שנינו ידענו בעל פה את כל המילים של כל השירים ואת שמות המחברים של כל שיר. לא רק של להקת הנח"ל, של כל הלהקות. ושנינו אהבנו לבחון זה את זה במטרה לנצח. אני אותו או - חלילה - הוא אותי בנוקאאוט מביש. שנינו היינו מה שנקרא כיום חדורי מטרה. המוניטין שלנו עמד למבחן, ואף אחד משנינו לא התכוון לוותר לשני בקרב הזה ולהפסיד.
בערב ההוא שנינו הגענו בלתי ערוכים ומוכנים בעליל. לא חשבתי שהוא יהיה שם, והוא לא ציפה למצוא אותי שם, במסיבה. בתוך הדירה עלזו החוגגים ושתו ורקדו והשתוללו. אנחנו ישבנו במרפסת, הרחק מההמון הסוער, והתחלנו לזמזם שירים.
לפני הקרב נקבעו שני כללים: בלי לערב הורים, מה שהוריד במחי החלטה עשרות שירים של להקת הנח"ל, תחום הבקיאות שלי, שבמקרה כתב לה האבא של אחד מאיתנו (רמז: לא אבא שלי). הכלל השני היה: בלי שירים שכתבו שני המתמודדים.
התחרות כלל לא הייתה קלה. אפילו שאלתי אותו בשלב מסוים אם הוא התכונן לקרב, כי ידע שאהיה במסיבה. זו כנראה הייתה גם תחרות מעניינת, כי לאט־לאט הסלון התרוקן מרקדנים והמרפסת נמלאה באוהדים.
האוהדים, שהיו ברובם גם אוהדי הפועל תל אביב, נקרעו בין שני היריבים, שהיו גם הם רובם ככולם אוהדי הפועל תל אביב. אפשר להשתמש בפרפראזה הפוכה למה שאיתמר הבן האדום שלי אומר על משחק בין מכבי תל אביב לבית"ר ירושלים: "למה עוד לא המציאו חוק ששתי הקבוצות יכולות להפסיד באותו משחק?".
שם, במרפסת, היינו קרובים לניצחון מוחץ של שני המתמודדים באותו משחק. ואז, משום מקום הוא שלף שיר מ־1957 של להקת פיקוד מרכז. במאמר מוסגר חשוב לציין שעד שנת 1968 זו הייתה להקת פיקוד מרכז, וכשהאלוף רחבעם זאבי, הוא גנדי, התמנה לאלוף הפיקוד הוא התעקש ודרש והודיע שאין יותר להקת פיקוד מרכז ושמהיום ייקרא שמה בישראל להקת פיקוד ה־מרכז.
"נו, ומי הכותב?", הוא שאל ושביב של חיוך ניצחון ממזרי החל לבצבץ מעל שפתו העליונה. "אמרנו בלי לערב הורים", ניסיתי להציל את כבודי האבוד.
"סליחה, לא ידעתי שדידי מנוסי הוא אבא שלך", אמר, וכל הצופים מחאו כפיים ושרקו ושאגו. הם אפילו לא שמעו אותי אומר שהלחן הוא של יוחנן זראי, שזו בכל זאת חצי תשובה נכונה.
אחרי שנים, כשסיפרתי את זה לדידי מנוסי, הוא צחק. "אתה יודע מה? אני בכלל לא בטוח שהייתי זוכר שכתבתי את זה", אמר בהומור הדידי מנוסי שלו. או שהוא סתם רצה לנחם אותי.
