ובדרך הביתה אמר הקטן שהוא רוצה סוכרייה על מקל. הגדולה אמרה שאין לאמא כסף. כבר מזמן תפסה את מקומי. שתוציא מהקיר, אמר. הגדולה לעגה לו, אני דווקא חשבתי שזה מצחיק. אמרתי לו שהאיש הרע סתם את החור בקיר, ושאי אפשר להוציא עוד כסף. הגדולה אמרה שזה לא נכון. בת שש בקושי, וכבר היא יודעת מה נכון ומה לא נכון. כשנגיע הביתה תעלו אל השכנה, היא תיתן לכם משהו. אבל הקטן רצה סוכרייה על מקל, לא משהו, והשתטח על הכביש באמצע מעבר החציה.

הצרחות שלו צבטו לי בבטן. הושטתי יד לעזור לו לקום, אבל הוא נכנס עמוק בתוך האספלט. מכוניות צפרו. לאנשים אין סבלנות לחכות. בבת אחת נעשיתי אילמת וגם חירשת. הגדולה אמרה שאני אעשה משהו, שזה מסוכן. ראיתי איך אני תופסת אותו בקפוצ'ון ומניפה אותו, כמו שמחזיקים עוף ברגליים. אלא שבמקום להניף אותו התחלתי ללכת מצד אל צד בעצבים של חדר המתנה. קראתי לו פעם, קראתי לו פעמיים. בסוף אמרתי, אם תתנהג יפה — ניסע מחר ללונה פארק. מעולם לא נסענו ללונה פארק. בקושי יצאנו מהעיר שעל ההר.

במקום הצרחות התחילו דילוגים. בדיבור אחד הוא קם, והתחיל מקפץ מרוב אושר כל הדרך הביתה. הגדולה אמרה שאני סתם אומרת. שבחיים אני לא אקח אותם ללונה פארק. היא נשרכה מאחור. בכוונה. לא הסכימה לתת לי יד. כמו כל דבר שאני מבטיחה, היא אמרה, אף פעם אני לא מקיימת. רציתי להגיד לה שהפעם היא טועה. לא אמרתי. לא רציתי לשבור לה את המילה באותו רגע. אבל בלב ידעתי שאת ההבטחה הזאת אני מתכוונת לקיים. הילדה הזאת נתנה לי הרבה כוח בחיים שלי.

הסופרת אילנה ברנשטיין (צילום: יחצ)הסופרת אילנה ברנשטיין (צילום: יחצ)

בכניסה לבניין תפס אותנו בעל הבית. הוא היה מפיל אותנו למארבים שלו. להפחיד. עוד לא סוף החודש. לא הבנתי מה הוא רוצה הפעם. הצ'ק שלך חזר, הוא אמר. הקטן שאל: מה זה צ'ק. את רואה את הבחור הזה? שאל בעל הבית והפנה את סנטרו אל הבחור שעמד לצדו, זה היה בחור גדול מהמידות הסטנדרטיות, היום יום שני, יש לך עד יום חמישי להביא לו מזומן — אם לא, אני מחליף לך את המנעול. ככה זה היה מהחודש הראשון שגרנו אצלו. הכול באיומים. המזל שלנו שהוא גר בהתנחלות. לא יצא לנו לראות אותו הרבה.

קחי אותו לגינה, אמרתי לגדולה. לא רציתי שהם ישמעו את האיומים שלו. בסוף כל ויכוח כזה הוא לא רק החליף לי את המנעול, הוא גם אמר שהוא יזיין לי את הצורה. את זה בטח ובטח לא רציתי שהם ישמעו. אצלנו בבית מדברים יפה, הייתי אומרת להם, לא מקללים ולא צועקים. הגדולה עשתה מה שביקשתי וקראה לקטן להצטרף אליה, אבל הילד התבצר בַּלא אפשרי. לא רצה ללכת ולא רצה להישאר. בעצמו כבר לא ידע במה להאמין או למי. נו, תן יד לאחותך הגדולה. היא תעשה לך נד־נד. הוא כבר היה בן חמש, ואני המשכתי לדבר אליו כמו אל תינוק.

