עבור רוב קוראי גיליון “מעריב” ממאי 1990, זו הייתה ידיעה לקונית על ישראלי, בן 27, ששוחרר מהכלא המצרי, שנה לאחר שנעצר בגבול טאבה יחד עם חברתו, כשפניהם מועדות לנופש בחוף דהב. עבור בני משפחתו של אותו צעיר, זה היה סיפור על בן אהוב, שיצא לנוח אחרי שירותו הצבאי כקצין, אך גורלו וגורל משפחתו השתנו ללא היכר כשמישהו שתל בחפציו 13.4 גרמים של חשיש.
הרבה לפני נעמה יששכר, בלי המוני חברים ברשתות החברתיות שנרתמו למאבק, בלי קשרים, יצאה המשפחה למסע לשחרור הבן. בראש המסע ההוא עמד האב, שלום אשבל, שנאבק למען בנו, שאת שמו האמיתי ביקש לא לפרסם מחשש לפגיעה בפרטיותו.
30 שנה לאחר מכן, פרסם אשבל לאחרונה את הספר “צלילה לחור הכחול” (הוצאת אופיר ביכורים), המגולל את הסיפור ההוא. “הרעיון לכתיבת הספר נולד כבר אז, ב־6 ביוני 1989, לאחר 45 ימי מעצר שנגזרו על בננו, תוך כדי תחושות דאגה וציפייה מורטות עצבים, כשתלינו את כל תקוותינו ביום ההוא לשחרורו מהכלא המצרי”, משחזר כעת אשבל בן ה־81. “גזר הדין של מאסר נחת עליי כגזר דין איום ונורא וגזל ממני ביום ההוא, בשעה ההיא, כל תקווה לשחרור בני.
נאומו של עורך הדין המצרי בבית המשפט נטע בי אמונה ודאית שאני חוזר הביתה איתו. כל עורכי הדין המצרים, שהאזינו לידי לנאום הסנגור של בני, באו לבשר לי בשמחה גלויה עד כמה הם שותפים לשמחתי. ‘זהו, נגמר, הוא שחרר אותו’, אמרו”.
השמחה הפכה לעצב באחת כאשר גזר הדין קבע, כאמור, אחרת. כאשר שב אשבל האב מהכלא בא־טור למלונו, בלי בנו, התקבל על ידי צוות המלון שהשמיע עבורו בלובי את השיר “אם ננעלו דלתי נדיבים, דלתי מרום לא ננעלו”, בביצועה של עפרה חזה. “קשה לי לתאר עד כמה הפתעה זו השפיעה עליי אז והיום”, הוא מספר. “בהמשך התגלו לי מחוות אנושיות כל כך מהותיות, שדחקו בי להאמין שאין רע בלא טוב, ואולי מעבר לזה”.
המתנה הגדולה ביותר
בנו של אשבל נעצר ב־24 באפריל 1989, לאחר שסמים הושתלו כאמור בחפציו, ככל הנראה על ידי מטייל שהכיר. בערב יום הכיפורים 1989 התקיים הדיון האחרון במשפטו, שבו נגזרה עליו שנה מיום המעצר. מבחינת מערכת המשפט, לא התקבל על דעתם של השופטים שנעשתה טעות. ב־25 באפריל 1990 שוחרר מהכלא המצרי.
הספר “צלילה לחור הכחול” הוא רומן ריאליסטי המבוסס על מציאות כואבת שהייתה מנת חלקה של המשפחה במשך השנה הזו. מצד אחד – אשבל בחר לשנות את שמות בני המשפחה. מצד שני – יש דמויות שמופיעות בשמן. “כל הדמויות ביצירה אמיתיות”, הוא מספר. “מהדמויות הבודדות המוזכרות בשמן האמיתי, הפרטי בלבד, קיבלתי רשות מפורשת להשתמש בשמן האמיתי. הבטחתי לבני שאעשה הכל כדי לשמור על פרטיותו הנוכחית, הנובעת מעצם היותו אדם דתי”.
