תומס אספדל, "נגד הטבע", מנורווגית: שירה חפר, לוקוס, 189 עמ'
אורית גרוס, "אספת דיירים", כרמל, 179 עמ'

מה יש בהם, בגברים הנורווגים בני זמננו, שמעודד אותם לצאת למסעות ספרותיים לחקר הפופיק של עצמם? אחרי קרל אובה קנאוסגורד, המתעד כל שיהוק וגיהוק ופיהוק בחייו וכל חבילה שאי־פעם קיבל בדואר רשום, פנו מקום לבן עמו תומס אספדל, המבוגר ממנו בשבע שנים (יליד 1961), ומפתח שאיפות דומות. “קראת את זה?", שואל אספדל את אהובתו, שגילה כמחצית גילו והיא שוכבת לצדו במיטה, מעיינת כמוהו בספר של קנאוסגורד, וטוענת שהוא “לא נורמלי". “זה לא ייאמן, איך הוא מעז, הוא הורס את עצמו, אמרתי".

אספדל אולי לא הורס את עצמו, אבל הוא בהחלט מעז. הוא בוחן את יחסיו עם אישה צעירה מאוד, אולי צעירה מדי (“אהבתך הגדולה בגיל 48, זו סכנת חיים") בגוף ראשון אישי ובגוף שלישי מרוחק, כאילו הוא והיא הם רק דמויות בעלילה של מישהו אחר. הוא נדרש גם לכותבים אחרים, כמו מרגריט דיראס והכומר הצרפתי פייר אבלר (1079־1142), שבעודו בן 38 התאהב ועיבר נערה בת 16 ששמה אלואיז, סיפור אהבה שנגמר בטרגדיה נוראה, בהרחקתה של אלואיז ובסירוסו של אבלר - אבל לעומת זאת, זה בדיוק מה שהפך אותו לסופר, כי אולי אין מנוס מהקלישאה שבשביל ספרות טובה צריך פצע רציני. כך אספדל מתאר אותו ואת בת זוגו במסיבה: “פניו גסים ומקומטים. אולי פניו נהרסו מבדידות או מהנאות רבות מדי. קשה לנחש מה שוכן בפניו, אך הדבר ההרוס הוא הדבר היפה בהם. היא חושבת שפניו הרוסים ויפים. כשהיא מביטה בו מקרוב, כשהיא יושבת עליו ורוכנת לפנים כדי לנשק אותו, היא חשה רק פחד. כנראה זה פחד שהיא זקוקה לו כי היא מהדקת את שפתיה אל שפתיו ודוחפת את לשונה אל פיו הפתוח. מה היא רוצה? אולי היא לא רוצה דבר לבד ממאהב. אולי היא רוצה לקפוץ לתוך דבר מה מסוכן, שערורייתי, שישנה אותה מן היסוד. הוא יושב על הכיסא ליד המכתבה, לבוש חליפה שחורה וחולצה לבנה מכופתרת, לצווארו עניבה שחורה ששחרר. היא מתיישבת על ברכיו כאילו היו שניהם נאמנים לתמונה שמחכה להם בראי: המוות והנערה".

אספדל פוחד מהאהבה, אבל כמעט חדל לתפקד בהיעדרה. הוא קמל ומתפרק לחתיכות אחרי שאהובתו עוזבת אותו. המכתב שבו היא מביעה צער על כך שאולי הרסה לו את החיים לא מנחם אותו, אלא רק מעמיק את העצב. הוא שותה יותר מדי (“יש חום בשכרות, כמו להשתין במכנסיים") ומתמסר להזנחת עצמו וסביבתו. "בסלון יש שמונה מנורות. יכולתי בקלות למלא את הסלון במנורות, אבל זה היה נראה מוזר, כאילו סבלתי ממחלה. זה היה מפחיד את מי שהיה בא לבקר, כמו לגלות שחדר מלא בדלקת. ואולם איש אינו בא לבקר, לא אחרי שהיא עזבה. איש אינו רוצה לבקר בית שחולה בלב שבור".

