שירה רוסית 101: השירה הרוסית השקולה והחרוזה יושבת עמוק בדי־אן־איי של השירה העברית המודרנית. משוררות ומשוררים כמו לאה גולדברג ואברהם שלונסקי עיצבו את השירה והשפה שלנו תוך התכתבות עם טקסטים בשפה הרוסית, על ידי כתיבה ותרגום. עם זאת, ספק אם הקורא הישראלי העכשווי מכיר אפילו מעט מאותה שירה שכל כך השפיעה על השפה שלו. דוברי הרוסית בינינו יגידו שאין זו אמת, הרי רבים מהם גדלו על שירה רוסית, ויש כאלה שאפילו יוכלו לדקלם שורה או שתיים בעל פה. אך מה זמין מהשירה הרוסית לקורא הישראלי שאינו דובר רוסית? 

חנויות הספרים מלאות בדוסטוייבסקי וטולסטוי בתרגומים עדכניים ומדוייקים, וכבודם במקומם מונח, אבל השירה הרוסית הרבה יותר רחבה ומורכבת מכך. היא חבויה במדפי הספריות, מתורגמת לעברית מליצית ומיושנת. עתה, היא מחפשת להיכנס לחיינו מחדש. 

מדור שירה זה לא נורא גאה לארח את המשורר והמתרגם דוד ישראל ארונשטם, לסקירה מקיפה ונעימה על עמודי התווך של השירה הרוסית, הכוללת ביוגרפיות קצרות ותרגומים חדשים, כדי שנוכל לטעום סוף־סוף, אפילו במקצת, מן הטעם המרתק של משוררים מופלאים אלה.

שירה זה לא נורא - שירה רוסית 101 (צילום: מעריב אונליין)שירה זה לא נורא - שירה רוסית 101 (צילום: מעריב אונליין)

אלכסנדר פושקין (1799-1837)

פושקין היה בעל השפעה חסרת תקדים על התרבות הרוסית עוד בימי חייו. הוא יועד לקריירה ביורוקרטית במנגנון הצבאי־מדיני של האימפריה, ובגיל 12 התקבל לבית הספר הפרוגרסיבי הראשון מסוגו באימפריה הרוסית, ״הליציי״, שם יחד עם חבריו, הכין את עצמו לחיי הקצונה. בבית הספר, פושקין התחיל לפתח את כשרונו ככותב, ובגיל 21, הוא פירסם את הפואמה הראשונה שלו - "רוסלן ולודמילה", שבעקבותיה זכה לתהילה בקרב חבריו, המשוררים המבוגרים, ובקרב הציבור המשתוקק לספרות עכשווית ומעניינת. כמו כל משורר רוסי טוב, פושקין לא הסתפק בשירה וכתב גם פרוזה, מחזות, מאמרים היסטוריים ואגדות, ובכל תחום הטביע את חותמו.

בגלל דעותיו הפוליטיות, הצאר אלכסנדר הראשון הגלה אותו לדרום המדינה, עד שיורשו, ניקולאי הראשון, החזיר את פושקין לסנט פטרבורג ומבטיח לו שהוא, הצאר, יהיה הצנזור הפרטי שלו. בגיל 37, בשיא חייו, פושקין נרצח בדו־קרב.

דיוקנו של אלכסנדר פושקין (צילום: אילוסטרציה)דיוקנו של אלכסנדר פושקין (צילום: אילוסטרציה)

אותך אהבתי // אלכסנדר פושקין

אוֹתָךְ אָהַבְתִּי, וְאוּלַי עוֹדֶנָּהּ
בּוֹעֶרֶת אָהֲבָה אֶצְלִי בַּלֵּב;
אַךְ אַתְּ, עִם זֹאת, אַל תִּדְאֲגִי מִמֶּנָּה;
אֵינִי רוֹצֶה לִגְרֹם לָךְ לִכְאֵב.

שׁוֹתֵק, אָהַבְתִּי בְּלִי תִּקְוָה לְאֹשֶׁר,
תָּלוּי בֵּין בַּיְשָׁנוּת לְבֵין קִנְאָה;
אוֹתָךְ אָהַבְתִּי כֹּה בְּרֹךְ, בְּיֹשֶׁר,
כָּךְ, מְאַחֵל לָךְ שֶׁאַחֵר יֹאהַב.