במשך שנים כתב את סיפור התקופה ההיא. “לאורך כל הדרך השתדלתי להביט על ההתרחשויות ממעל”, הוא מספר. “לצורך הכתיבה שכנעתי את עצמי כי לא מדובר בי, בבני משפחתי. שאיפתי הקבועה הייתה להיות אובייקטיבי, ככל שניתן, שהכתוב לא יהיה מסע של התחשבנות, לנסות להראות את החיובי מחד ולתאר את השלילי ללא שפיטה, מאידך.
לחתור ככל שניתן לאמת, גם אם זו מכוונת נגדי. אני יודע הרבה פרטים על מפקד משטרת דהב, ואף על פי כן, אני לא מזכיר אפילו את שמו. לבייש אותו משמעותו לבייש את מצרים, שאליה יש לי כבוד רב, לה ולעמה”.
הספר כולל לא מעט ביקורת על נושאי תפקידים בכירים בפוליטיקה הישראלית של אותה תקופה: מתגובתו הלקונית של עזר ויצמן לבקשת המשפחה לסיוע, דרך ההתנערות של משה שחל בשבתו כשר האנרגיה והתשתיות. “מניסיוני, כחבר מפלגה במפא”י, ברפ"י ולבסוף במערך, למדתי שערך חבר מפלגה בעיניהם עומד ביחס ישר ליכולתו הפוליטית לתמוך בכרעי הכיסא שעליו הם יושבים”, אומר אשבל.
“אין מתנות חינם: כלומר, כמה קולות אתה שווה, כמה מצביעים למענם אתה יכול לגייס. מבין כל הדמויות הפוליטיות דאז בלט לטובה בנימין נתניהו, אז סגן שר החוץ. אני לא פניתי אליו. הוא לא הכיר אותי ואני לא מאנשי מפלגתו. אחרי מלחמת יום הכיפורים פרשתי ממפלגת העבודה, החזרתי את המנדט של חבר במועצת העיר חדרה ליו”ר המפלגה בעיר אז, בהבטחה לעצמי: עד כאן. חבריו של בני, שהיו אנשי ליכוד, פנו אליו בשמי, ואני נעניתי מיד. למעלה משעה וחצי ישב עמנו, מאזין בקשב רב, שואל שאלות ענייניות ומבטיח לעזור.
לאורך כל הדרך כמעט היה בקשר עם חבריו של בני. ביום השחרור מהכלא הוא התקשר לאשתי ובישר לה בחגיגיות ובהתרגשות: ‘אמא, אני שמח לבשר לך שבננו עבר זה עתה את מעבר רפיח’. המשפט הזה שמור בלבנו למענו לתמיד. הוא הפתיע אותנו שוב, כאשר הטריח את עצמו בליל המסיבה המשפחתית המצומצמת שהכנו לבננו, ובא אישית לברך אותנו ואותו”.
רגעים רבים מהתקופה ההיא נצרבו באשבל, אבל אחד המשמעותיים שבהם הוא הרגע שבנו סיפר לו בלחש במשרד מנהל הכלא על שני רוצחים שנידונו למוות בתלייה, שהתיידדו עמו. “השניים השלימו עם גזר הדין, אך פחדו נורא מהמוות עצמו, שבו נכונו להם לפי אמונתם ייסורים נצחיים באש הגיהינום”, מספר אשבל. “בני עודד אותם בשיחות חוזרות ונשנות שאין דבר כזה גיהינום נצחי. אלוהים הוא אל רחום וחנון. רק כוהני דת סאדו־מזוכיסטים מסוגלים להמציא עינוי כה אכזרי, עינוי נצחי.
