הטיול הגדול אחרי צבא הוא מוסד ישראלי שאין דומה לו, ולו רק מפני שאין הרבה מדינות שדומות לישראל. הרקע הביוגרפי של התרמילאים (“מתרמלים", בלשון המקצוענים), המכנה המשותף שרק מתרחב במרחקים, ההווי הספציפי, הסלנג המובהק (יודעים מה זה “לצדצד“?), הסלטים הכשרים (מקופסה) בבית חב“ד התורני והג'חנון בשבת בסוף העולם שמאלה. אחר כך, עם החזרה הביתה, יבוא ה“שוק התרבותי המהופך“, או “הכאפה שאחרי“ בעגה המוצ'ילרית - דיכאון מתמשך וחוסר אפשרות להסתגל לעולם שמחוץ לטיול - ורומן הביכורים של דניאל אדלסון מתעכב גם עליו. העניין הוא רק שלא כל המטיילים זוכים לחוות את הכאפה שאחרי. קצתם לא יחזרו הביתה בחיים.

אדלסון הצעיר הוא עיתונאי שמצא את עצמו בזירות אסון רחוקות שמזכירות, כטבעם של אסונות, את אוזלת ידו של האדם אל מול כוחות הרסניים ממנו ואת שבריריות החיים עצמם. העיתון שלו, שכאן מכונה בהסוואה דקיקה “ידיעות היום“, שלח אותו לדווח ממוקד ההתפרצות הראשון של הקורונה (אז עדיין וירוס אנונימי) בסין, והוא היה הישראלי הראשון שנכנס לבידוד.

תרמילאים יורדים מההר אחרי אסון האנפורנה (צילום: טל כהן)תרמילאים יורדים מההר אחרי אסון האנפורנה (צילום: טל כהן)

אדלסון נשלח גם לדווח על אסון שאירע ב־2014, בפס ההרים ת'ורונג לה - הנקודה הגבוהה ביותר בטרק “סובב אנאפורנה“ שבנפאל, שאותו עשה אדלסון שנה לפני כן. הטרק המדהים ביופיו הפך לשדה קטל כאשר מאות מתרמלים נלכדו בסופת שלגים מחרידה בגובה 5,416 מטר. 43 מטיילים, מתוכם ארבעה ישראלים, נספו - מכפור, מאובדן חמצן, מתשישות ומייאוש שהביא אחדים להתקפי שיגעון אובדניים כמו התערטלות מוחלטת בקור של מינוס 27 מעלות. היו גם כאלה שגופותיהם לא נמצאו עד עצם היום הזה.

אדלסון מנסה להכניס אותנו ללב החוויה כולה. החל ברגע התכנון של הטיול, עם כל הציפיות והמשקעים הנלווים אליו, עבור בכניסה ההדרגתית לעולם האלטרנטיבי שהוא מציע, שבו כללים משלו, וכלה באסון עצמו, המובא מכמה זוויות התבוננות שונות, ובמתרחש במרפאת המטיילים בקטמנדו ובחיים שמתעקשים להימשך כאילו לא קרה דבר. הוא מפרק לגורמים את מושג הטיול הגדול, שאינו אלא ניסיון אחרון, מרדני והרואי לחיות את החיים עד תום, רגע אחרי שהצבא חנק את החירות האישית ורגע לפני שהמשכנתה ותלאות הקיום הבורגני יחנקו את כל מה שנשאר. הטיול הגדול הוא סוג של חלום מופלא. וגם חלומות מופלאים סופם לפעמים להפוך לסיוט.  

הגיבורים של הרומן הם כמה ישראלים צעירים פחות או יותר (המבוגרת בהם היא בת 36), שיוצאים להרפתקה כל אחד מטעמיו שלו. יש שם זוגות רשמיים ואהבות מהססות, חברים ותיקים ושותפים חדשים למסע. כל דמות מושכת ומיוחדת בדרכה שלה - ולא רק החשודים המיידיים, כמו נווטת הקרב הדתייה, הכריזמטית ושומרת הנגיעה - ואדלסון בונה את עולמה של כל אחת בסבלנות, ברגישות ובהומור ייחודי.

