מירב הלפרין, “חיים רק פעם אחת", אפליקציית עברית, 36 עמ'

הרומן הקצרצר הזה מוגדר כ"ניסוי ספרותי" ראשון מסוגו בארץ. הוא נכתב תוך כדי התפתחות הקורונה העולמית, פרק אחד בשבוע, כמו בימיו הטובים של צ'ארלס דיקנס, והמציאות המטורללת הכתיבה את המתרחש ברקע הסיפור. כל הפרקים עלו בחינם ב"עברית", חנות הספרים המקוונת, והספר השלם ניתן להורדה בחינם עד סוף יוני.

ציור העטיפה מספר כמעט הכל: שתי ידיים ענוגות מתחת לברז פתוח. הסמל האולטימטיבי של התקופה. איפה היינו ומה עשינו באביב 2020? רחצנו ידיים ללא הפסקה, מה זאת אומרת. כשלא היינו מול מסכים שירו אין ספור הוראות והנחיות עמומות במקרה הטוב וסותרות במקרה השכיח, מצאנו את עצמנו ליד איזה ברז, שוטפים ובוכים, מסבנים ומקטרים, פקוחי עיניים ובכל זאת הוזים.

הגל הראשון עבר, הגל השני אולי בפתח, ובלי הסתכלות אירונית מהצד ספק אם היינו שורדים. הניסוי הספרותי הזה התבקש והיה נחוץ מאין כמוהו, וכמה נעים לבשר שהוא הצליח. טוב שהוא הופקד בידיה האמונות - והמקורצפות למשעי - של מירב הלפרין. בהיעדר עירית לינור, ולפני צאת ספרה השני של נטע חוטר (“תזכירי לי מי את"), הלפרין היא הכותבת־הכוכבת המובילה של הגל הקל בספרות השעה המקומית. אם נעה ידלין מתבוננת בבורגנות הישראלית העכשווית בבוז מסוגנן ומשכיבה אותה על ספת הפסיכיאטר (היקרן) בספרים עטורי פרסים, הלפרין מפילה אותה (את הבורגנות הדי זערורית, לא את ידלין חלילה) לרצפה ומעבירה עליה שואב אבק בנהמת “יאללה יאללה, תראי איך את נראית, למות ממך" נטולת יומרות אבל שופעת דיווידנדים.

אחרי “בעלי לא בבית", “על גופתי המתה" ו"מה יש לאהוב בדורון" המבדרים והנשכניים, שהצעידו לפנינו תהלוכה של עלובי מעמד בינוני שובי לב בגיל העמידה, עם אוברדראפט מנג'ס, מינוי לתיאטרון הקאמרי (כך בדמיוני, מפרגן להם) וחלומות על סופשבוע בכרתים (כנ"ל), קבלו את חבורת הקורונה של “חיים רק פעם אחת". המספר: גידי בן ה־50, בעל עסק לייצור מטבחים ברגע בזמן שבו איש אינו מתעניין במטבחים, שמתאהב במעצבת פנים גרועה אבל בעלת דוקטורט של כבוד בנשיות, שלמענה הוא מוכן לעזוב את אשתו ענת בת ה־47, מנהלת תיכון; ענת חוזרת מצרפת עם חשד לקורונה, ואז מתחילה מהומת אלוהים. בנם של גידי וענת חי באיטליה ומדווח משם בחרדה על המראות הקשים שהמגיפה מייצרת.

הוא מוזעק לארץ ביחד עם אשתו אניטה (זרה אבל יהודייה, מה שלא אמור לשפר את סיכוייה להיכנס לארץ, כי אנחנו לא בשואה, כפי שטורחת להסביר אחת הדמויות) ושניהם עוברים לבידוד בביתה של צפרירה, אמה של ענת, שעוברת מצדה לבידוד (שעליו היא מצפצפת בקול תרועה) בבית בתה וחתנה. צפרירה, אלמנה תאבת חיים בת 79, היא טיפוס מרנין, רוח חופשית, היפית נצחית וחסרת תקנה שמסתובבת בגלביות כתומות, משתעשעת עם “ידיד" ביפו ומארגנת הפגנות נגד מסיכות ובעד דמוקרטיה.