השניים חיפשו יומיום את קרבתו, חרדים מפני העינוי הנצחי במוות. הוא ניסה לשכנעם: אלוהים לא מעניש את יצוריו פעמיים על אותו חטא. המוות שלכם בתלייה הוא העונש האחד והיחיד. כשהוא סיפר לי זאת, דמעתי מאושר. אמרתי לעצמי: זה בני, שאכפת לו משני זרים, ייסוריהם נוגעים ללבו. כמה אנושיות יש בו. הגילוי הזה היה המתנה הגדולה ביותר שאי פעם קיבלתי ממנו”.
מהו מבחינתך השיעור האנושי הגדול שעברת במסע הזה?
“הגעתי למצרים בפעם הראשונה בתחושת אימה מפני הלא נודע. קבלת הפנים במלון שרתון בקהיר הייתה עניינית, מנומסת ונעימה והרגיעה אותי לא מעט. העצה שאבי ז”ל נתן לי כצידה לדרך: ‘הלֵך בנימוסיה ללא דעות קדומות’ עלתה מאליה. מכאן והלאה הכל היה תלוי בי, בבני ובכל המבקרים של בני בכלא. בכל ביקור של בני בכלא, המפגש איתו היה תמיד בחדר מנהל הכלא.
שמענו את מנהל הכלא מתקן פעם אחת איש דת, ובפעם אחרת עורך דין, שכינו אותנו בשיחתם: ‘יהודים כלבים’. תשובתו המיידית הייתה: ‘לא, זו משפחה מכובדת’. השיעור האנושי שלנו בשנה ההיא במצרים היה שיש לשמור על הסיטואציה הכואבת בפרופיל נמוך, רחוק מעין הציבור, במיוחד מעין התקשורת. כל הפעילות חייבת להיות מתחת לרדאר. חשוב לא פחות לבוא למדינה הזרה בענווה אמיתית, ללא דעות קדומות”.
קשה שלא להשוות את זה למקרה נעמה יששכר, שכזכור נעצרה בשדה התעופה ברוסיה בגין אחזקת חשיש, הורשעה בעבירת הברחת סמים, נגזרו עליה שבע וחצי שנות מאסר, ולבסוף זכתה לחנינה. “אין מה להשוות בין המקרים", טוען אשבל. "מלכתחילה הטלנו איפול על כל מה שקרה לבננו. דחינו בתוקף פניות עורכי דין שביקשו לייצג את בננו במצרים, וכל ניסיון להעלות את המקרה לחדשות. בדיעבד עשינו נכון.
העצה הראשונה, החד־משמעית, של קונסול ישראל במצרים וסגנו הייתה לא לערב את התקשורת. הנימוק שלהם היה ברור לנו מראש. הפרסום יכניס את מערכת המשפט המצרית לאמביציה שלילית, כדי להגן על צדקת המעצר. אם יש סיכוי כלשהו לנהוג עם בננו לפנים משורת הדין, הפרסום בעיתונות ימחק אותו לחלוטין. בדיעבד אנחנו יודעים עד כמה החלטתנו הייתה נכונה”.
ללא חשבון
אשבל נולד בכפר קטן בתימן, מרחק שלוש שעות מצנעא הבירה. בשנת 1949 עלתה משפחתו ארצה למחנה עין שמר, ומשם לגבעת אולגה, “בה קיבלנו באושר ובתודה דירה של 24 מ”ר לחמש נפשות”, הוא מספר. “עד מחצית שנת 1953 גדלתי באולגה, התחנכתי בבית ספר דתי שבו למדתי לסירוגין, יום כן ויומיים לא, כל הגילים בכיתה אחת, בחדר אחד.
הוריי יצאו מדי בוקר לעבודתם, וכל עול הבית הוטל עליי. בכל בוקר מנתה אמי באוזניי את כל המשימות המוטלות עליי לאורך כל היום: טיפול בשלושת אחיי הקטנים ממני, השקיית והאכלת שלוש עזים חולבות, שמירה על התיש הממשלתי הקשור בחצר ועל תרנגולות הבית, קיפול הכביסה, ניקיון הבית והחצר. דין וחשבון מפורט תבעה אמי ממני בשובה מעבודתה בשדות הפלחה של משפחת פרנק. השתדלתי מאוד לעמוד במשימות, ללא הצלחה יתרה.
