החיים עצמם: את סיפורו הגדול של הפילוסוף פרידריך ניטשה והיחס אליו מספרים שני דיווחים מהעיתונות העברית. לאחר היוודע דבר מותו ב־25 באוגוסט, לפני 120 שנה בדיוק, נכתב בעיתון "הצפירה", מהפופולריים בעיתוני תחום המושב, "בשעה 11:30 אחז השבץ את הפילוסוף פרידריך וילהלם ניטשה, וימת. ויקברוהו בקבר אבותיו. הלוחם הגדול שנלחם עם דורו השיב את רוחו לאלוהים. מצוקות רוחו וייסורי נפשו של האיש הגדול התגברו סוף סוף עליו ויכלו לו".

הכותב ממשיך ומתאר את "הרושם הגדול שעשתה עלינו הבשורה המבהילה ממות האדם הגדול הזה", ומספר על "ילדות נעימה ומלאה תמימות של אהבה בבית אמו האלמנה" של ילד שנולד למשפחת כמרים פרוטסטנטים והיה חולם חלומות, משורר מיום היוולדו שלמד פילוסופיה ופילולוגיה באוניברסיטת בון, מונה לפרופסור באוניברסיטה בבאזל עוד לפני הגיעו לגיל 25 והלחין יצירות מוזיקליות.

בעיתון "המליץ" שראה אור באימפריה הרוסית, לעומת זאת, הנוסח שונה. ישראל צינבערג כתב: "ניטשה מת. המלאך הגואל מכל צרה ומחלה, המוות, שם קץ בשנתו החמישים ושש, לחיי הפילוסוף והמשורר האומלל אשר זה יותר מעשר שנה לא נחשב עוד בין החיים, כי דעתו נטרפה עליו ואור אלוהים כבה בו. תולדות חייו – טראגעדיא נוראה, טראגעדיא פסיכולוגית במלוא מובן המילה. הרוח הכביר נכלא בכלי הנשבר".

שני סיפורי חיים, איש אחד, כתבים רבים ואינספור אזכורים לשמו וציטוטים. האיש שכתב על "החזרה הנצחית", אבל כתב ביומנו "אין רצוני לחיות שנית", ממשיך לחיות בינינו.

ד''ר מיכאל פייגנבלט (צילום: פרטי)ד''ר מיכאל פייגנבלט (צילום: פרטי)

קוראי העברית התוודעו לכתביו של ניטשה הודות למפעל התרגום הגדול של ד"ר ישראל אלדד (הוצאת שוקן). "למה לא?", שאל אלדד עם צאת הכרך השלישי של כתבי ניטשה בעברית, "הולדת הטרגדיה" ו"המדע העליז" בשנת 1969, "והרי לכל הדעות, דינו כדין אחד מגדולי הפילוסופים שחייבים לצקת את הגותם לכלי העברי, ללא חובת הזדהות בכל".

אלדד ראה חשיבות רבה בפתיחת דלת אל ניטשה בשביל הקורא העברי הצעיר. "הן מבחינת הפאתוס לאמת והן למען התנערות מהרבה אבק מושגים, ואפילו למען הערכה עצמית יהודית מחודשת".

ניטשה סחף וסוחף אחריו רבים. בספרו האוטוביוגרפי "החיים כמשל" כתב פנחס שדה שבהיותו נער מצא בספרייה את "כה אמר זרתוסטרא", וקרא בו מרותק כשהוא עומד על סולם, נע בין צחוק לבכי. "ואז הרגשתי כמו שהרגיש הבן האובד לאחר שהיה רגיל להיזון מן החרובים אשר יאכלו החזירים, והנה חזר אל בית האב והסב אל שולחן המשתה", כתב. 

