בשונה מהסיפור המקראי, קמחי תופס את מקומו של האל לא בכדי להציג את סיפור בריאת האדם כפאר היצירה של האל, אלא כדמות היוצרת לעצמה עולם כדי לברוח מבדידותה. ואכן, השורות הפותחות את הבית השני מדגישות את חשיבות בריאה זו, שהרי היא מחזירה אליו את אונו, כלומר את כוחו.
היופי בשיר ממשיך לגדול כשקמחי מפתח עוד יותר את תיאור האדם כ־״צֶלֶם אֱלֹהִים״, כי כמו שניתן לראות בהמשך הבית השני, הוא מכניס את עצמו גם אל תפקידו של האדם, אל המעיין שבעמק, הלא הוא גן העדן הפרטי של המשורר, לשם אהובתו גולשת מההר, משל הייתה היא עצמה אלה שירדה מן האולימפוס, שם שניהם ערומים וענפי עץ התאנה רק מחכים להיות בגדיהם עת יבצעו את חטאם.
קמחי מציג עבורנו פרשנות אחרת לסיפור בריאת האדם, יותר מכך – קמחי מציג עבורנו סיפור בריאה אחר לחלוטין, בתוכו סיפור הבריאה הוא לא יותר מהעלאה באוב של זיכרון בראשו של המשורר, זיכרון שיש בו טעם חמוץ של אשכולית, זיכרון שאין כבר טעם לנסות להמתיקו בסוכר (וּכְבָר אֵינִי מְפַזֵּר סֻכָּר בִּנְדִיבוּת), אלא רק להתענג על מה שהיה, כי הרי זהו הרגע בו נברא עולם עבור המשורר. עולם שאולי כבר לא נמצא בשום מקום, מלבד ראשו.
התרעות פיקוד העורף