המבט הנדוש מאותגר בשורות הסיום של השיר כאילו אומרת המשוררת ״נו, ומה מכאן? עד איפה זה ימשך? מתי אדע לשחרר? מתי בתי תדע לשחרר?״. הכאב הפיזי של האם מפרקטיקת ההנקה עובר תהליך המשלה לכדי חיים שלמים, לכדי עתיד שדורש פשר – האֵם לעולם תראה את גוף בתה כגוף קטן, ואין היא יודעת מתי תדע לומר ״עכשיו היא מוכנה לעולם״. מנגד, נראה כי דווקא ברגע מציאת החלק החסר בתמונת היחסים, כמו במרבית שירי הספר, בוחרת המשוררת לקום ולחתום את השיר מבלי להתעמת פנים מול פנים עם השאלות הגדולות והחשובות שהיא שמה על המוקד.
התקשורת של ״האישה״ עם העולם שסביבה חולשת על הספר כולו ובאה לידי ביטוי בעיקר בכתיבה בגוף שני (אתה, שלך, לך וכדומה). באמצעות כך מנסה המשוררת לאפיין את עצמה ביחס לסביבתה כשבידה הזהות החדשה שהיא מקבלת על עצמה (ולעתים אף כופה על עצמה) כאימא וכאישה נשואה. מהלך זה מסקרן, שהרי המשוררת אינה מגיעה עם תשובות מוכנות מראש ורק מסגננת אותן לכדי שירים, אלא היא עושה שימוש בשירים כדי למצוא תשובות. לעתים קרובות מדי ניכר כי המשוררת ״מועדת״ לתפישות פסיכולוגיות נדושות שחוזרות על אותו תקליט שחוק בניסיון להתייחס ל״עצמי״, כמו למשל בשיר ״ממלכת הלילה״: ״אֲבָל לֹא רָצִיתִי שׁוּם עִנְיָן / שֶׁאֵינוֹ שֶׁלִּי. וְגַם אֶת שֶׁלִּי / רָצִיתִי לְהַשִּׁיל״ (עמוד 50). עם זאת, דווקא ברגעים בהם נראה כי המשוררת אינה מנסה להיאחז במקורות חיצוניים כדי לפרש את עצמה, אלא מנסה להתמודד עם עצמה מתוך עצמה ומתוך המושגים הפרטיים שלה, עולה הקושי הגדול של האישה ומהדק את הספר כולו לשיר אחד המסתתר בעמוד 37 של הספר.
חוסר הרצון של המשוררת להתעמת עם הממצאים שהיא מגלה בשיריה, נחשף בשיר זה כחוסר ברירה. האישה המתגלה בספר היא אישה שלא מפחדת לבחון גבולות, אך החברה עיצבה אותה להיות מושתקת. היא לא מנסה להסתיר, אלא היא יודעת שאמיתותיה אינן רלוונטיות כל עוד אינן מגיעות מפי גבר, סנגור. המציאות שמציגה צבעוני בספרה החדש היא מציאות כואבת גם אם לעתים שיריה אינם מהודקים עד סופם ונופלים לקלישאות ברורות. המהלך השירי אותו היא מבצעת מסקרן ומעניין בפני עצמו, כך שבקלות ובנימה בלתי שיפוטית מזמין ספרה החדש גברים ונשים כאחד להיכנס לעולמה של האישה.
התרעות פיקוד העורף