האהבה - הרגש שהוא התגלמות ההיתוך והמיזוג - קשורה למרבה הפרדוקס קשר הדוק עם ההיסטוריה הנרחבת והמורכבת של האוטונומיה והחירות, שסופרה בעיקר במונחים פוליטיים. דוגמה אחת היא סוגת הקומדיה הרומנטית, שהחלה במחזותיו של מֶנַנדרוס היווני, נמשכה במחזות רומיים (פּלָאוּטוס או טֶרֶנטיוס) ושגשגה בתקופת הרנסנס. הקומדיה הרומנטית נותנת ביטוי לדרישת החירות של צעירים מתוך התרסה כנגד הורים, מחנכים וזקנים בכללותם. 

בהודו ובסין עיצבו ערכים דתיים את סיפורי האהבה והיא הייתה חלק בלתי נפרד מחייהם של האלים ולכן לא עמדה בניגוד לסמכות החברתית, אבל במערב אירופה (ובמידה פחותה במזרחה) ובארצות הברית התנתקה האהבה יותר ויותר מהקוסמולוגיה הדתית וטופחה בידי חוגי עילית אריסטוקרטיים שחיפשו להם סגנון חיים. כך אירע שהאהבה, שמלכתחילה נועדה לאלוהים, הייתה הגורם העיקרי להתהוות האינדיווידואליזם הרגשי, כלומר הכוונת רגשות אל אדם שפנימיותו נתפסת כעצמאית ולא תלויה במוסדות החברה. 

אט־אט ביססה לה האהבה את מעמדה מתוך ניגוד לכללי האֶנדוגמיה, מתוך מרי כלפי הסמכות הפטריארכלית וסמכות הכנסייה ומתוך התנגדות לפיקוח הקהילה. רב־מכר מהמאה השמונה־עשרה כמו "Julie, ou la nouvelle Héloïse" ("ז'וּלי, או אֶלוֹאיז החדשה", 1761) העלה את שאלת זכותו של היחיד לטפח רגשות משלו, ומכאן את שאלת זכותו של היחיד לבחור לו את מושא אהבתו ולהינשא לפי רצונו שלו. פנימיות, חירות, רגשות ובחירה יצרו מכלול אחד, שעתיד לחולל מהפכה בנוהגי הנישואים ובמעמדם. בסדר הרגשי והתרבותי החדש הזה שוב לא הוגדר הרצון בתור יכולתו של אדם לשלוט בתשוקותיו (כמו בתפיסה הדתית הנוצרית) אלא בתור יכולת הפוכה בתכלית, לפעול לפי צו תשוקותיו ולבחור לו אובייקט שעולה בקנה אחד עם רגשותיו האישיים הנובעים מתוך רצונו. 

בתחום האישי נעשו אפוא האהבה והרגש הרומנטי בסיס לתביעות מוסריות לחירות ולאוטונומיה, תביעות שהיו רבות־עוצמה לא פחות מהתביעות הציבוריות והגבריות בתחום הפוליטי, אלא שההתפתחות הזאת לא באה לידי ביטוי בהפגנות, בחקיקה בבתי נבחרים ובמאבקים גשמיים אחרים. מנהיגיה היו סופרים, פרוטו־פמיניסטיות, פילוסופים והוגים בתחום המיניות וגם גברים ונשים מן השורה. הדרישה לאוטונומיה הרגשית המוכלת באהבה הייתה גורם רב־עוצמה בתמורה החברתית, ששינה מן היסוד את תהליך הזיווג, את יעדם של הנישואים ואת סמכותם של הגורמים החברתיים המסורתיים. 

האהבה הרומנטית, הרגשית והאישית לכאורה, הכילה אפוא את ניצני השאיפה הפוליטית. זכותו של אדם לבחור את מושא אהבתו התרחבה אט־אט לזכותם של היחידים לראות ברגשותיהם את מקור סמכותם, שהיא עצמה מילאה תפקיד חשוב בתולדות האוטונומיה. תולדות האהבה במערב אינן אפוא נושא טפל בשולי היריעה הרחבה של תולדות העת החדשה אלא גורם מרכזי שעיצב את יחסו של היחיד אל הנישואים ואל הקרבה המשפחתית, ונודעו לו השלכות דרמטיות על היחסים שהתקיימו עד אז בין מוסד הנישואים ובין עולם הכלכלה. הקניית סמכות מוסרית לאהבה ולרגשות שינתה את הנישואים, ובכך חוללה שינויים בדפוסי ההתרבות והמיניות ובדרכי הצבירה של נכסים כלכליים וחילופי סחורות. 

