זה לא שספרו של ד.ה. לורנס היה מושלם. היו בו יותר מדי קטעים משעממים שהפריעו לתיאורים החשובים באמת. היה צורך לצלוח קודם סתם תשעה פרקים רגילים וסתמיים. רק בפרק העשירי התחיל האקשן האמיתי. כל מי שהיה בגילי כשקרא את "מאהבה של ליידי צ'טרלי", מבין בדיוק למה אני מתכוון: אפילו התנועה העזה של גופו וזרמת זרעו בקרבה - הכול היה כחלום, שלא הקיצה ממנו אלא כשסיים ושב בנחת ונשם בחוזקה על חזה.
ערב אחד, כשההורים שלי לא היו בבית, שלפתי מהמדף את הספר, שמשום מה ניצב ליד "האנציקלופדיה למדעי המין". כשהתכוונתי לחזור ולקרוא בפעם המי יודע כמה את הדפים המסומנים, שמעתי ברדיו מישהי קוראת משהו והקהל מתגלגל מצחוק ומוחא כפיים בטירוף. הגברתי קצת ושמעתי שזו הייתה נחמה הנדל שקראה מהספר "מכתבים לליאורה" את הקטע על צירציר הצרצר שמחליף ש' בצ'.
קיבלתי נזלת, והרופא ציווה עלי לא לצאת החוצה. מובן שצירציר בא לבקר אותי. הוא ניתר ניתור גדול, נפל על ראשו, צחק ואמר, "מה אתה יוצב בבית היום? אינך יודע צאביב בחוץ?... אתה יודע מה? בערב יצבתי על החלון וראיתי את הנקרן המצוגע. הוא אמר שהוא רוצה לבקר אצלנו. ברגע ההוא ניצחה ההנאה את התשוקה.
כשמחטטים בעברו העמוס לעייפה של עודד בורלא, מסתבר שבעצם הוא נועד להיות צייר. אחרי שסיים את לימודיו בבצלאל, הוא הציג את תערוכת ציורי השמן ורישומי הפחם הראשונה שלו. בבצלאל הוא גם הכיר את סוזן האמריקאית. אחרי שהשניים נישאו, הם יצאו לארצות הברית והתיישבו במסצ'וסטס. שם הוא התפרנס מכל מיני עבודות, עד שהוצעה לו משרת הוראה באטלנטיק סיטי, הרבה לפני שההימורים כבשו את העיר ולפני שבעיר הזו חיפשו אנשים למשרת קרופיה. מה שהיה חסר שם בתקופה ההיא היו מורים לעברית עבור ילדי הקהילה היהודית. עודד בורלא התחיל ללמד עברית בבית ספר יסודי בעיר. מאוחר יותר הוא גם היה קריין שערך והגיש את השעה העברית ב"קול אמריקה".
ב־1945 הוצגה בניו יורק תערוכת יחיד של עבודותיו, ועשר שנים אחרי זה, כשחזר לישראל הוא התפרנס מהוראת ציור. עד שממש במקרה גילה שהמכתבים שהיה נוהג לשלוח מארצות הברית לליאורה, האחיינית שלו בת ה־5 מגינוסר, נשמרו כולם. הוא הראה אותם ללאה גולדברג. כבר אז היא הייתה אגדה חיה שהתהלכה בינינו. גולדברג ניהלה את החוג לספרות השוואתית שהקימה באוניברסיטה העברית וגם עמדה בראשו. היא לא הסתירה את התפעלותה מהמכתבים והמליצה בחום על כינוסם לספר. היא אפילו אמרה שהספר הזה "יכול להפוך ל'עליזה בארץ הפלאות' הישראלי".
כל זה היה בשנת 1960, כשעודד בורלא היה כאמור בן 45. בדרך כלל זה גיל די מאוחר לפצוח בו בקריירה של סופר ילדים. אבל למרבה המזל זכה הספר להצלחה ענקית, עד כדי כך שאני מעלעל עכשיו במהדורה שראתה אור בשנת 2009, שזה כמעט 50 שנה מאז ראתה אור המהדורה הראשונה!
