פרולוג
ב־10 בינואר 1990 ירד ניר כמדי בוקר אל הרפת של המשק המשפחתי בנהלל. הוא מצא שם את אבא שלו, גדעון, כבכל יום. אלא שלא כבכל יום, היה גדעון שרוע בחצר הרפת ללא רוח חיים. תוך דקות אחדות יצא האמבולנס לבית החולים. גדעון נפטר בדרך.
כמה חודשים לפני כן סיפר לי גדעון שהוא איבד את ההכרה שלו ליד סמינר אורנים. הוא לא בדיוק קרא לזה "איבוד הכרה". הוא תיאר מין הרגשה מוזרה של המכונית שהסתחררה והתהפכה פתאום בלי שום סיבה ואזהרה: "זו הרגשה שאין לה מילים. מין שקט ושלווה ורוגע וסוף. משהו התחנן לפניי להישאר ככה, כמו שאני. להישאר בטוב המפתה הזה. ככה כמו שאני. אבל אז הגיעו צעקות שהפריעו את הדממה תחילה מרחוק, והן הלכו והתגברו והתקרבו ומהר מאוד ניתקו אותי מהשלווה ומהרוגע והפרידו אותי מהטוב ההוא שלא היה לו קץ".
אם זה לא היה גדעון החותן שלי, המושבניק המסוקס מנהלל, לא הייתי קונה את האגדה הזו. אף אחד בעולם לא היה מצליח לשכנע אותי שגדעון ניחן ביכולת תיאור כל כך ציורית ומקורית. אבל אני הולך איתה כל ימיי, מאז הסיפור באורנים והסוף הכואב לפני 30 שנה.
מאז שמעתי תיאורים על האור הגנוז ועל המנהרה ההיא שמושכת אליה ומפתה את הנשאבים אליה, וכל מיני סיפורי זוהר ורוגע ונחת פתאומית, שקוראים להם מוות.
לפני חודש וקצת יותר נקרתה לפניי ההזדמנות הנדירה לחוות את החוויה הזו בעצמי, בנשמתי ועל בשרי. אפילו הבטחתי לאחי לחוות, לשמור ולזכור כל רגע. כדי שאם אשאר חי, יידע הוא ממני הכל מעדות ראשונה. כי לאמון בין אחי לאנוכי אין ערעור. וברור שהוא מאמין ומקבל ללא פקפוק ותהייה את התיאור שלי, או לפחות מאמין שזה הכי קרוב לחיים.
חה, חה, התיאור של המוות הכי קרוב לחיים...
מכיוון שבגלל סיבות שלא תלויות בי הפרויקט נדחה מעט, אני מניח לו בינתיים. ואתם, כולל יצחקי אחי, תאלצו להיאזר בעוד מעט סבלנות. לא נראה לי שזה סיפור של יובלות.
תמונה ראשונה
באוקטובר לפני 13 שנה יצא לאור "על החיים ועל המוות", ספרו האחרון של יורם קניוק. "יורם קניוק מת וחזר אחרי ארבעה חודשים כדי לספר איך היה", מאמרה של "אלה יוונייה קוראת ספרים", התפרסם ב־17 ביוני 2008.
ב"הארץ" נכתב על "על החיים ועל המוות" שזהו הספר השחור של יורם קניוק. ארבעה חודשים בבתי חולים, כמה שבועות של תרדמת, סרטן מכרסם, כמעט מוות מוכח. כל זה הופיע בספר וגם בגוף השבור שישב על הבמה בערב ספרותי על גג בניין בשיפולי הכרך.
"אחרי הדברים האלה - אחרי המחלה ואחרי המוות ואחרי הכאב ואחרי הצחוק ואחרי הבגידה ואחרי הזקנה ואחרי החסד ואחרי האהבה ואחרי בן כסיל תוגת אימו ואשת חיל שנמצאה לי ביופי בתוך תהום - אחרי כל אלה התעוררתי לתוך נים לא נים שבו הייתי ארבעה חודשים".
("על החיים ועל המוות" / יורם קניוק)
מבקר אחד כתב:
"על הספר מרחפת עננת צוואה. דברים אחרונים... מהר מאוד מבלי שאצליח לשלוט בכך, פיתחתי אדישות לקישוטים המיותרים (כמו כך שהוא מנצל כמעט כל הזדמנות כדי להוציא לראווה את חריפותו) ונשאבתי לתוך הסיפור".
("היורד למעלה" / שבתאי קור)
"אני לא סופר 'שלנו', אני סופר 'שלי'. אני לא כותב בשם משהו, ואני מאוד בוטה לפעמים", תיאר יורם קניוק בראיון ל"הארץ" ב־2009. "פעם כתבתם עליי שאני סופר פושטק, זה דווקא מצא חן בעיניי. אף פעם לא הלכתי בתלם. לא מצאתי אותו".
גם הספר "על החיים ועל המוות" הוא לא ספר שהולך באיזשהו תלם. זה התלם של יורם קניוק, ככה הוא פגש את המוות. את המוות שלו. המפגש שלי לא היה דומה בכלל לזה של קניוק.
אם תרצו לדעת יותר פרטים, תיאלצו להתאזר בסבלנות עד שיגיע המועד.
אתנחתא
בסיפור שלי התערבבו כל מיני חזיונות, מחשבות, רצונות, החלטות נחושות לזכור ולשמר ולא לאבד אפילו פרט אחד. "אתה חזק" ו"אתה גיבור" ו"אתה תוכל" ו"אתה תתגבר". בעצם, אתה לא יודע על מה הם מדברים, והמילים הן סתם מילים. אתה לא חזק, ואתה לא גיבור, ואתה לא בטוח בכלל שתוכל, ולא חושב על זה שתתגבר. אתה מורדם ומונשם ולא יודע איפה אתה ואיך התגלגלת לכאן ולאן תצא מפה בכלל, אם בכלל.
זה המוות שלי. לא משהו ששווה לחזור אליו. ממש לא.
תמונה שנייה
אותה שעה היה פונצ'יק פורט עלי גיטרה שביד ומלמל שורות של שיר, ונושא מדי פעם פניו אל בורסי, על מנת להיווכח אם הוא שר נכונה ובורסי מניע ראשו לאמור - כך בערך.
וזה דבר השיר:
חוה, חוה, אמי
אלך אטייל בשדה
לא, הבל בני, לא עיני
שם אחיך לך מחכה
לא שמע הבל, יצא לשדה
פגש את אחיו את קין
הבל אחי, לך אחכה
עמוד, אחי על ברכיים
עמוד על ברכיים, אל תברח
להרוג אותך הגיעה עת
רק אינני יודע הבל
מאין הנשמה יוצאת
קין היכה באבן חדה
על ידו של הבל, על רגלו
הבל אחי, הבל אחי
כבר אתה מת או לא?
ואם עודך חי, אמור
לאחיך שפה עמדך
אמור, איפה להכות באבן
כדי שתצא נשמתך
קין אחי, קין אחי
איש בעולם עוד לא מת
עוד איש לא יודע, קין אחי
מאין הנשמה יוצאת.