חגי דגן, "רואים בחושך", פרדס, 565 עמ'
דורית שילה, "אחרי הספירה", פרדס, 114 עמ'
שני תפוחי זהב חדשים ומפתים בהוצאת פרדס, המתמחה ביצירה מקומית־מקורית. האחד רומן עשיר, תובעני ומפותל, והשני אוסף ענוג וצנום של רשימות וסיפורים קצרים. שניהם ראויים לכל שבח, והמשותף ביניהם רב מן הנדמה במבט ראשון.
יחידת המודיעין 8200 כיכבה בעת האחרונה, בין היתר ברב המכר של דב אלפון, "לילה ארוך בפריז", ובסדרת הטלוויזיה המדוברת "טהרן", שהגיבורה שלה, תמר רביניאן, היא בוגרת היחידה. גם אצל אלפון יש גיבורה, קצינת הביטחון אוריאנה טלמור. ב"רואים בחושך" של חגי דגן יש דווקא גיבור, תמיר בינדר, שהוא יותר אנטי-גיבור, אם להודות על האמת. אם ב"טהרן" וב"לילה ארוך בפריז" אקשן הוא שם המשחק, והעלילה דוהרת בקוצר נשימה משיא אל שיא, דגן לוקח את הזמן וצולל לעומק. שיאים לא חסרים (חלקם מגיעים בהפתעה, בעלילות משנה כמו תקיפתה של פעילת שמאל באוניברסיטה, כשבינדר מתפקד כשומר ראש בעל כורחו), וחלקו האחרון של הרומן עב הכרס, המתרחש בווינה, מותח במיוחד, אבל דגן מתעניין במנגנון של פצצת הסיפור המתקתקת יותר מאשר בתקתוק עצמו. מה שצריך להתפוצץ יתפוצץ, וכל עפיפון תבערה (או "טיארה של אש") ממשי או מטאפורי יטופל בהתאם, אבל למה למהר?
הספר מציע מעין פריקוול וגם סיקוול למעקב אפשרי אחר בוגר היחידה המהוללת. אנחנו לומדים על חייו המוקדמים של בינדר, כילד כאפות בן קיבוץ, ועל גלגולו המאוחר, כמרצה לא מבוקש במיוחד לפילוסופיה שמתגורר בתל אביב, על הכשרתו לתפקידו המודיעיני, על ההווי המורכב ביחידה ועוד על חייו של בינדר, בדגש על חיי המין שלו. היצרים שלו מניעים במידה רבה את סיפור המרדף רב־השנים אחר לוחמת (מתברר שאין לומר עוד "טרוריסטית" או "מחבלת") פלסטינית, בתה של מוכרת תחתונים מלבנון (ואיראן נושפת ברקע), המכונה "ארגמן" וגם "זמיר הירדן", והיא אמיתית מאין כמוה אבל אולי גם פנטום שלא היה מעולם.
בינדר, כמו שותפים לא מעטים למגדר שלו, הוא עבד נרצע לחרמנותו שלו. מהרצאות על "התשוקה של הפילוסופיה" (אחרי שגילה באוניברסיטה כי פילוסופיה מיטיבה עם החשק המיני), הוא מידרדר להוראת פורנוגרפיה טהורה, וזאת כשאינו צופה צפייה יצירתית פעילה בסרטים כחולים בדרייב אין. בינדר מעוניין שהדם שבגופו יזרום בעיקר למקום אחד. "הבטחות והורמונים", הוא מתאר את ימיו הראשונים בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב, וכך אפשר לקרוא גם להמשך עלילותיו. למרבה האירוניה, דווקא הסתבכותו בהטרדה מינית לכאורה של סטודנטית היא לא באמת באשמתו.
דגן משתמש בשפה פיוטית ("הצללים המסגילים ומשחירים בגאיות") ושופעת דימויים ("הבוץ המתוק בעיניה נשפך אל תוך הלילה, והוא פרכס בו, חסר אונים"); תרבוש של חיילת נחשקת "פוצע את שמי הלילה", וכך הוא מתאר את תנועתה: "נפנתה והלכה באותו שיוט אטי, נפלא, כמו שורה של שיר עתיק שאיש כבר לא מבין והוא נפלא מעצם עתיקותו וזרותו". אבל הוא בהחלט יודע להפעיל גם שפה צבאית (שבה יש יותר ראשי תיבות ממילים רגילות, ראו צי"ח של סמח"ט מחקר, ושאלות קיטבג, ומישהו ש"שותה" לרעהו איזו חוברת) או מבצעית או דיבורית או רחובית כשצריך. "רמת אביב משעממת את התחת", חורצת אחת הדמויות (וכתושב השכונה אין לי אלא להסכים עמה בצער), שגם קוראת בהמשך: "שיילכו להזדיין כל המדינת משטרה הזאת".