אלגיה // אלכסנדר פושקין

שִׂמְחַת עָבָר קָרָה בִּי מִזְדַּחֶלֶת, 
מַמָּשׁ כְּמוֹ חֲמַרְמֹרֶת מְעֻרְפֶּלֶת.
אַךְ בְּנַפְשִׁי, כְּמוֹ יַיִן, הַיָּגוֹן 
כְּכָל שֶׁמִּתְיַשֵּׁן, צוֹבֵר לוֹ אוֹן. 
דַּרְכִּי הִיא עֲגוּמָה. מַבְטִיחַ עֶצֶב
אוֹתוֹ עָתִיד מוּעָד לְסַעַר־קֶצֶף.

אַךְ, חֲבֵרַי, אֵינִי רוֹצֶה לַחְדֹּל;
רוֹצֶה לִחְיוֹת, כְּדֵי לְהַרְהֵר, לִסְבֹּל;
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֶמְצָא עוֹד טָעַם
בֵּין דְּאָגוֹת וַאֲסוֹנוֹת וְזָעַם:
עוֹד מֵהַרְמוֹנְיָה שִׁכָּרוֹן אֶדְלֶה, 
אֶדְמַע מֵהַבִּדְיוֹן הַנַעֲלֶה,
אוּלַי עַל שְׁקִיעָתִי, כָּךְ בְּמַפְתִּיעַ,
חִיּוּךְ פְּרֵדָה שֶׁל אַהֲבָה יַפְצִיעַ.

מיכאיל לרמונטוב (1814-1841)

לרמונטוב נכנס לתודעתו של הקהל הקורא בסנט פטרבורג בעקבות שיר המחאה שלו על מותו של אלכסנדר פושקין – "מות המשורר" – בו האשים את הצאר ואת האצולה, אליה השתייך בעצמו, במות המשורר הדגול. לרמונטוב, שהיה קצין, נשלח, כעונש על ידי הצאר, לשרת בקווקז המסוכן. המשורר הספיק לחזור לתקופה קצרה אל עיר הבירה בזכות מאמציה של סבתו (המשורר יתום מגיל צעיר) ושם זכה להערכה. השירה של לרמונטוב מלאה במחשבות על המוות ותהיות על החיים. כמו פושקין, גם לרמונטוב מצא את מותו בדו־קרב. שנים לאחר מכן, טולסטוי יאמר עליו: "אם הילד הזה היה נשאר בחיים, לא היה צורך בי ולא בדוסטוייבסקי".

דיוקנו של מיכאיל לרמונטוב (צילום: אילוסטרציה)דיוקנו של מיכאיל לרמונטוב (צילום: אילוסטרציה)

*** // מיכאיל לרמונטוב

שָׁלוֹם לָךְ, רוּסְיָה מְגֹאֶלֶת,
אַרְצָם שֶׁל עֶבֶד, שֶׁל שַׁלִּיט,
וְגַם לָכֶם, אַנְשֵׁי הַתְּכֵלֶת,*
לְךָ, עַם נֶאֱמָן תָּמִיד.

אוּלַי חוֹמַת קַוְקַז נִידַּחַת
תַּחְבִּיא אוֹתִי מֵהָרָעוֹת,
מֵעֵין־אָדוֹן חֲסְרַת הַנַּחַת,
וּמֵאָזְנָיו הַכֹּל־שׁוֹמְעוֹת.

*צבעם של מדי המשטרה החשאית.

פושקין ולרמונטוב ייצגו את תור הזהב של השירה הרוסית. אחרי מותם, עולים על הבמה ענקי הריאליזם: טולסטוי, דוסטוייבסקי וטורגנייב. בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, השירה הרוסית חוזרת לגדולתה בביטויה המגוון ביותר עד כה – תור הכסף.

אינוקנטי אנינסקי (1855-1909)

אנינסקי עסק בהוראה רוב חייו, ובקרב מכריו היה ידוע בעיקר כמתרגם מיוונית עתיקה ומצרפתית, וכפדגוג מהשורה הראשונה. בסתר, טיפח את שירתו המיוחדת. ספר השירה הראשון שלו ראה אור כמה שנים לפני מותו, תחת שם בדוי, וספרו השני יצא שנה לאחר מותו. אנינסקי נפטר בגיל 54 על מדרגות תחנת הרכבת של כפר הצאר מבלי שקיבל את ההכרה הראויה לו. זמן רב לאחר מותו, בוריס פסטרנק, אנה אחמטובה ואוסיפ מנדלשטם יציינו את ההשפעה של שירתו פורצת הדרך בתקופת התהוותם כמשוררים.