ידעתי שהוא האחרון שלי. לא יהיו לי עוד ילדים. גם השניים האלה נפלטו לעולם מיצר החיים שלהם. אותו יצר שדחף הצידה את יצר החיים שלי. ההרכב הגופני שלי השתנה. הפיזי. גם הנפשי בעצם. כל התהליך הזה של כניסה ויציאה כרוך בחילופי חומרים. בשינויים הורמונליים. הגוף מסתער על החלבונים, תאים מתחלקים, הוא מפריש וממלא אותך בתוהו. זה קרה לי. פעמיים.

שלא בפניהם, האשמתי אותם. את הילדים. היו לי כל הסיבות לכך. אבל מסביבי אמרו שיש דברים שאני צריכה לשמור לעצמי. שאין כל סיבה להגיד כל מה שיושב על קצה הלשון. אני ממושמעת מטבעי, וזה מה שעשיתי. הכול לטובת הילדים, הם אמרו. זה מה שהיה חשוב. טובת הילדים.
הקטן נזכר שוב בסוכרייה על מקל. חזרנו להתחלה. ככה זה היה כל הזמן. לא התקדמנו לשום מקום. כבר לא היה לי במה לשכנע אותו. הזכרתי לו את הנסיעה ללונה פארק. זאת היתה טעות. בעל הבית התחיל מיד עם ההרצאות. מהדיבורים שלו היה אפשר לחשוב שהוא מנהל בנק לפחות, ורק אני לא לומדת. לא יודעת לנהל תקציב. זה בן אדם שלא רואה אותךְ. את מבוטלת מבחינתו.

הצטערתי שלא הצעתי לילדים לבקר בכוכבית, כמו שאני מציעה בדרך כלל. שלושתנו אהבנו לבקר שם, ובתוך כמה דקות היינו משכנעים את הנהג להטיס אותנו. הגדולה אמרה שהוא לא נהג אלא אסטרונאוט רובוטי. הוא דיבר בשפה שרק היא הבינה. גרמה לכך שגם הקטן וגם אני נהיה תלויים בה. בראשית ימיה של כוכבית גרו בה אך ורק רובוטים. אנחנו היינו תיירים בני אֶרץ.

מחר ניסע ללונה פארק (צילום: ללא)מחר ניסע ללונה פארק (צילום: ללא)

באחת הפעמים, כשהיינו כבר על ספינת החלל, אמרה הגדולה שאם נתנהג יפה גם אנחנו נוכל להפוך לרובוטים. היא רצתה לטעת בנו תקווה. תקווה זה מה שחסַר לנו. בעיקר. והיא ידעה את זה בדיוק כמוני. הקטן התפלץ מהרעיון, הוא ממש לא רצה להיהפך לרובוט, והתחיל בוכה שהוא רוצה הביתה. הוא השתגע ממש. בעט לכל הכיוונים. זה ילד שמאבד את השמיעה ברגע של משבר. בדיוק כמוני. הסברתי לו, בשלב הזה כבר אי אפשר לרדת מהספינה. כלום לא עזר. הבטחתי לשמור עליו. אחביא אותך מתחת למעיל שלי, כמו גור של קנגורו. אף רובוט לא ימצא אותך. הוא אהב את המחבוא הזה. בסוף אמרתי שבני אדם מפותחים יותר מרובוטים והוא בן אדם, כמוני וכמו אחותו. אם לא נרצה — לא יהפכו אותנו.

הגדולה אמרה שאולי אנחנו יותר מפותחים אבל לא יותר חזקים. היה בזה משהו. היא חכמה הילדה הזאת, והיא ניצלה את החוכמה לטובתה. הקטן התעוות לי בין הידיים, כמו עובר שהסתבך בחבל הטבור. הפנים שלו הכחילו, הדופק האט. הוא נכנס למצוקה. משהו מכל זה היה זכור לי. פנסים גדולים של חדר לידה. חדר ניתוח אולי. שעון קיר.

