אישה (לא) בורחת מבשורה

מיכאלה קלי, "אני רק שאלה", עברית, 124 עמ'

קלי היא לא אישה שבורחת מבשורה. להפך. היא מיישירה מבט אל המצב (במקרה שלה, סיבוב שני של סרטן שאובחן באיחור) ומנסה להתמודד איתו כמיטב יכולתה. אין לה תשובות סדורות ונוסחאות פלא, והיא בעיקר שואלת את כל השאלות שעולות בדעתה, אבל לרגע לא באופן מתחכם מהסוג שהקאץ'־פרייז הקלאסי של קופות החולים הישראליות שמרכיב את שם הספר עשוי לרמוז לו. הכתיבה שלה צלולה ומדויקת מאוד, חדה כתער, נטולת קלישאות ולא מתייפייפת. היא לא שואלת "למה זה קרה דווקא לי?" ולא מתקרבנת, אף על פי שהיא הראשונה לזמר את שבחי הרחמים העצמיים ושאר מנגנוני ההגנה האנושיים.

קלי לא חסה על הקורא ועל עצמה, ומדברת באומץ לב נדיר וביושר מוסרי בוהק למרחקים על כל מה שאנשים שמחזיקים בדרכון של ממלכת הבריאים, כהגדרתה של סוזן סונטג, מעדיפים לא לשמוע ממי שזכתה בעל כורחה באזרחות בממלכת החולים: התלות באחרים, הטחורים, הצלקות, העצמות הפריכות, קריסת הגוף, צניחת הדימוי העצמי, ייסורי ההתניידות בקלנועית, המחשבות האובדניות והידיעה שהרפואה מאריכה את החיים אבל גם את המוות, שדורש עבודה משלו, הלא היא "מלאכת המוות".

את הזעם והתסכול המצטברים קלי פורקת בעיקר על אנשי מכירות מזדמנים שמתקשרים לטלפון הנייד שלה, אבל גם על בן זוגה המכיל לתפארת - עוד וידוי מכמיר לב שמאשש את האינטגריטי של המספרת, שמסרבת לעשות לעצמה הנחות ולצייר את עצמה כקדושה מעונה. גם בן זוגה אינו קדוש. בתרחיש הזה כולם בני אדם לא מושלמים, שלומדים לנוע בתוך מציאות לא נוחה.

הדרך לאבחון הנכון הייתה רצופה תלאות מיותרות לגמרי. "חזרתי לרופא המשפחה שאמר ללא כחל וסרק שאני אישה עם 'נפש סוערת' ו'מבנה אישיות אופייני לפרופיל של נשים שסובלות מכאבים לא מזוהים ממקור רגשי'. הרבה מילים ל'היסטרית' או 'פסיכית' (...) השתכנעתי שהכאבים שלי מדומיינים. שאני ממציאה אותם. המחשבה להתיידד עם יצירי דמיוני היתה מפחידה, אבל היה בה הגיון תרפויטי - כמו חבר דמיוני, משהו שהוא רק שלי, מתקיים בזכותי וכנראה נועד לסייע לנפשי הדואבת בדרכים שאני לא מבינה, כמו חייל הלום קרב שממציא גיבור על ששולף אותו שוב ושוב מרגע קשה בזמן (...) אני תוהה שוב ושוב למה הסכמתי לקבל את הנרטיב הרפואי שלפיו אני ממציאה את הכאבים. באיזו קלות אני מקבלת דעות של אחרים - עלי! כמה רעועה ושברירית דעתי שלי על עצמי!".

קלי, בוגרת לימודי יהדות שמוצאת משמעות חדשה ומנחמת בתפילות היומיומיות, יודעת היטב שמילים מעצבות תודעה, ודוחה את השימוש במונחים מיליטריסטיים כדי לתאר את התמודדותה עם הסרטן. היא לא "נלחמת" בו ולא שואפת "לנצח" אותו. בסופו של דבר, הגוף שלה הרי הוא זה שמייצר את המחלה, והיא לא מעוניינת לראות בו אויב. ובאשר לצמיחה אישית, קלי בעיקר מנסה לאלף את עצמה להאמין שיש ערך ומשמעות למצבה הנוכחי, הפסיבי־ברובו, גם כשאינה עושה דבר לכאורה, בהיעדר כוחות גוף ונפש, וגם כשאינה משתתפת פעילה במשחק החיים. יש לה תפקיד ויש בה צורך, והיא חשובה לאנשים רבים. קלי כמובן לא המציאה את הרצון לחיות. זה הכוח שמניע את האנושות מאז ומתמיד, וזה - למרות ההסתייגות הסמנטית - מה שבכל זאת יביא לה את הניצחון המיוחל.