ד"ר קובי אסולין, מרצה בפקולטה ללימודים מתקדמים במכללת אורנים אומר שאם אפשר לדבר במונחים של כריזמה פילוסופית, הרי שניטשה מגלם אותה. "לכאורה הדבר מעיד על מרכזיותו בשיח האינטלקטואלי, אלא שלצד הפופולריות הזו מדובר במי שמצוי במחלוקת לא קטנה ביחס לחשיבותו ותרומתו", הוא אומר. "כתיבתו הפרגמנטרית והדי סתומה בחלקים לא מעטים ממנה והאופן שבו הוא מדלג בין נושאים שונים, מייצרים תחושה שנעה בין תפיסתו כשרלטן לבין תפיסתו כגאון. מבחינה זו הוא הפילוסוף המתפרע, לטוב ולרע. חלק מתחושה זו נובע מהאופן שבו ניטשה לא מציג טיעונים ממש, אלא פשוט שוטח בליל של מסקנות ואבחנות בתחומים מתחומים שונים. אם זה מותה של המטפיזיקה במודרניות – 'אלוהים מת', משמעותה של שפה – 'אין עובדות אלא פרשנויות', כוחן של מטפורות – 'השפה היא צבא של מטפורות', הפיכת הגוף למרכזי – 'אני כל כולי גוף', נטישת המחשבה לטובת הפעולה והיצריות ועוד. כך מפרק ניטשה במחי יד מערך שלם של אמונות מודרניות. אם דקארט ידוע באמירה 'אני חושב משמע אני קיים', הרי שניטשה בא ואומר 'אני חושד משמע אני קיים'. אחד מהדברים המרתקים הוא שכאשר ניגשים להוגים אירופים מובילים במאה ה־20 כמו היידגר, מרלו־פונטי, קאמי, סארטר, דלז, פוקו, דרידה ועוד, הרי שניטשה נמצא שם כל העת. לאו דווקא מפני שהוא מצוטט כה רבות שם, אלא משום שרוחו שורה על הטקסט מלמעלה. למעשה, הוגים אלו במידה לא קטנה לקחו את מסקנותיו וניסו לעבותן.

"באחת מאמירותיו האיומות והשערורייתיות, והיו לא מעט כאלו, כותב ניטשה שאל האישה יש ללכת עם שוט ביד. בפרפרזה פחות מזיקה, יש לומר שאל הכתיבה הפילוסופית של המאה ה־20, בצרפת ובגרמניה בוודאי, יש ללכת עם עותקים של ספרי ניטשה ביד. יותר משניטשה היה הוגה־פילוסוף הוא היה נביא־פילוסוף". 

עידן עתידי 

ניטשה התנגד לאופטימיות השטחית השוללת את קיום הסבל. הסבל, טען, הוא נתון של החיים. הצחוק הוא ביטוי להתנכרותו של האדם לחולשות, לפחדים ולמיאוס. בצחוק ובבן זוגו המחול, הדימויים האהובים על ניטשה, מתבטא הצד החיובי של החיים, למרות הכל. 

ספרו האחרון "הרצון לעוצמה" היה אמור להיות גולת הכותרת של הגותו, אבל הוא לא הספיק להשלימו. אחותו אליזבת, בעלת הנטיות האנטישמיות, ותלמידו פיטר גאסט, לקחו על עצמם את מלאכת העריכה. זה כמובן עורר מחלוקת עזה בקרב חוקרים, בעניין כוונותיו המקוריות. כך או כך, הספר גדוש במה שהוכתר כ"רעיונות מבריקים". הפסימיות המודרנית היא ביטוי לחוסר התועלת של העולם המודרני, ולא של העולם ושל הקיום; מפלצת עליזה עדיפה על שעמום סנטימנטלי; התוצאה האיומה של השוויון היא שכל אחד סבור ששמורה לו הזכות לכל בעיה. כל סדר דירוגי אבד; וגם: להקיף בריצה את כל המסלול של הנפש המודרנית, לשבת בכל פינה מפינות הסתר שלה, זו השאיפה, זה העינוי וזה האושר.

ד''ר מיכאל (מייקל) פייגנבלט, מרצה בכיר במחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה, אומר שרעיונותיו של ניטשה הקדימו את זמנם, והוא עצמו ייעד אותם לעידן עתידי. "ואכן חלק ניכר מהם התקבלו באופן נרחב לאחר מותו, גם אם לא תמיד כפי שניטשה היה רוצה או יכול לדמיין", הוא אומר. "ידוע לשמצה, כמובן, הוא האופן בו רעיונות ה'על־אדם' וה'רצון לעוצמה' שימשו את הנאצים כדי להפיץ את אידיאולוגיית 'הגזע העליון' שלהם.