ההדהוד של אמירה כזאת בימי איכון גלובלי של טלפונים ניידים ופיזורי הפגנות אלימים מצליח לצמרר. אגב, על עטיפת ספרה של דורית שילה, "אחרי הספירה", מופיע פרט מתוך עבודה של דורית נחמיאס שנקראת "היחידה לפיזור הפגנות". גם בסיפוריה היפהפיים, שבחלקם יש "ריח של ויסקי וייאוש", ושבאחרים המספרת ("מלודרמה טורקית מהלכת שכמוני") טוענת שיש לה "זיכרון מברזל ולב של מרשמלו", מוקדשת תשומת לב רבה למין. "מה יש לפרודים טריים עם הליבידו הזה? משתולל כמו נולד אתמול, מפרפר כדג לפני מותו, מרגש כאילו אין אתמול ולא יהיה מחר".
היא מדברת באומץ, במקסימום ניקיון ומינימום רחמים עצמיים, על סטוצים של לילה אחד, שלפעמים נמשכים עוד פחות (שעה וחצי, אם לדייק), עם צעירים מזדמנים, וגם על הפרעות אכילה (המספרת באחד הסיפורים מגדירה את עצמה כ"עבריינית אוכל" ואחרת מסבירה ש"ככל שאני אוכלת כך אני קיימת יותר"), משפחות פגומות ומיני פרוצדורות רפואיות, מניתוח לקיצור קיבה ועד כריתת רחם (ומגלה שהמילה "רחמים" מקורה ב"רחם"). דגן, במסגרת מסע נוסטלגי אל מוסדות תל אביביים שמתו מזמן (קולנוע "פריז", קולנוע "תמר", "קפה כזה", "זיגל", "ברומטר" ועוד), חוזר גם אל "רוקסן", מועדון ההופעות המיתולוגי (בהנחה שאכן יש מיתולוגיה לעיר כה צעירה): "האנשים נעו בחלל הנרחב של רוקסן כמו תינוקות בתוך רחם גדולה, ילדים אבודים, לבושי שחורים, מבטם מעורפל מאלכוהול ומריחואנה, הבעותיהם מיטשטשות בלילה התל אביבי המפולש, שאין לו שם, שאין לו מקום".
תל אביב של דגן היא "עיר של יתומים", שנפתחת ונסגרת בפני גיבורו "כמו מין שושנת ים מרובת פיות אלסטיים וזרועות שקופות". אין לבינדר עיר אחרת שהוא יכול לקרוא לה בית, והוא נודד בין דירות שכורות, שכל אחת מהן מדכדכת מקודמתה. "הדירות היו שונות מאוד זו מזו ועם זאת דומות. בכולן ניכר איזה חותם של עליבות, של ארעיות, איזו איכות סחופה, רעועה. כאילו כל העיר הזאת היא איזה מקסם שווא, הוא חשב, איזה קסם זול של יש מאין, מעשה תעתועים ונוכלות, טיח זול ודבק נגרים. כל זה יקרוס יום אחד, הוא חשב, זה ברור, אני אשב בלילה על המרפסת ואשתה את הוויסקי שלי וכל זה יקרוס עליי". כמו אצל שילה, וויסקי הולך טוב עם ייאוש, ולהפך.
בינדר הוא מהגר בתל אביב כשם שהוא זר בווינה. שילה מתארת בין השאר חיים חדשים ביפו בצל 15 השנים שגרה בפריז. יש לה הרבה מה לומר על "ההדר והתהילה של עיר שככל שהיא יפה כך היא יודעת גם להכאיב. על הבדידות שבהגירה, על הבדידות שבחזרה ועל הבדידות שברווח שבין השתיים". היא עושה הומאז'ים קטנים ומקסימים לבלזק ושטפן צווייג, ואילו בינדר של דגן חולם בשנתו על הסופרים האוסטריים האהובים עליו - יוזף רות, כריסטוף רנסמאייר, תומס ברנהרד, דוד פוגל ורוברט שינדל.
שילה, כמו דגן, היא אומנית של שפה. כשהיא כותבת על סבתה (האנאלפביתית) של אחת המספרות, היא כותבת גם על עצמה. "היא השתמשה במילים כאילו היו החפצים האישיים שלה. הזיזה אותן ממקום למקום עד שקיבלה מה שהיא רצתה. ולא חשוב באיזו שפה (...) היא נעה לה ככה, בין המילים, כמו מלכה. אפילו שלא ידעה לאיית אף אחת מהן, ביד רמה היא שלטה בכולן".
החושניות של השפה אצל דגן ושילה מתבטאת גם בתיאורי האוכל והשתייה, המשתווים לתיאורי הסקס, ופה ושם אף עולים עליהם. דגן כותב על כבד קצוץ "אורגזמטי", וכשבינדר לוגם ג'ין, "הוא חש איזו איכות איזמרגדית. המוח שלו היה שקוף והאיר באור יקרות. אולי כשדקארט דיבר על האור הטבעי של התבונה הוא שתה ג'ין".
אצל שניהם, החיים הם "אירוע מתגלגל", והפיגועים שאנו מפגעים בעצמנו חמורים לפעמים לא פחות מאלה של חיזבאללה. מזל רק שאופציית הסוף הטוב אינה נפסלת על הסף.