לעתים רחוקות בהיסטוריה האנושית, זוכה הספרות במושא כתיבה או לפחות מחולל כתיבה חדש שמצליח לשזור בין הרומנטיקה (הייחודיות של האדם הפרטי) לאוניברסליזם (שוויון בני האדם ללא הבחנות תרבותיות), וכל זאת תוך דילוג אלגנטי מעל מרבדי הקיטשיות והשׁחיקות. התפתחות ההיסטורית חצצה והבדילה בין בני אדם, והותירה מעט מאוד דברים שהאנושות חולקת בכללותה ועליהם ניתן לכתוב מכל מקום בפלנטה. הירח, העננים, העצים, בעלי החיים ובזהירות נאמר אפילו אהבה ושנאה – כל היסודות שעוטפים אותנו כבני אדם בלא הבדלי תרבות ומיקום גיאוגרפי – כבר שימשו מיליוני, ואף מיליארדי כותבים בכל שנות קיום האנושות, וקיבלו אינטרפרטציות משתנות שלרוב ממשיכות לחזור על עצמן. והנה, שחקן חדש מצטרף בעת הזאת למרחב האוניברסלי ומספק למשוררים ניחוח חדש ומעורפל על מקום האדם במרחב הגלובלי, תוך קבלת הגבולות המודרניים ולבסוף גם חצייתם.
לא נוכל גם להתעלם מהתפתחות הדיאלוג השחוק שבין הטבע לתרבות – מי שולט על מי? מי מנווט את מי? האם כדי לשלוט על הקורונה, החיה הפראית, האדם מוכרח קודם כול להבין שעליה לחיות בקרבו? המרחב שבין הפרטי והאוניברסלי גם כן מתעוות. כולם מבודדים. כולם מסוגרים. כולם נתונים להנחיות המעטים; או כמו שכותבת המשוררת אַסתר וולק: ״כָּל הַבִּדּוּד הַזֶּה שׂוֹרֵף מִקִּרְבָה״.
הכניסה של נגיף הקורונה לחיינו העמידה מול האדם את האירוניה הדרמטית במלוא מובנה – צחוק הגורל מרחף מעל ראשנו כמו חרב דמוקלס העטופה בַּהיבריס הבסיסי ביותר. שורות אהבה פשוטות כמו שמופיעות בתחילת שירו של המשורר יוחאי סופר – ״כָּל מָה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה נִמְצָא בַּחֶדֶר הַזֶּה״ חוזרות בהמשך כהד שנכון לו עוד עתיד גדול: ״וּבַחֲדָשׁוֹת מְדַבְּרִים עַל אֵיזֶה/וִירוּס קַטְלָנִי שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט בְּסִין״.
התרעות פיקוד העורף