מי שחושב שקים ג'ונג־און (להלן: קג"א) הוא בדיחה מהלכת, קריקטורה של נבל צעצוע בקומיקס לילדים, מוזמן לחשוב שנית. הטיפוס המשונה והאניגמטי, שנראה כמו חבית עם פני תינוק ותספורת קסדה, הוא אומנם מתנה לקומיקאים, ואפילו זכה לחיקוי משלו ב"ארץ נהדרת", באדיבות תום יער, אבל המסמך המצמרר הזה, מאת אנה פיפילד, עיתונאית (ניו זילנדית) בכירה של ה"וושינגטון פוסט", שביקרה כ־14 פעם בקוריאה הצפונית וערכה תחקיר מדוקדק להפליא על המדינה והעומד בראשה, אינו משאיר מקום לספק.

מדובר ברודן מפלצתי מסוכן וחסר מעצורים ופוליטיקאי ממולח, שממש לא כדאי לכם להתלוצץ איתו. אחרי הכל, זה האיש שארגן התנקשות פומבית מחרידה (באמצעות רעלים כימיים קטלניים) בשדה תעופה באחיו־למחצה, שהתברר כי היה מודיע של ה־CIA - וזה רק אחד הסקופים של פיפילד - וגם הוציא להורג את דודו וקרא לו "כלב נתעב" וחיסל גנרל שנרדם בעת נאומו. וזה אותו האיש שידע או לא ידע על מה ששליחיו עוללו לתייר אמריקאי צעיר שתלש מתוך שכרות כרזת תמיכה במנהיג ואז הוחזק במצב של נזק מוחי בלתי הפיך בבית חולים עלוב - ועוד הגיש לשלטונות האמריקאיים חשבון אשפוז על סך שני מיליון דולר. אם יש גבול לחוצפה, קג"א לא שמע עליו.

ב"תחקיר מדוקדק" הכוונה למשל ל־185 הודעות שפיפילד שולחת לכל חבריו בפייסבוק של אחד האנשים הבלתי מושגים שהיא מנסה לראיין, ברגע שהיא מאתרת את החשבון הזה (הישג מרשים בפני עצמו), או ציון מידות העשייה של הסטייקים הצפון־קוריאניים המשוישים שקג"א וטראמפ אכלו בעת מפגשם ההיסטורי - רייר לראשון, וול־דאן לשני - אולי סמל לאי־ההסכמות בין שני המנהיגים הבלתי קונבנציונליים.

הגרגרנות האולימפית של קג"א - והניתוק המוחלט שלו מבני עמו - התחילו כבר בילדותו (האגדה מספרת שלמד לנהוג במשאית ולירות באקדח עוד בינקותו), כשהתפנק בסושי שהכין לו שף פרטי (שגם אותו פיפילד מאתרת ומראיינת) ובסרטי פעולה, פיתח חיבה עזה לכדורסל ונהג לטוס לבלות ביורודיסני, בזמן שנתיניו גוועו ברעב, וילדים אכלו חולדות וזרעים של פרחי בר כדי לשרוד. באופן אירוני, הגרגרנות של קג"א, מעשן כבד שסובל מעודף משקל חמור ומתקשה בנשימה ובהליכה, עד שלא מזמן נפוצו שמועות על מותו, היא שעלולה להביא עליו את חורבנו המוקדם.

קג"א מנהיג משטר טרור המבוסס על עידוד הלשנה לרשויות. במדינת משטרה מובהקת, כל אחד עלול להתגלות כמלשין, כולל הקרובים לך ביותר, ואין לסמוך על איש. אזרח שייחשד ולו בהרמת גבה שעשויה להתפרש כביקורת נגד הדיקטטור, יישלח יחד עם כל בני משפחתו למחנה ריכוז עם עבודות פרך, במקרה הטוב. על נשים נאסר לצבוע את שערן. למה? ככה. פיפילד מתארת מדינה שמתנהלת כמו בסרט אימה דל תקציב, ואין פלא שכל מי שיכול מנסה לברוח לקוריאה הדרומית או לסין, אם כי הגבולות סגורים כמעט הרמטית ואת העונשים מוטב לא לדמיין.