הוותיקים, אנשי הספר בעיקר וקוראי "דבר" שעוד נותרו, מכירים אותו כבנו של מאיר מוהר. בני הדור שלי, קוראי "העיר" בעיקר ואוהדי הפועל שעוד נותרו, מכירים אותו כאביו של עלי מוהר. לחובבי השירה הוא ידוע ומוכר בעיקר כיחיאל מר. בשביל אוהבי הזמר והפזמון הוא יחיאל מוהר. ואני, הגרופי של להקת הנח"ל משחר ילדותי, הייתי בטוח במיליון אחוז ששמו הוא "מוהרווילנסקי". כי ככה היו אומרים ברדיו: "נשמע עכשיו את 'הורה נתגבר'/'יא משלטי'/'מול הר סיני'/ 'רחל רחל'/'כיתה אלמונית'/'בלדה על מעיין וים' של מוהרווילנסקי, בפי להקת הנח"ל".
כל זה היה רק שמונה שנים אחרי שעלה לבדו ארצה בגיל 17. ואכן, בדברת התגלה כישרון החריזה שלו. בקיבוץ גילו כולם את הפזמונאי יחיאל מוהר, והוא גילה את עדינה, והשניים נישאו. ואז החליטו שניהם כי זה הזמן לגלות גם את תל אביב.
את שיר הילדים הזה, המונה את כל אותיות הא'־ב', כתב המשורר מאיר מוהר. הוא עלה עם אשתו ארצה כשנה אחרי בנו. שלושה בנים היו למאיר מוהר. עקבותיו של אברהם, בנו הבכור שהיה צייר, נעלמו אי־שם בערבות רוסיה במלחמת העולם השנייה. הבן ישעיהו, שהיה מוזיקאי, עלה ארצה בעקבות הוריו ויחיאל אחיו. הוא נפטר במלחמת העצמאות. אחרי מות בנו ישעיהו הלך והסתגר האב השכול, עד שחדל לחלוטין מכתיבה.
בקפה "ורד", שבו ישבה הגברת לוין של השלושרים, נהג לשבת גם יחיאל מוהר. הוא שכן בדיזנגוף פינת שדרות קרן קיימת, המוכרות לצעירים כשדרות בן־גוריון. הייתה שם קומה שנייה שבה ישבו הסופרים והמשוררים והמבקרים, שכתבו וקבעו ונפגשו ופגשו.
לשם הגעתי כדי לפגוש את יחיאל מוהר. כי לדני ליטאי, הבמאי של הלהקה, צצה בלילה הברקה. בתחילת שנות ה־50 כתבו מוהר ווילנסקי את פזמון "הרווקים" הנודע:
בעקבות ההצלחה הפנומנלית של הפזמון, חזר צמד השלאגריסטים על המתכון המנצח, וכמה תוכניות אחרי כן הלהיבה להקת הנח"ל את החיילים בפזמון הנשואים.
דני, שצפה בקנאה בהצלחות של להקת הנח"ל כששירת בלהקת פיקוד מרכז, החליט שמה שחסר עכשיו להשלמת הטרילוגיה הוא פזמון על גירושים. כגרוש מבוקש היה לו גם רעיון: השיר יתחיל בטונים מינוריים של בכי ויעבור להורה סוערת. את כל זה נשלחתי להסביר ליחיאל מוהר בקפה "ורד".
כעבור כמה ימים התייצבתי עם דני ועם יאיר רוזנבלום, המדריך המוזיקלי של הלהקה, אצל משה וילנסקי בביתו שברחוב וייזל, ממש קרוב לקפה "ורד", ושמענו את השיר.
קצת אחרי זה, ב־1969, נפטר יחיאל מוהר מהתקף לב והוא בן 47.
"לאור הזיכרונות" היה השיר הראשון שהלחין ב־1950 משה וילנסקי למילים של יחיאל מוהר. זו הייתה ההתחלה של הצמד שהפך להיות רודג'רס והמרשטיין שלנו.
הפזמונאי יחיאל מוהר, שנקרא יחיאל מר כשהוא חבש את כובע המשורר, כתב עשר שנים לפני מותו:
בבית העלמין בחולון קבורים זה לצד זה מאיר מוהר ואשתו, בנם יחיאל מוהר ואשתו, והנכד־הבן, עלי מוהר.
התרעות פיקוד העורף