“דמוקרטיה זה לאנשים בריאים", מטיפה לגידי בתו הקשוחה יעלי ונוזפת בו שלמה מי הוא חושב שהוא - מרטין לותר קינג? נלסון מנדלה? - והכל בזמן שגם היא מסתופפת בצל קורתו, בעת שבעלה היהיר יונתן, שבעיניו כולם “לא רלוונטיים", כולל כאלה שכבר לפני 40 שנה היו לא רלוונטיים, נשאר בביתו ומסרסר במוצרי המגיפה, כמו “יהודון" רודף בצע, כהגדרת צפרירה, וזאת אחרי ש"הפסיד מיליונים" בעסקיו האחרים בגלל הקורונה, מה שמעלה על פניה של ענת מבט של “למה לנו אין מיליונים להפסיד?".

הלפרין אינה פוסחת על שום סעיף, כולל שיעורי יוגה בזום שמקדמים את העלילה התוססת והמצאות לשוניות מתוקות כמו “יש סיטואציה לביצים?", במהלך תספורת לא חוקית בדירה של ספר עם נשמה של יזם־על (אלא אם כן זאת הדירה של גיסתו). ליצמן ובר סימן טוב מונצחים פה בשיאם וזוכים לתהילת עולם, גם אם בקרוב שמותיהם יישכחו, או שמא כבר נשכחו. היא מדבררת היטב את המספר הגברי, שמהגג בין היתר כי עדיף שלא להתווכח עם אישה, גם אם זו תגיד לך ששמך שמעון ולא גידי, שהרי “מה רע בשמעון?". אין שום רע באמת, גם אם לא נתפלא אם תקום מחאה פמיניסטית קלושה על כך שהלפרין מכשירה אולי את השרץ של הבעל הבוגד ונותנת לו הנחות מסוימות בחסות הקורונה.

אבל בוגד או לא, נודניקים או לא, הלפרין אוהבת את הדמויות שבראה, ואכן אפשר להתאהב בהן בקלות. האנשים האלה אינם זרים לנו כמובן. הם מכרו לנו מטבח או שניים, הם היו איתנו בצבא, הם גרים בקומה מעלינו והם, שאלוהים יעזור לנו, קצת אנחנו. אנשים טובים (מי יותר, מי פחות) באמצע הדרך, שנקלעו לדרמה שגדולה עליהם במאות מספרים ורק מנסים לשמור על שפיות יחסית. הלפרין נושמת בטבעיות את הדיבור הישראלי החדש וכל מחשבה קטנונית, אגואיסטית, דבילית או עמוקה לכאורה שעולה במוחנו האינדיבידואלי והקולקטיבי המוגבל למדי. כיף להתנהל בעולם הסגור שיצרה, ומצער להיפרד ממנו בתום כוס קפה אחת, מקסימום שתיים. עד כדי כך הוא קריא וכובש.

ימים יגידו אם המגיפה, שהלא נודע בה עדיין רב מהנודע, תצמיח גם ספרי מופת או יצירות אומנות משמעותיות. בינתיים זה בסדר גמור להסתפק בבידור מקצועי אינטליגנטי שמאיר את המצב בפנס צבעוני של הומור מלטף, שמקווה שנהיה בריאים דיינו כדי לצחוק מכל מה שאפשר ולהשאיר את השאלות הקשות למועד אחר ולמישהו אחר. אני בטוח שהלפרין יכולה לשאול שאלות קשות, אבל מנחש שהיא לא רוצה. אם וכאשר היא תרצה, ותרפד את השאלות האלה בהומור המוכח שלה ובאותם אוזן מצוינת ולב נדיב לרחשי האזרח הקטן, אין לי ספק שגם מעניקי הפרסים הספרותיים יתחילו להתדפק על דלתה.