים ליישוב. כאן נפתח פרק במסע ארוך שהיא יוצאת אליו, ומסעודה הופכת מעלה נידף לאישה אמיצה ועצמאית העומדת על דעתה. מסעודה היא סבתו של המחבר יקיר אלקריב, פרט שחשף רק לקראת תומו של הספר, אולם האהבה וההערכה שעוטפות את הספר מראשיתו, מרמזות על הקרבה, כך שמחילה על הספוילר. זהו ספר מרתק, צבעוני, חם, מצחיק וגם מעלה דמעות לפרקים. כל המורכבות הזאת, בסיפור חיים אחד אמיתי, שמזכיר לנו שאל לנו להתלונן. היה פה קשה הרבה יותר.   

"מסעודה" מאת יקיר אלקריב. הוצאת עם עובד

''מסעודה'' מאת יקיר אלקריב (צילום: כריכת הספר)''מסעודה'' מאת יקיר אלקריב (צילום: כריכת הספר)

***

כמו מנה של פסטה

"איטלקית למתחילים" הוא ספר בדיוק לזמן הזה של שינויים וחוסר ודאות. הגיבורה שלו מצטיינת בסדר יום קפדני ובתוכניות ברורות לכל שעה ולחיים בכלל. קט קונלי היא רואת חשבון רווקה בת 34 שגרה במנהטן ועוברת תקרית משפילה בחתונת אחותה. הדבר לא נותן לה מנוח ובניגוד לאופייה, היא עוזבת הכל בפתאומיות ונוסעת לרומא, לחפש בחור שאיתו היה לה רומן 13 שנים קודם לכן.

בעוד קט שבויה בדמותו האידיאלית של המאהב האיטלקי שעזבה, היא מגלה שהזמן עשה את שלו ונאלצת לשנות תוכניות. רומא והאיטלקים מתוארים במיטבם בספר הזה. כך גם הגילוי של קט על אהבה. לא רק אהבה רומנטית אלא גם כזו שקשורה למשפחה, לסודות ולכעסים ישנים. עוד נטוס לרומא, אבל לעת עתה "איטלקית למתחילים" מספק דיו, וסוער כמו מנה של פסטה טובה ברוטב עוקצני.

"איטלקית למתחילים" מאת קריסטין הרמל. תרגום: ניצה פלד. הוצאת הכורסא

''איטלקית למתחילים'' מאת קריסטין הרמל (צילום: כריכת הספר)''איטלקית למתחילים'' מאת קריסטין הרמל (צילום: כריכת הספר)

***

מלך המכנסיים

תמיד נפלא לחזור לאמיל אז'אר, והשיבה אל "חרדתו של המלך סלומון", בדיוק ארבעה עשורים אחרי שיצא לראשונה בעברית, משווה לשיבה גם נופך חגיגי. ובכן: סלומון רובינשטיין הזקן הוא "מלך המכנסיים" של צרפת וגומל חסדים של מדמוזאל קורה, זמרת לשעבר ואהובתו של ז'אנו (או ז'אן), נהג מונית פריזאי. סלומון אינו מסתפק במימון ארגון "מתנדבי עזרה נפשית", שעונים 24 שעות ביממה לכל אדם במצוקה ממרכזייה (בתקופה שלא היו כלל כאלה), אלא מוציא כל חודש סכומי עתק על החזקת קשישים שמוטלים בשולי החיים.

ברקע כמובן דמויות נוספות המאירות את המתרחש מזוויות ראייה שונות משל ז'אנו. לז'אן יש שני הסברים אפשריים להתנהגותו המוזרה של סלומון: הראשון מזהה בגמילות חסדים דרך להבעת תוכחה נגד "ההוא שחסדיו בולטים בהעדרם". השני, רואה בגמילות החסדים שוק קח־תן עם הבורא. הקוראות והקוראים מוזמנים לבחור את הפרשנות הנוחה להם.

"חרדתו של המלך סלומון" מאת אמיל אז'אר. הוצאת עם עובד, תרגום: אביטל ענבר. הוצאת ידיעות ספרים, תרגום: ניר רצ'קובסקי

''חרדתו של המלך סלומון'' מאת אמיל אז'אר (צילום: כריכת הספר)''חרדתו של המלך סלומון'' מאת אמיל אז'אר (צילום: כריכת הספר)

***

ניצולי קיבוץ

מה לא נאמר ולא נכתב על החינוך המשותף בקיבוצים. אפילו תביעה ייצוגית הייתה. רק דבר אחד כמעט נשכח - קולן של האמהות. אז הנה ספר שמגיש קולות אחרים, דווקא בימי הקורונה, שדורשים שהות ממושכת עם הילדים, ויש הרואות ורואים בשהות הזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה: ב"ארבע שעות ביום" מספקת אוריין צ'פלין תזכורות חיות ונושמות לשאלה מהי שהות הנגזלת מאמהות וילדיהן, באמצעות 13 מונולוגים ישירים.

נשים מלהבות הבשן, קיבוץ שריד, יגור, סעד ועוד - כולן מדברות בגילוי לב על מה שמרגישה אמא שפוגשת את ילדיה לזמן קצוב, במה כרוכה מציאות של פרידה וניתוק, כיצד מושפע מכך הקשר עם הילדים ועוד.  

"ארבע שעות ביום", מאת אוריין צ'פלין. הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת אדום דק

''ארבע שעות ביום'', מאת אוריין צ'פלין (צילום: כריכת הספר)''ארבע שעות ביום'', מאת אוריין צ'פלין (צילום: כריכת הספר)

***

ספורי ירושלים

ותיקי המקומון הירושלמי הנשכני "כל העיר" וקוראיו לבטח זוכרים את המדור המיתולוגי "סולם יעקב" שכתב ג'קי לוי בשנות ה־90, וסיפק הצצה אל החללים הרוחשים ביותר בתרבות הישראלית־יהודית. בעשרת הסיפורים ב"כאן לא בית קפה", לוי עושה את מה שעשו סוראמלו בסיפוריו, שוקי בן עמי ב"מסיפורי הפרלמנט הירושלמי" וב"היה הייתה פעם ירושלים", מנחם תלמי ב"תמונות יפואיות" ליפו, וסימון טטרו לאשקלון ב"השועלים של שמשון". לוי עושה את זה לבתי הכנסת, על היצרים הרוחשים בהם, האהבות, הקנאות ועוד.

אם מאז ומעולם היו מספרי הסיפורים של מדורת השבט המתעדים האותנטיים והמרתקים ביותר, עכשיו הרבה יותר. בזמן שבו כולנו משוועות ומשוועים למעט הומור ואירוניה דקה, אין טוב ויפה מללכת למחוזות שאליהם מספרי הסיפורים מובילים אותנו, ולוי עושה את זה נפלא.

"כאן לא בית קפה" מאת ג'קי לוי. הוצאת זמורה 

''כאן לא בית קפה'' מאת ג'קי לוי (צילום: כריכת הספר)''כאן לא בית קפה'' מאת ג'קי לוי (צילום: כריכת הספר)