ד''ר רז שפייזר (צילום: פרטי)ד''ר רז שפייזר (צילום: פרטי)

לניטשה היה אולי יחס אוהד מדי לביולוגיה, ולעתים נראה כי היא מהווה את בסיס אישורו לערך החיים 'מעבר לטוב ולרוע' כלשון אמרתו המפורסמת. אך בו בזמן ניטשה גם זכה, ובצדק, להשפעה רבה על המחשבה המערבית באמצעות הכנסת רעיונות אחרים, לעתים גם מתחרים. למשל, הרעיון שלפיו הסבר למושגים צריך ללבוש צורה של 'גנאלוגיה', דבר המרמז על כך שמבני כוח וערכים אינם נובעים מתוך חיים ביולוגיים בלבד, אלא מקורם הוא במידה רבה גם בתהליכים ומאבקים היסטוריים".

דוגמה נוספת להשפעתו העצומה של ניטשה ניתן לראות ברעיון של "פרספקטיביזם", המעניק לגיטימציה למספר נקודות מבט שונות, ואפילו סותרות, על פני אחת דומיננטית. "בהקשר זה הייתי אומר שמורשתו הגדולה ביותר של ניטשה היא לעורר חשד נרחב בכל טענה למוחלטות – היומרה להציג אמת, סמכות, או מוסר מוחלטים", ממשיך ד"ר פייגנבלט. "כך ניתן לפרש את הצהרתו המפורסמת ש'האל מת', שאינה מצהירה רק על אי־הקיום של ישות אלוהית אלא מהווה ניסיון לשלול הַאֲלָהָה של כל ישות או מערכת, כולל הַאֲלָהָת המדע המודרני כבסיס מוחלט לאמיתות או ערכים. ניטשה אינו הוגה שיטתי במיוחד, אלא הוגה דינמי ופואטי, ועדיף לשאוב ממנו יותר טקטיקות וגישות מאשר רעיונות דוגמטיים. רעיונותיו לא מתיישבים בצורה יציבה ונוחה אלא זורמים, ולרוב בניגוד לטבעם של המבנים והמוסדות המוצקים שלנו לכאורה".

אם ניקח לדוגמה את תנועת #MeToo, לדברי ד"ר פייגנבלט יכולים היו רעיונותיו של ניטשה להוות בסיס לתנועה, "שהרי מטרתה היא לנער את מבני הכוח הקשיחים ולהעניק קול לפרספקטיבות חדשות. אלו יעדים 'ניטשיאניים' מובהקים. אך מצד שני, ניטשה עשוי להתגייס כדי לכנות חלקים מתנועה זאת כ'מוסר העבדות' הדוגלת בקורבן ועוינת לאישור החיים הנמרץ שהוא דוגל בו. לא מפתיע שהיו וישנם ניטשיאניים מהשמאל ומהימין, ולעתים קרובות הם היו בעלי עמדות רדיקליות".

חטא שלא ייסלח

סביר להניח שכמעט כל היסטוריון של הרעיונות יקשר את פרידריך ניטשה לעידן הפוסט־מודרני שבו אנו מצויים, בין השאר מכיוון שניטשה נתפס כ"רלטיביסט", כלומר כמי שטוען כנגד קיומה של אמת אובייקטיבית, עמדה המקושרת ברגיל עם המושג של פוסט־מודרניזם – כך מסביר ד"ר רז שפייזר, מרצה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע בתוכניות לתואר שני הסבת אקדמאים וחינוך.