מה שנקרא בפינו חירות אישית ורגשית הוא תופעה רבת־פנים, שנולדה עם בריאתו של תחום הפרט הרחק מזרוען הארוכה של הקהילה והכנסייה עד שזכתה להגנת המדינה וחוקי הפרטיות. החירות האישית הזינה את מהפכות התרבות שבחוד החנית שלהן עמדו חוגי העילית האמנותית ואחר כך אמצעי התקשורת. ולבסוף, היא סייעה לנסח את זכותה של האישה לעשות בגופה כרצונה (בעבר לא היה גופה של האישה שייך לה אלא נחשב לרכושם של אפוטרופוסיה). האוטונומיה הרגשית מכילה אפוא את הדרישה לחירותו הפנימית של היחיד וגם תביעה (מאוחרת יותר) לחירות גופנית-מינית, אף על פי שלשתי החירויות האלה היסטוריה תרבותית שונה: 

החירות הרגשית מעוגנת בתולדות חירות המצפון ובהתפתחות תחום הפרט, ואילו החירות המינית התפתחה במסגרת המאבק על שחרור האישה ובעקבות תפיסות משפטיות חדשות על הגוף. לאמיתו של דבר זכו הנשים בבעלות אמיתית על גופן רק לפני זמן לא רב (הן לא יכלו, למשל, לסרב לדרישת בעליהן לקיים יחסי מין). החירות המינית והחירות הרגשית נטוו זו בזו ונעשו תלויות זו בזו תחת הסיווג הרחב של זכות הקניין הליבֶּרטַריאנית של אדם על עצמו: "העיקרון הליברטריאני של הבעלות העצמית קובע שלכל אדם יש זכויות בלעדיות מלאות על עצמו ועל כוחותיו, והוא רשאי לשלוט בהם ולהשתמש בהם, ולכן אין לו חובה לתת שום שירות או מוצר לשום אדם אחר אלא אם כן הסכים לעשות כן".

מבחינה מעשית העיקרון הליברטריאני של הבעלות העצמית כולל כמה זכויות: זכותו של אדם להיות בעליהם של רגשותיו שלו; זכותו להיות בעלים על גופו ולשלוט בו, ומכאן נגזרת זכותו לבחור לו שותפים ליחסי מין וזכותו להיכנס למערכות יחסים ולצאת מהן כרצונו. 

בקצרה, הבעלות העצמית כוללת את הזכות לנהל את החיים הרגשיים והמיניים מתוך מרחב פנימיותו של האדם, בלי הפרעה מצד העולם החיצוני, ולהניח לרגשות, לתשוקות ולמטרות סובייקטיביות לקבוע את בחירותיו ואת חוויותיו. החירות הרגשית היא מקרה פרטי של הבעלות העצמית, ובמסגרתה הרגשות מנחים ומצדיקים את החופש לקיים מגע גופני ויחסים מיניים עם אדם שנבחר בידי הרגש. הצורה הזאת של בעלות עצמית רגשית וגופנית מציינת את המעבר אל מה שאני מציעה לקרוא לו "מודרניות רגשית". מודרניות רגשית התפתחה למן המאה השמונה־עשרה ואילך, אבל התממשה במלואה רק אחרי שנות השישים של המאה העשרים, בהצדקה התרבותית של הבחירה המינית שיסודותיה רגשיים, סובייקטיביים והֶדוניים טהורים, ובימינו היא עוברת התפתחות נוספת עם התפשטותם של יישומונים מיניים ורומנטיים באינטרנט. 

עטיפת הספר ''סופה של האהבה'' (צילום: עטיפה)עטיפת הספר ''סופה של האהבה'' (צילום: עטיפה)

אנטוני גידֶנס היה אחד הסוציולוגים הראשונים שניסח במפורש את טיבה של המודרניות הרגשית. גידנס רואה באינטימיות את הביטוי העליון של החירות האישית, של השחרור ממסגרות ישנות של דת ומסורת ומן הנישואים בתור מסגרת להישרדות כלכלית. לדעתו יש ליחידים משאבים לעצב מתוכם פנימה את היכולת להיות אוטונומיים ואינטימיים בעת ובעונה אחת. המחיר שהם משלמים בתמורה, לדבריו, הוא מצב של "חוסר ביטחון אונטולוגי" או חרדה תמידית. אבל בסך הכול המושג "יחסים טהורים" שטבע גידנס ורבים דנו בו היה בגדר אישור תיאורי ונורמטיבי של המודרניות, מאחר שהשתמע ממנו שהאינטימיות מקיימת את ערכי הליבה של האדם הליברלי המודרני, המודע לזכויותיו ומסוגל לממש אותן, בייחוד את הזכות להיכנס למערכות יחסים של שאֵרוּת ולצאת מהן כרצונו באמצעות חוזה מרומז. 