הדרך מהאושר אל האומללות ובחזרה מסעירה כמעט בכל שורה. אספדל מביט בחייו, וגם אם אינו מציע בהכרח תובנות אוניברסליות חדשות, שיכולות לומר לנו משהו שלא ידענו על חיינו שלנו, התפריט העשיר כולל תלאות ונסיעות (לניקרגואה למשל), צווחות ינשופים (“הינשוף הוא אני") ובתים שרופים, בפועל ובדמיון, נסים ונפלאות (“זה נס, אושר גדול, איך שני אנשים שאוהבים נרדמים באותם השנייה"), אלימות רגשית ואמירות שלא מפסיקות לתפוס אותך בהפתעה, כמו: “הזיקנה חובטת בפניך כמו ילדה קטנה". הוא מדבר על הכתיבה שלו, ומגלה שהמחברות שבהן הוא משרבט את כל העולה בדעתו, ללא עריכה עצמית, חשובות בעיניו כרומנים שלמים.

המתרגמת והעורכת שירה חפר היטיבה להעביר לעברית את קסמי המחקר הנוכחי של הפופיק הנורווגי הגברי, והם בלתי מבוטלים.

אספת דיירים אספת דיירים

“אספת דיירים" של אורית גרוס מחזיר אותנו לישראל בצ'פחה מהדהדת. בית משותף ברחובות, שבו כולם חיים, מבחירה ושלא מבחירה, את חיי כולם. לוח מודעות שמוצב ב"לובי" המשופץ מחבר בין 18 סיפורים שמתחברים בפני עצמם לרומן מרובה קולות ורב־עוצמה. אפשר רק לנחש שבתים משותפים בנורווגיה נראים קצת אחרת. כמה מוכרים הטיפוסים כאן - השכנות שרואות ושומעות ויודעות הכל - ובניגוד לאספדל, מכירות על בוריים את כל הפופיקים בסביבה, וספק אם את אלה שלהן - מאכילת החתולים התורנית ובשורות איוב שלה, הזוג החרדי עם התינוקת הבכיינית (“כאילו גרו שם אבא, אימא ובכי" - עד לטוויסט המר והמזעזע), הדיירת בדירה המאולתרת עם קירות הגבס שדרכם שומעים יותר מדי, הזוג התחמן מוועד הבית שנושא סוד הקשור לבנם החייל המשוחרר שברח לאוסטרליה (ולא שלדיירים האחרים אין סודות משלהם. ברור שיש).

גרוס יוצאת פה ושם עם מצלמת הנפש שלה מתחומי הבניין, למרפאה פסיכיאטרית ולמשפחתון שבו הגננת מתלוננת על אם שמשליכה שם את בתה כאילו היא “איזה כיסא עקום", וסבא החשוד בפדופיליה נכנס לתמונה, וגם לבית עלמין שבו הבן של השכנים מתבקש להניח פרחים בתשלום. היא מצליחה להביא עוקץ חדש לדמויות הידועות ולהווי חייהן, ולהטעין את הכל בנימה גרוטסקית פיוטית, כמעט כמו בסרט של פליני (מנקה רוסי שתקן ובלרינה־בעיני־רוחה מזדקנת, או אישה שפותחת ולא יודעת לסגור - תמונה שמגיעה לקראת הסוף ומהווה את אחד משיאי הספר) ואפילו במתח - מה הסיפור של דירה 16 שאיש לא גר בה לכאורה כבר עשורים, ששייכת לכאורה למוסד ומישהו משלם בקביעות את כל חשבונותיה? ואיזו קומבינה אפשר לארגן סביבה, במדינה שכולה קומבינות?

 באחד הסיפורים מופיע השיר "חלומות מתוקים" של היוריתמיקס, שהפזמון שלו אומר, בתרגום חופשי, ש"כל אחד מחפש משהו; אחדים רוצים לנצל אותך, ואחרים רוצים שתנצל אותם; אחדים רוצים לפגוע בך, ואחרים רוצים שתפגע בהם". כך גם בבית המשותף, המיקרוקוסמוס החברתי שגרוס מציירת בכישרון רב. טובים השכנים בעיניה, גם אם פגומים כל אחד בדרכו, והיא מגייסת למענם חמלה, שחסרונה בולט בעולם האמיתי. תסתכלו עליהם ותראו אותנו. ושחררו כבר את המעלית המקרטעת, בחיאת, אנחנו רוצים לרדת.