מסוק חילוץ בנפאל (צילום: טל כהן)מסוק חילוץ בנפאל (צילום: טל כהן)

אפשר למצוא בספר לא עיתונאי אחד אלא שניים, שאחת מהם גם משתתפת בטרק האסוני ומשלמת מחיר כבד (אבל גם מתאהבת בבת של מלכת יופי דנית ומשלימה סוף־סוף, בנקודה הגיאוגרפית הכי שכוחת אל שאפשר, עם נטייתה המינית), כאשר השני, שמוקפץ מהארץ כדי להביא “סיפור טוב“, כלומר סוחט דמעות ומעורר חלחלה והשראה במידה שווה, הוא בגדר שחקן משנה שמהדהד מן הסתם את חוויותיו של אדלסון עצמו כעיתונאי בשטח.

עוד נפגוש צמד מחלצים ישראלי - אחד תואם ג'ורג' קלוני חובב מצלמות והאחר בתוך עצמו הוא גר - עם קונפליקטים משלהם, אם לביאה שהופכת עולמות בטלפון כדי שימצאו את בתה הנעדרת, שעד כה התגלה רק מעיל הניילון הכחול שלה, ותושבים מקומיים שאדלסון מתאר את התלות ההדדית של התיירים בהם ולהפך, מאזן כוחות הפכפך ומורכב מוסרית, שצובע את מושג ה“הישרדות“ - מילה שבעידן תוכניות הריאליטי כבר הייתה לקלישאה שחוקה - בצבעים חדשים.

לפעמים פיסת ניילון כחולה היא כל מה שנשאר מחיים שלמים, ופסגות נשגבות מובילות לתהומות איומים. אבל כמו בשיר “וידוי“ של אלכסנדר פן, מתעוררת תחושה שרוב המטיילים היו אומרים: אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת. אדלסון מזריק רגש חי לז'אנר ה“מבוסס על סיפור אמיתי“, ומורגש לחלוטין שהוא אכן היה שם.  

“השלג כבר הגיע לגובה המותניים, אחר כך לגובה החזה. לא נותרה ברירה אלא להתחיל לפלס את הדרך בידיים. לאט לאט דברים התחילו להיראות אותו הדבר - השמיים והארץ, כל צבאם, הכל התחבר יחד לגוון ולמרקם אחיד של בד קנבס ריק. אבישי הרגיש כלוא בתוך איזו יצירה פוסט־מודרניסטית מהגיהינום, כלום אחד גדול, לא ידע על מה ואיפה הוא דורך, לאן יוביל הצעד הבא. הוא רצה לשאול את אליה אם זאת תחושת הוורטיגו שדיברה עליה, אבל אף על פי שידע שהיא נמצאת במרחק סנטימטר ממנו, לא הצליח לראות או לשמוע אותה. זאת היתה סיטואציה סוריאליסטית שהמוח לא ידע לעכל. כולם היו שם, לבד“.  

אדלסון לוקח אותנו ביד למסע שלא יישכח במהרה. ייתכן שבסופו נרגיש שחיינו ניצלו, ונחשוב שעדיפה משכנתה על אצבעות קפואות הנידונות לכריתה, למשל. אבל באופן מוזר, יש מצב שתתעורר בנו קנאת אמת, ולו לרגע, בכל אלה שעברו מסעות כאלה ממקור ראשון, שראו מקרוב את הנופים היפים ביותר בעולם, בתנאים הקשים ביותר שישנם, וחוו את כל סערות הנפש הבלתי נמנעות, ואת תחושת החופש החזקה מהם עצמם. שחיו את החלום ונשארו כדי לספר עליו.  

תיקון לסיום. בשבוע שעבר נשמטו בטעות שמות המתרגמות של שניים מהספרים שנסקרו במדור. ליה נירגד תרגמה מספרדית בכישרון רב את "מאיפה צצו הילדים", ורמה איילון הפליאה לתרגם מצרפתית את "חשיפה". עם שתי הגברות הסליחה.

דניאל אדלסון, “בית התה על פס המוות", ידיעות ספרים, 216 עמ'