דיוקנו של אינוקנטי אנינסקי (צילום: אילוסטרציה)דיוקנו של אינוקנטי אנינסקי (צילום: אילוסטרציה)

בין עולמות // אינוקנטי אנינסקי

בֵּין עוֹלָמוֹת, מוּל נִצְנוּצֵי שְׁמָשׁוֹת,
עַל שֵׁם אֶחָד אֲנִי חוֹזֵר בְּלִי הֶרֶף...
לֹא כִּי אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָהּ מְאוֹד, 
כִּי עִם הָאֲחֵרוֹת, מֵעִיק הָעֶרֶב.

וְאִם סָפֵק רוּחִי שׁוּב מַעְכִיר,
אֶצְלָהּ, אָתוּר אַחַר תְּשׁוּבָה נִסְתֶּרֶת,
וְלֹא כִּי מַטִּילָה הִיא אוֹר בָּהִיר, 
כִּי תְּאוּרָה, עִמָּהּ, הִיא מְיֻתֶּרֶת.

סרגיי יסנין (1895-1925)
יסנין הפך בבוא הזמן למשורר האהוב על העבריינים הרוסים, בזכות הסנטימנטליות שכמה משיריו עלולים לעורר, אך הדבר לא משקף את אישיותו המורכבת של אחד מהמשוררים המוכשרים ביותר של תחילת המאה ה־20. יסנין נולד במשפחת איכרים במחוז ריאזאן ושירתו נצבעת בדימויים מהטבע. הדבר קירב אותו למשוררים האיכרים, וקשר את שמו בשירה הכפרית. מאוחר יותר, הוא הצטרף לאימז'ניסטים ששמו את המטאפורה ויצירת הדימוי בראש תורתם. כוח שירתו של יסנין לא נתן לו להתקבע למוסכמות של זרם אחד, והוא המשיך ליצור פואמות מורכבות, שירה ופרוזה. לקראת אמצע שנות ה־20 של חייו, יסנין התחיל לפתח תלות כבדה באלכוהול ובגיל 30 התאבד.

סרגיי יסנין (צילום: ללא קרדיט)סרגיי יסנין (צילום: ללא קרדיט)

*** // סרגיי יסנין

רֵיק הָאָחוּ, קַר הַחוֹרֵשׁ,
אֹבֶךְ קָם מִתּוֹךְ הַמַּיִם,
בְּהָרֵי הַתְּכֵלֶת חֶרֶשׁ
שֶׁמֶשׁ נֶאֶבְדָה בֵּינְתַיִם.

דֶּרֶךְ חֲרוּשָׁה דּוֹמֶמֶת, 
הִיא הַיּוֹם חָלְמָה בַּסֵּתֶר,
שֶׁשֵּׂיבָה חָרְפִּית שׁוֹמֶמֶת 
כֹּה קְרוֹבָה לָבוֹא לְפֶתַע.

אַף אֲנִי רָאִיתִי אֶמֶשׁ
בֵּין עֵצִים, בַּעֲרָפֶל אֵת
הַיָּרֵחַ, סוּס עַרְמוֹן אֵשׁ,
לִי נִרְתָּם אֶל הַמִזְחֶלֶת.

אוסיפ מנדלשטם (1891-1938)
התפרסם בקרב אוהבי ואוהבות השירה בזכות שיריו המורכבים ומלאי ההקשרים הספרותיים. מתחילת שנות השלושים, הצנזורה מנעה ממנדלשטם לפרסם את שיריו. בשנת 1934 נעצר על כך שכתב שיר אנטי־סטאלינסטי ונידון לגלות יחד עם אשתו לעיר וורונז'. זמן קצר לאחר שהזוג חזר למוסקבה, מנדלשטם נעצר שוב, ללא עילה כמובן, ונידון לחמש שנות מאסר במחנה עבודה. מנדלשטם, שסבל מבעיות בריאותיות, נפטר בגיל 48 בתנאים האל־אנושיים של מחנה המעבר ליד ולדיווסטוק. נדז'דה מנדלשטם, כמו נשים רבות בשנות הטרור, הבינה שאוסיפ אינו בחיים, לאחר שהמשלוח שהעבירה לו הוחזר לידיה.

אוסיפ מנדלשטם (צילום: ללא קרדיט)אוסיפ מנדלשטם (צילום: ללא קרדיט)

*** // אוסיפ מנדלשטם

שֵׁנָה נוֹדֶדֶת. ה̂ומֶרוֹס*. צִיֵי מִפְרָשׂ.
אֶת שְׁמוֹת סְפִינוֹת הַקְּרָב קָרָאתִי עַד הַחֵצִי,
זֶה שֶׁגֶר, זוֹ שַׁיֶּרֶת עֲגוּרִים נוֹצֶצֶת 
אֲשֶׁר אֵי אָז עָלְתָה יַחְדָּו מָעַל הֶלָא̂ס*. 