אולם עמדתו של ניטשה ביחס לאמת הייתה מורכבת יותר. "הפרספקטיביזם רלוונטי לימינו מכמה טעמים: ראשית, חלק ניכר מהשיח הציבורי העכשווי מתנהל בין אם במודע או שלא במודע, תחת הנחת המוצא הרלטיביסטית", אומר ד"ר שפייזר. "אולם ההנחה שלפיה אין אמת מוחלטת וכל טענה או עמדה יש לה משקל זהה, מעניקה לגיטימציה לאנשים להישאר מקובעים בעמדותיהם ולהימנע מחקירה יסודית, שכן ממילא לכאורה לא ניתן למצוא עמדה טובה יותר. כך נמנע שיח ביקורתי מעמיק, ולא פחות מכך, בחינה עצמית ביקורתית. אם נקבל שיש פרספקטיבות שהן נכונות יותר מאחרות, בין אם, למשל, כיוון שהן מודעות יותר או מנומקות טוב יותר, ייתכן שנוכל לפתוח דלת לשיח עמוק יותר מהשיח העכשווי הנפוץ. שנית, אם מקבלים את עמדתו של ניטשה, אנו מבינים מכך שריבוי פרספקטיבות על המציאות נותן לנו תמונה מלאה ורחבה יותר על המציאות, אף אם היא עדיין לא תמונה שלמה. כדי להתקרב לתמונה כזאת נדרשות גמישות ונכונות מחשבתית ורגשית, שמהוות את הניגוד של הנטייה להתקבע על עמדות ותפיסות ספציפיות.

"לכאורה, ההתקדמות הטכנולוגית העצומה, בעיקר בדמות המדיה הדיגיטלית, מציעה אפשרות ממשית להרחבת הפרספקטיבות שלנו על העולם. אולם בפועל נדמה שהיא דווקא משמשת, לעתים במכוון ולעתים שלא במכוון, לעיוות של פרספקטיבות וליצירת זרמים אחידים של התייחסות. כיצד ניתן להתגבר על מגמה זאת? ניטשה מציע כיוון, שמנקודת מבטי אפשר לראות בו את גרעין הגותו, וגם בסיס ראוי לכל צמיחה אישית וחברתית, בכל עת: 'בלשוני ואורחי לך אקסום? תלך בדרכי בעקבותיי תצעד? צעד בעקבות עצמך בתום כך תבוא בעקבותיי – לאט! לאט!'".

פרידריך ניטשה (צילום: gettyimages)פרידריך ניטשה (צילום: gettyimages)

נדמה שאי אפשר לדבר על ניטשה בלי להזכיר את יחסו ליהדות. ד"ר ישראל אלדד המנוח הסביר בעבר שהרבה ביטויים שניטשה משתמש בהם נגד היהדות מוצאים את צידוקם בכך שהוא ראה את היהדות אחראית לנצרות, וביקר את היהדות על זה שחוללה את הנצרות. "זהו חטא שלא ייסלח לעולם", כתב.

ניטשה, הסביר אלדד, היה ממעריצי היהדות השורשית שביטויה הראשוני הוא המקרא, והעריץ את רצון החיים של העם היהודי עד העמדתו למופת. האנטישמיות, לעומת זאת, הייתה אצלו התגלמות האווילות. במקום אחד אמר: "גרמניה צריכה יצוא? תייצאו את האנטישמים!", ובמקום אחר: "יש ערך לאנטישמיות כי היא תדחוף את היהודים למאמץ גדול לקראת מטרות עילאיות יותר".

"אפשר לכנות את ניטשה אנטי־אנטישמי, דמות שאינה זהה עם פילו־שמי", מוסיף ד"ר פייגנבלט. "השנאה הגדולה ביותר של ניטשה הייתה לתפקודים ולערכים המדכאים של המוסר הנוצרי, כפי שהבין אותם על בסיס האתוס הפרוטסטנטי של מרכז אירופה. ניטשה ראה כיצד המוסר המדכא של הנוצרים כרוך, בין היתר, בשנאה ואי־סובלנות עמוקה כלפי היהודים. לכן, אפשר לתפוס אותו כאנטי־אנטישמי. בנוסף הוא גם מגלה אהדה מסוימת לאלוהים הפראי של התנ"ך, זה שמביע את עצמו במעשים כוחניים ולפעמים לא מובנים של אהבה ואלימות גם יחד. לניטשה אין הרבה מה לומר על יהדות רבנית, ורוב אמירותיו על היהודים כרוכות בפולמוס שלו נגד הנצרות או וגנר ונכתבו רק במסגרת טיעוניו האנטי־נוצריים".