"אני מביט על טראמפ בנאומיו לאומה על משבר הקורונה, אבל לא מתרשם משפת הגוף שלו, כמו משפת הגוף של המומחים הרפואיים והמדעיים שעומדים לצדו. ממנה אי אפשר להתעלם”, אומר ג’ו נבארו, בכיר לשעבר ב־FBI שספרו השני “שפת הגוף” (The Dictionary of Body Language: A Field Guide to Human Behavior) ראה אור בעברית לפני מספר שבועות גם בישראל בהוצאת אור עם. הספר הוא מעין מילון חלוצי לתקשורת לא מילולית החושף יותר מ־400 התנהגויות שמאפשרות לנתח את הכוונות האמיתיות של מי שנמצא מולנו.

נבארו עובר בכל פרק מהראש עד כפות הרגליים ומתייחס בהרחבה לתנועות, זוויות עמידה, אישונים מורחבים, תנוחת הזרועות ועוד, תוך הסבר מפורט ומרתק על המשמעויות הנסתרות של כל פעולה או תנועה. נבארו, שחקר במשך 25 שנה פושעים מסוכנים ומתוחכמים, טוען שאת הפוליטיקאים הכי קשה לפצח. “אבל זה אפשרי”, הוא אומר. 

בוא נחזור לרגע למשבר הקורונה. דיברת על האנשים שמקיפים את טראמפ. מה ראית?
“לא יכולתי להתעלם מכך שהם ממש לא מסכימים עם מילה שיוצאת לו מהפה אבל לא אומרים דבר. בנקודה מסוימת, כל אחד, אני חושב, צריך לשאול את עצמו למה כולנו צריכים לשמוע מידע על וירוס מפוליטיקאי ולא ממדען או מומחה לרפואה”.

ומה לגבי טראמפ, עד כמה פיו ולבו שווים? האם הוא באמת אדיש או ששפת הגוף שלו משדרת היסטריה מוחלטת?
“טראמפ הוא אחד הפרפורמרים הטובים שיש. וכמו כל שחקן בהצגות התיאטרון הטובות ביותר הוא משחק באופן כמעט מושלם. מכיוון שהוא פרפורמר מלידה זה הזמן שלנו לשאול את עצמנו למי אנחנו מקשיבים, זאת מכיוון שהוא לא יסגיר דבר”.

האם הוא מכחכח?
נבארו שוחח איתי מביתו במיאמי, שם הוא מתגורר מאז שהגיע לארצות הברית כילד מקובה. כששמע שאני מישראל הוא סיפר שאת כל ילדותו העביר במיאמי ביץ’ לצד משפחות יהודיות, התגאה שהוא אוכל בורשט ומכיר את כל מנהגי הפסח. הוא דיבר על החופים התל־אביביים היפים בעולם בעיניו, וכמובן הזכיר את ראש הממשלה נתניהו, עוד בתחילת השיחה מבלי שאפילו אשאל. “אני מניח שתרצי לדעת מה אני חושב על נתניהו בהקשר הזה. במילה אחת: טפלון”, קבע.

דונלד טראמפ. צילום: Getty imagesדונלד טראמפ. צילום: Getty images

תסביר.
“אני עוקב אחריו שנים רבות. אני זוכר את אחיו עוד מתקופת מבצע אנטבה. בעיניי נתניהו הוא לא רק פרפורמר גדול, אלא כמו טפלון – דבר לא נדבק אליו, או משפיע עליו. נדמה שהוא שורד אמיתי. אני לא באמת יודע איך הוא עושה את זה. ובתקופה האחרונה עקבתי לא רק אחרי הנאומים שלו, אלא גם אחרי ההתפתחויות הפוליטיות. אני מסתכל על שפת הגוף שלו ורואה שהוא מופיע באופן נפלא”.

יש הטוענים שהוא למד את מה שאתה מלמד היום.
“יכול מאוד להיות. כך או כך הוא עושה את זה מצוין”.

אם הפוליטיקאים מודעים כל כך לשפת הגוף, איך אנחנו שיושבים בבית וצופים בהם – ובמקרה שלנו, לאחר שלוש מערכות בחירות, יכולים להבחין בין שקר ואמת?
“הדרך הטובה ביותר לחשוף הונאה של איש ציבור היא לצפות בכל הנאומים שלו ולאתר את השאלה שהוא לא ציפה לה, ובעקבותיה את תגובותיו. האם הוא מכחכח בגרון לפני שהוא עונה? האם משהו בפניו משתנה? אני יודע שזה קשה לעין לא מיומנת, אבל כדאי גם לזכור שלא רק בשפת הגוף עצמה מדובר, אלא במכלול של פרמטרים אחרים, ורבאליים ולא ורבאליים, שצריך להשוות אליהם".

נבארו טוען שיש לפוליטיקאים יתרון גדול בשכלול מיומנויות שפת הגוף מכיוון שבניגוד לאנשים אחרים, הם נפגשים לעתים עם עשרות אנשים ביממה. "יש להם המון הזדמנויות להתנסות בכך, לעתים יותר מעשר פגישות ביום", הוא אומר. "כך שהם, בניגוד אולי לאחרים, מקבלים הזדמנויות לחדד את המסר שהם רוצים להעביר, לשכלל אותו על ידי ניסוי וטעייה. הם יכולים כמו שחקן פשוט לעשות חזרות בשטח”. 
איך אנשים מן השורה כמונו יכולים להיות מיומנים בזה?