ניגשתי אל הכלוב. ויזתא הקוף נמנם כשהוא תלוי בזנבו, בידו בקבוק. "וי–ז–תא!" שרתי את שמו בלחש. הוא התעורר, אך לא ראה אותי, לגם לגימה מן הבקבוק, ופתח בשיר של אלף־בית, אבל בסדר הפוך:
לא סתם היו כאלה שהכתירו אותו בתואר "האבא של האיגיון (נונסנס) הישראלי". משהתחיל לכתוב, הוא כתב וכתב וכתב. למעלה מ־70 ספרי ילדים כתב עודד בורלא, בהם מופיעות 345 חיות שונות. הוא עצמו ספר אותן. "יום אחד גיליתי שכבר כתבתי על כל החיות שאני מכיר", סיפר פעם, "אז פתחתי אטלס כדי להכיר את החיות במזרח הרחוק. כשגמרתי גם אותן, המצאתי חיות".
אם הזדמן לכם לקרוא למשל את ספרו "בארץ הצפרגול", רצוי שתדעו שאין חיה כזאת. זה זיווג שערך בורלא בין צפרדע לחרגול, וזה מה שיצא מהזיווג הזה. 72 ספרי ילדים ואף לא ספר אחד למבוגרים? "כי לא רציתי להתחרות באבא שלי. חוץ מזה, אני עוד לא מבוגר. עודני ילד", אמר כשהיה בן 93.
"רבים כתבו על היישוב הישן, כאשר המפורסם שבהם היה ש"י עגנון בספרו הנודע 'תמול שלשום', אך מעטים הם אלה שגדלו בין חומות העיר העתיקה בירושלים", כתב אהד וילק במאמר שהוקדש לסופר יהודה בורלא, שלדעתו נעלמו עקבותיו בלי סיבה ממשית. "על רקע הסופרים האשכנזיים, בני העלייה השנייה והשלישית", המשיך וילק, "בולטת יצירתו של בורלא כיצירה ספרדית מקורית".
יש כאלה הטוענים שיצירותיו של יהודה בורלא אינן נופלות מאלה של עגנון. "כל ההווי הספרדי העשיר הזה, שצמח מקרקע המזרח, היה עומד ומצפה ליד משורר", כתב המשורר יעקב פיכמן. "יהודה בורלא היה שליח ציבור ראשון של הספרדים וחשף את היופי שבבני עדתו". ב־1961, שנה לאחר צאת הספר הראשון של עודד בנו, זכה יהודה בורלא בפרס ישראל. הוא זכה פעמיים בפרס אוסישקין ופעמיים גם בפרס ביאליק.
"את עודד בורלא הכרתי לראשונה לפני 40 שנה, כשנתקלתי בספרו 'כמו סיפורים'", סיפר פוצ'ו, האבא של איה הג'ינג'ית ושל "חבורה שכזאת", כשמלאו לעודד בורלא 90 בשנת 2005. "מה שמצא חן בעיניי היה קודם כל השם שהצביע על צניעות המחבר האומר: אני עוד לא סופר. אני יודע לכתוב משהו כמו סיפורים".
"סיכמנו שבבוא המועד אשלח לו טופס וכך עשיתי. הוא מילא אותו ולא קיבל כלום. שלוש פעמים הגיש לשווא, ובפעם הרביעית אמר: 'די, למה להטריח אותם?'."כזה הוא עודד בורלא. לא נדחף ולא חושב שמגיע לו. או אולי חושב אבל לעולם לא דורש. אני בטוח שאם הייתי שואל אותו 'ומה עם פרס ישראל?', היה עונה לי 'מה בוער? זה פרס שנותנים רק לכאלה שהם כבר לא צעירים'".
השבוע לפני 105 שנים - ב־23 ביוני 1915 - נולד עודד בורלא. הוא הלך לעולמו בגיל 94, זה היה לפני 11 שנה. במשך שנים רבות היו ספריו נחטפים וזוכים להצלחה מסחררת עם צאתם. אבל בשנים האחרונות לחייו הוא גם נוכח לראות איך משתנים הטעמים.
"פעם היה כל ספר שלי נמכר בתוך כמה שבועות... אני שמח בהישגיי. אין לי טענות או ציפיות, ואני יודע שעכשיו הזמנים אחרים", הוא אמר כשנה לפני מותו. "אני נכנס לפעמים לחנות ספרים ומדפדף בספרי ילדים כדי לראות מה כותבים היום, אז אני מתמלא אכזבה ושמחה. אני לא רואה אף אחד שכותב כמוני, וזה משמח, אבל מאכזב אותי לראות איזה ספרים יוצאים היום".
כשיצא הספר האחרון שלו "עם פרח של תכלת בדש", אמר: "השיגעון של כתיבת ספרים נגמר אצלי".
("לפעמים" / עודד בורלא)
התרעות פיקוד העורף