במשך כל הזמן הזה נדנדתי להוריי לשלוח אותי למוסד של עליית הנוער, ללא הצלחה. התגובות לנדנודיי היו עונשים ומכות לפרקים, שהגיעו לשיאם באחד מהימים שבו שפך אבי את כל חמתו על גופי. כשבוע לאחר מכן בישרתי להוריי שהתקבלתי לישיבה גדולה בתל אביב, שממנה יוצאים תלמידי חכמים. ההסכמה שלהם הייתה מיידית”.
התחנה המשמעותית הבאה של אשבל הייתה מוסד עליית הנוער בכפר אליהו, שאותו סיים בהצטיינות בכיתה ח’, ובו למדה משאת לבו מגיל שש, לימים אשתו ואם ילדיו, אורה. החלום היה ללמוד במקווה ישראל כדי להיות חקלאי, אבל המפקח על הכפר טרפד אותו. “כאן הסתיימו לימודיי הפורמליים”, הוא מספר. “שבתי הביתה, השלכתי את הכיפה ואת הדת והצטרפתי לנוער העובד והלומד. התחלתי ללמוד בבית הספר המקצועי עמל, שממנו נאלצתי לפרוש, משום שהוריי לא יכלו לממן את דמי לימודיי”.
עד גיוסו לצה”ל עבד בעבודות מזדמנות, ולאחר שחרורו מהצבא התקבל לקורס מדריכי נוער, שבסיומו נשלח להדרכה בקריית שמונה, ובמקביל השלים את בחינות הבגרות. הוא התקבל למדרשה למורים בנהלל ונשלח ללמד בבתי ספר יסודיים בחבל לכיש, כשהוא נשוי לאורה ואב לבנם הבכור. “בזכות אשתי, שנשאה כל עול למעני, יכולתי ללמוד באוניברסיטה העברית שבה סיימתי את לימודיי לתואר בוגר במקרא ובספרות”, הוא מספר. במשך 22 שנה לימד, ומשנת 1965 ועד פרישתו לגמלאות ניהל את אגף החינוך, התרבות והספורט בעיריית חדרה.
במקביל ל”צלילה לחור הכחול”, ראה אור לאחרונה ספר נוסף פרי עטו של אשבל, “בין חוחים” (הוצאת אופיר ביכורים). זוהי מהדורה מתוקנת של “אישה בין חוחים”, ספרו של אשבל שראה אור ב־2002 בסיוע עמותת “אעלה בתמר”, המגולל את הביוגרפיה המשפחתית שלו, בין היתר של אמו הנאבקת על חירותה כאישה וכאדם. “אמי ידעה לספר סיפור”, מספר אשבל. “הסיפור המרגש מכולם היה סיפור ליל כלולותיה, ליל התמסרותה לבעלה הראשון, בחור בן 18, והיא כבת 12, שקנה את גופה בממון רב.
היא שנאה אותו שנאה עמוקה. היא ניסתה לברוח ולהתאבד. למעלה מחודש ימים חלף, ובעלה עדיין לא הצליח לממש את בעלותו על גופה. סירובה להתמסר לו התפרש בכפר, אצל יהודים ומוסלמים כאחד, כולל בני משפחתה, שזנתה בבית אביה. החרם היה מושלם. בלית ברירה החליטה לילה אחד להוכיח לכולם שהחשד שלהם הינו שקרי. אמי סיפרה לי בבכי קורע לב על הלילה ההוא, כאילו הוא מתרחש זה עתה. היא מספרת וגועה בבכי בחיקי, ואני דומע, מלטף ומנחם. הרגע הזה שינה את יחסי לאמי. מכאן והלאה רק אהבתי אותה, ללא חשבון, ללא טינות".