“אימנתי לא רק פוליטיקאים אלא גם מנכ”לים ואנשים מכל התחומים. ברגע שלומדים את הטכניקה זה כמו להיות אתלט או שחקן. את מתאמנת ומשכללת את המחוות ואת המעבר החלק ביניהן”.

הסוכן הכי צעיר

נבארו עבד כסוכן FBI בכיר במשך 25 שנה. עוד כשהיה בן חמש הבחינה אמו כי לילד יש אינטואיציה מאוד חדה ואינטליגנציה רגשית גבוהה. “אם היית מדברת עם אמא שלי היא הייתה מספרת לך שכבר מגיל צעיר היא התקשתה להסתיר ממני דברים”, הוא מספר. “היה ברור לה שאני רואה מעבר למה שמספרים לי בבית תמיד”. הוא לא חלם אף פעם להיות סוכן ביון או חוקר אבל התגלגל לעבודה במשטרה ובמקביל המשיך לקחת באוניברסיטה קורסים בפסיכולוגיה ואנתרופולוגיה. “בשנות ה־70 הנושא של חקר שפת הגוף לא היה משהו מדעי שמסתמכים עליו”, הוא מספר, “אבל זה מאוד עניין אותי, וכך נשאבתי לחומרים שהיו אז”. ב־FBI איתרו את נבארו ולקחו אותו לשירותיהם. “מגלה כישרונות” מיוחד של סוכנות הביון, עקב אחרי עבודתו כשוטר וגילה את הכישרון המיוחד. נבארו מספר בהומור שלא רק שלא היו לו שאיפות בתחום, אלא הוא פשוט נכנס לסוכנות הפדרלית כי שילמו לו הרבה כסף.

“המהות של סוכן ביון היא להתבונן”, הוא מסביר, “בניגוד למה שאנחנו רואים בסרטי ג’יימס בונד, אין פה כל כך הרבה פעולה, כמו שיש התבוננות. זו העבודה העיקרית גם כשאנחנו עוקבים אחרי חשודים. אנחנו לומדים לקרוא לא רק את שפת הגוף וההתנהגות שלהם אלא גם את כל מערכות היחסים שלהם עם הסביבה. בניגוד לכל מה שרואים בטלוויזיה, מעצר חשוד זה לא משהו שקורה במיידי. בסוכנויות ביון זה יכול לקחת חודשים ארוכים”.

היו לך שיטות חקירה מיוחדות?
“אפשר באופן כללי להשתמש במגוון רחב של טכניקות. אני הייתי ידוע בחוש ההתבוננות שלי והסבלנות שלי, וכך הייתי מצליח לפצח גם מקרים קשים של עבריינים מתוחכמים. רוב הטכניקות שמשתמשים בהן הן טכניקות שמרניות, אם כי בשנים האחרונות המידע המדעי שיש לנו על ניתוחי שפת הגוף הפך להיות טכניקה שגורה בקרב סוכנים”.

היה משהו שאתגר אותך תוך כדי עבודה?
“כשהגעתי ל־FBI הייתי בסך הכל בן 23, והייתי בטוח שזה יהיה כמו בסרטים. לאט לאט הבנתי שמה שמאתגר אותי הוא הגילוי החדש וניפוץ הסטיגמות. למשל, אם בסרטים תמיד אנחנו מקבלים את הרושם שהגברים הם קשוחים יותר והנשים נשברות בחקירה מהר יותר, תתפלאי לשמוע שבמציאות זה דווקא ההפך. אני מצאתי שאופן החקירה של נשים הוא הדבר המאתגר באמת בניגוד למה שאפשר לחשוב. נשים קשוחות יותר, ושולטות יותר בשפת הגוף. קשה יותר לקרוא אותן מאשר גברים”. 

מה ההבדל בין אינטליגנציה רגשית לקריאת שפת גוף?
“ההבדל הוא במדע. אני כן סבור שאנשים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה טובים יותר בקריאת שפת גוף. כמה פעמים קרה לך בחייך שהייתה לך תחושת בטן לא טובה לגבי מישהו? מה שמעניין במחקרים המדעיים הוא שהם כבר מצליחים לחזות למשל אם זוג טרי יתגרש בעוד חמש־שבע שנים. ברוב המקרים מומחים שיתבוננו באינטראקציה בין בני זוג לאורך זמן יצליחו לחזות זאת”.

עד כמה החברים שלך מפחדים ממך?
“לעתים קרובות אנשים שפוגשים אותי בפעם הראשונה לא רק שמפחדים אלא אומרים לי: אנחנו לא יודעים מה לעשות עם הידיים. אבל אני תמיד מסביר שזה לא מה שאני מחפש. אני בודק אם אנשים רגועים או מרגישים בנוח, ואם הם לא אני מאוד רוצה לדעת למה, ושם מתחילה העבודה האמיתית, בדיוק כמו בחקירה”. 

אתה עדיין מאמן את עצמך?
“אני לא מפסיק ללמוד. יוצאים כל הזמן מחקרים חדשים, ואני מאמן בעצמי וקורא המון. תמיד לומדים משהו חדש, ותחום ההתנהגות האנושית הוא לא תחום שנגמר. מה שכן, אני לא מצליח להפסיק להשתמש במיומנויות הללו גם אחרי הפרישה. בשבועות האחרונים כשהתחילה הקורונה, אני ממש מביט באנשים כשאני יוצא לריצת הבוקר שלי. אי אפשר לפספס את החרדה והאימה בעיניהם, את המתח. אני לא מצליח להימנע מזה”.