כְּמוֹ לַהַק עֲגוּרִים אֶל תּוֹךְ אַרְצוֹת עַמִּים,
עַל רֹאשׁ כָּל מֶלֶךְ קֶצֶף אֱלֹהֵי, אַךְ אַנָּה
כָּךְ מַפְלִיגִים אַתֶּם? אָכֵן, אִם לֹא הֶלֶ̂נַה
מָה טְרוֹיה בִּשְׁבִילְכֶם, אָכָאִים* לוֹחֲמִים?

הַיָּם וְה̂ומֶרוֹס – זוֹ אָהֲבָה מוּנַעַת. 
לְמִי מֵהֵם אַקְשִׁיב? וְה̂ומֶרוֹס שׁוֹתֵק
וּשְׁחֹר הַיָּם, דּוֹבֵר בְּקוֹל שֶׁמִּתְחַזֵּק,
וּמִתְקָרֵב בָּרֹאשׁ שֶׁל מִטָּתִי לָגַעַת.

*המשורר היווני המיתי, לו מיוחסות האיליאדה והאודיסאה. ה"גג" המחבר בין האות ה' לאות ו' בשמו של הומרוס מסמן שהטעם על ההברה הראשונה.

*שמה של יוון בשפה היוונית.

*שמם של אנשי הממלכות היוונית שיצאו לטרויה כדי להחזיר את הלנה היפה שנחטפה בליל כלולותיה על ידי פאריס הטרויאני מבעלה היווני מנלאוס.

אנה אחמטובה (1889-1966)
אחמטובה קיבלה הכרה כמשוררת דגולה כבר בעשור הראשון של המאה ה-20. אחמטובה הבינה היטב, בשונה מרוב עמיתיה, את הפוטנציאל ההרסני של השלטון הבולשביקי ואת טיבו של העתיד הצפוי לו. מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות החמישים שירתה דוכאה על ידי המשטר. את פואמת "רקוויאם", אותה כתבה בזמן הטרור ולזכר קורבנותיו, היא נתנה לחבריה לקרוא על פיסת נייר, ומיד לאחר ששיננו את השירים, שרפה את הנייר. בעלה הראשון, המשורר ניקולאי גומיליוב, נרצח על ידי המשטר ובנם נכלא פעמיים לתקופות ארוכות. בפעם השנייה, נכלא גם בעלה השלישי של אחמטובה, היסטוריון האמנות ניקולאי פונין ולאחר ארבע שנים במחנה עבודה, מת. לאחר מותו של סטאלין ושחרורו של בנה, בעשור האחרון לחייה, אחמטובה זכתה להכרה מחודשת. השלטון מאפשר לספריה לראות אור ומתעלם מיציאתו לאור של "רקוויאם" במינכן ובתל אביב, ללא ידיעת המחברת.

דיוקן של אנה אחמטובה (צילום: אילוסטרציה)דיוקן של אנה אחמטובה (צילום: אילוסטרציה)

*** // אנה אחמטובה

הִתְקַדֵּר מִלְּמַעְלָה לָק כָּחֹל,
וְהַאוֹקָרִינָה מִתְחַזֶּקֶת,
זוֹ רַק חֲלִילִית קְטַנָּה בַּשֶּׁקֶט,
אֵין לָהּ מָה לְהִתְלוֹנֵן בְּקוֹל.
מִי גִּלָּה לָהּ חֲטָאַי כָּעֵת,
לָמָּה הִיא סוֹלַחַת בְּמַפְתִּיעַ?
אוֹ שֶׁזֶּה הַקּוֹל אֲשֶׁר מַבִּיעַ
אֶת שִׁירְךָ הָאַחֲרוֹן בַּהֵד?

משוררים אלה הם מהבולטים בשירה הרוסית, אך כמובן, ישנם עוד רבים ורבות. הדחף המשותף לעסוק במלאכתם על הצד הטוב ביותר בארץ שהוכיחה עצמה כפוית טובה ואף מסוכנת לאנשי הרוח והמילה, מעורר הערצה ועניין בלתי נדלה בקרב חובבי שירה מכל העולם. כעת, השירה הרוסית מגיעה בתרגום חדש גם לקורא הישראלי.