בעיני גידנס האדם שנכנס למערכת של יחסים טהורים הוא אדם חופשי שמכיר את צרכיו ומסוגל לשאת ולתת עם הזולת על הצרכים האלה. היחסים הטהורים הם החוזה החברתי הליברלי בהתגלמותו. בנעימה דומה, בעיני אַקסֶל הוֹנֶת (והֶגל לפניו) החירות באה לכלל מימוש באמצעות יחסים עם הזולת. מכאן שהחירות היא בסיס נורמטיבי לאהבה ולמשפחה, והמשפחה נעשית ביטויה המושלם של החירות הממומשת בקבוצה של בני אדם הדואגים זה לזה. גם גידנס וגם הונת מסבכים בכך את המודל המסורתי של הליברליזם שבו העצמי רואה בזולת מכשול לחירותו: בעיני שני ההוגים העצמי החופשי בא לידי מימוש שלם באמצעות האהבה והיחסים האינטימיים. 

אבל, כמו שהספר הזה מבקש להראות, מודל החירות הזה מעורר שאלות חדשות. האינטימיות שוב איננה - ואולי לא הייתה מעולם - תהליך של שני סובייקטים מודעים לחלוטין המתקשרים בחוזה שתנאיו ידועים להם ומוסכמים עליהם. אדרבה, עצם האפשרות לנסח חוזה, לדעת את תנאיו, להכיר את הליכי האכיפה שלו ולהסכים עליהם נעשתה חמקמקה במידה מטרידה. 

כדי להתקשר בחוזה שכזה יש להסכים על תנאיו: הנחת היסוד כאן היא שיש רצון מוגדר היטב, מודע למה שהוא רוצה; הדבר מחייב הליך כניסה להסכם וענישה במקרה שאחד משני השותפים משתמט ממנו; ולבסוף, בעצם הגדרתו חוזה שכזה מכיל סעיפים נגד הפתעות. התנאים האלה לקיומם של יחסים מוסדרים בחוזה כמעט אינם קיימים במערכות היחסים בימינו. 

מיסוד החירות המינית באמצעות הטכנולוגיה ותרבות הצריכה השפיע השפעה הפוכה: הוא גרם לתוכנם, למסגרתם ולמטרתם של חוזים מיניים ורגשיים להיות מעורערים מיסודם, פתוחים לתחרות פרועה, נתונים למאבקים אינסופיים, עד שדימוי החוזה חדל להיות אמצעי הולם כדי להבין ולתאר את מה שאני מכנה "המבנה השלילי של היחסים בימינו" - העובדה שבני אדם אינם יודעים איך להגדיר, להעריך ולנהל את היחסים שהם נכנסים אליהם לפי תסריטים חברתיים צפויים ויציבים. בשל החירות הרגשית והמינית עצם האפשרות להגדיר את תנאי היחסים נעשתה שאלה פתוחה, בעיה פסיכולוגית וסוציולוגית גם יחד. לא היגיון חוזי אלא אי ודאות כוללת, כרונית ומבנית שולטת עתה בהתהוותם של יחסים מיניים או רומנטיים. עד כה הנחנו בדרך כלל שהחירות המינית והרגשית משקפות זו את זו, שהן מקיימות זו את זו, אבל הספר הזה מטיל ספק בהנחה הזאת ומבקש לטעון שהחירות הרגשית והמינית הולכות בדרכים מוסדיות וסוציולוגיות נפרדות. 

החירות המינית בימינו היא תחום של אינטראקציה שבו "הדברים פועלים בלי תקלה": המשתתפים נעזרים בשפע רב של משאבים טכנולוגיים, תסריטים ודימויים תרבותיים כדי להנחות את התנהגותם, למצוא עונג באינטראקציה ולהגדיר את גבולותיה. תחום הרגשות, לעומת זה, נעשה עולם של חוויה חברתית "בעייתית", שבו שולטים בכיפה בלבול, אי ודאות ואפילו תוהו ובוהו.

הספר "סופה של האהבה" ראה אור בהוצאת כתר