הלו?! אמר בעל הבית ונופף ביד הגסה שלו מול העיניים שלי. את שומעת מה שאני אומר לך, או שאת לא שומעת מה שאני אומר לך?! אני שומעת, אמרתי, ודחקתי בקטן שייתן יד לאחותו וילך איתה לגינה. נו, אמרתי והאצתי בו, תן יד לאחותך. ידעתי שאסור לי להגיד מילה נוספת על הלונה פארק. הדבר האחרון שהייתי מסוגלת לשאת באותו רגע היו הצעקות שלו. הבן אדם הזה, בעל הבית שלנו, לא יודע לדבר. כבר במשפט השני הוא מרים את הקול. קורע לךְ את חוט המחשבה. מי שצועק לא תמיד צודק, אמרה לו הגדולה. שמחתי שהצלחתי ללמד אותה משהו חשוב.

בעל הבית אמר שיש לה פה לגדולה שלי. הסתכלתי על השפתיים שלה, הן היו כחולות. הזרועות שלה השתלשלו מחוץ לשרוולי המעיל שהתקצרו. רק בגלל הרזון היא עוד הצליחה לכפתר אותו. הבנתי שגינה זה רעיון רע. בסוף נתתי לה את המפתח. שיעלו לדירה, שיעשו מה שהם רוצים. יכולתי לטפל בכל דבר בנפרד אבל לא כשהכול נופל עליי בבת אחת.

הסתכלתי על הילדים. הם היו זרוקים על המיטה כמו בובות שמאסו בהן. הם היו קטנים מאוד. לפעמים נדמָה לי שנעצרה להם הגדילה. נתקעו בשלב הילדות. אולי חסרו להם ויטמינים או קרן שמש לחזק את העצמות. נקלענו לחורף שאין לו סוף. העפעפיים של הקטן רעדו, כאילו ראה מישהו בחלום או משהו. נהיו לו סיוטי רובוטים. הצעתי לשנות את העלילה. הגדולה לא ויתרה. הרגיע אותה לחשוב שאנחנו עושים מה שהיא רוצה. בסוף היא הסכימה להוסיף פרק חדש. קיבלנו זכויות משנה על הכוכב שלה. לקטן לא נשקפה עוד סכנה רובוטית. כוכבית התאימה את עצמה לנעשה על כדור הארץ.

כשהם ישנים הם כמו מלאכים, אמרה לי פעם אמא שהכרתי בגלגול הקודם, אבל במשך היום מתחשק לי לרצוח אותם. זאת היתה אמא שלא התביישה להגיד את מה שהיא חושבת. אם הייתי יודעת שזה מה שמחכה לי, הוסיפה ואמרה, לא הייתי יולדת אותם. דברי בשקט, אמרתי לה, והיא המשיכה. לא היה אכפת לה. שכל העולם ישמע. מתי התחלפו היוצרות? ממתי ילדים חשובים יותר מההורים שלהם?! לא היתה לה סבלנות לילדים שלה. לא סבלנות ולא זמן. אבל גם אשמה לא היתה לה. הם לא הפחידו אותה, כמו שהילדים שלי הפחידו אותי.

בזמן שהיא התעסקה בעניינים שלה, הם המשיכו לגדול כמו שאר הילדים. גדלו מעצמם, חשבתי. יש לי קריירה, היא אמרה, ואני על הקריירה שלי לא אוותר בעד שום הון שבעולם. לא הון ולא ילד. האישה הזאת הבינה את עצמה. קריירה! אמרתי בקול רם. היה למילה הזאת טעם של אתר נופש. הרגשתי אותה על הלשון. חשבתי על הילדים שלי, ועל המצב שהם הביאו יחד איתם. מיום שהם נולדו נהפכתי בעצמי לילדה קטנה.

יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים, אמרו לי ברווחה. שם הבינו את זה הרבה לפניי. לפני רוב הנשים. לא כל אחת מצליחה להיות אמא ולהמשיך לחשוב כמו אדם. ילדים משנים לך את החשיבה. מנקים אותה מכל מה שלא קשור בהם. עשו ממני אמא. אחר כך התרוקן לי הראש, והדלת אל העולם שבחוץ נסגרה. 

הספר "מחר ניסע ללונה פארק" ראה אור
בהוצאת כנרת זמורה דביר