הספר ''היורש הדגול''הספר ''היורש הדגול''

כותבת פיפילד: "בבתי הקולנוע מוצגים רק סרטים צפון־קוריאניים הנושאים שמות קליטים, כמו 'אומה וגורל' בן 62 הפרקים. בכל בית מחובר לקיר רדיו שאסור לכבותו אף פעם ואי אפשר לכוונו לתחנה אחרת. בעיתוני קוריאה הצפונית כתבה רודפת כתבה על גאונותו וצדקתו של קים ג'ונג־און. אין דבר ש'החבר הגאון' אינו יודע, על פי גרסת הבדיון האוניברסלי הצפון־קוריאני. הוא בוחן קווי ייצור של נעליים, של קרם פנים ושל ממרח קטניות, ומסוגל לתת הוראות חכמות בכל נושא (...) נקודת מבט חלופית אינה קיימת. אין גם גישה לאינטרנט, פרט לקומץ מבני האליטה הזוכים להיתר מפורש לכך מידי קים ג'ונג־און עצמו. הטלפונים הסלולריים אינם מקושרים לעולם החיצון. אין עיתוני מחתרת. אין כתובות גראפיטי. למעשה, לא ידוע ולו על מתנגד משטר אחד ויחיד במדינה כולה".

הנחת היסוד המונחלת לאזרחים היא שהשליטים הם בני אלים, ושיטת העבודה היא, בהשאלה ממקיאוולי: מוטב להטיל פחד מאשר לעורר אהבה.

פיפילד הצליחה לראיין בני משפחה של קים, כולל דודה שהחליפה לו חיתולים ולכן יודעת בוודאות שהוא יליד 1984 ולא שנה אחרת (השלטונות הטילו ערפול גם על פרט אלמנטרי כזה), משרתים לשעבר, אזרחים רבים שנמלטו מהתופת, כולל סוחר סמים שמספר על החיים בקוריאה הצפונית ממקור ראשון - חלקם מתראיינים בשמות בדויים מחשש לביטחונם - חברים ללימודים של הנער קים בשווייץ (הוא לבש תמיד רק טרנינג, כי ג'ינס הוא סמל הקפיטליזם המתועב), ומתבלת הכל בספקנות, בעיקר כשמדובר בפתיתי המידע שהשלטונות עצמם מעבירים בקמצנות, ובהומור של השתאות, כאילו היא עדיין לא מאמינה, אחרי כל השנים וכל הביקורים בקוריאה הצפונית, שאלו אכן פני הדברים, ושיש חיה כזאת באמת. וזה עוד בלי להזכיר את שאיפות הגרעין (הלא מצחיקות בעליל) של קג"א.

אחד הגיבורים המפתיעים בעלילה הוא כדורסלן העבר האמריקאי הססגוני והאקסצנטרי דניס רודמן, אולי האיש היחיד בעולם שמכיר מקרוב גם את דונלד טראמפ (שהנחה את תוכנית הריאליטי "המתמחה", שבה השתתף רודמן) וגם את קים, בעקבות ביקור ידידותי בממלכתו. כך מצא את עצמו רודמן מסייע בהפקת מפגש הפסגה בין השניים - ובנאום שתוי אפילו נוזף בקג"א על הדברים ה"די דפוקים" שקודמיו בשלטון עוללו. העובדה שהוא עדיין בחיים היא סוג של נס; עוד מקרה שבו המציאות שוב עולה על כל דמיון קומי מטורלל שהוא.

הדמות הכי מעוררת חמלה בספר היא זו של אחיו הבוגר של קג"א, קים ג'ונג־צ'ול בעל הנפש העדינה, שאביהם זלזל בו וקרא לו "ילדה קטנה". אם לקג"א יש אובססיה למטוסים (הוא בעל רישיון טיס בעצמו) ולכדורסל, לאחיו יש אובססיה לגיטרות. הוא אוסף גיטרות מהעולם וסוגד לאריק קלפטון, ואף נצפה בהופעה שלו בלונדון כשהוא שר בקול את כל מילות השירים. הוא מבקש שיניחו לו בענייני השלטון ורק ייתנו לו להתייחד עם הגיטרות שלו. המוטו האישי שלו הוא כנראה: עשו מוזיקה ולא מלחמה. לו רק היה נמצא מי שיקשיב לו ברצינות.

פיפילד אינה אופטימית במיוחד לגבי עתידה של קוריאה הצפונית, שאותה היא מתארת כישות מלאת סתירות וניגודים - עוני נורא מול תנופת בנייה, ייאוש גורף ומיסוי אלים לעומת שיפור בתנאי היזמות והמסחר ואפילו אפשרות למצוא קפוצ'ינו בעיר הבירה - אבל מצד שני גם אינה פסימית לגמרי. היא טוענת שבמקום כל כך בלתי צפוי הכל יכול לקרות, כולל הפיכה אמיתית ומרד המוני של האזרחים שלא יוכלו עוד. הרבה מזה תלוי בגורלו האישי של העריץ בן ה־36, שכנראה עוד לא אמר את המילה האחרונה. 

אנה פיפילד, “היורש הדגול – ייעודו הנשגב והמושלם של החבר הגאון קים ג'ונג־און", מאנגלית: ברוריה בן־ברוך, כתר, 361 עמ'