בשנת 1938, ואני כבן 9, עלינו ארצה, אמי ואני, בזכות סרטיפיקט שקיבל יצחק אחי מהאוניברסיטה העברית, שהזמינה אותו ללמד שפה וספרות ערבית. יצאנו ברכבת מעירי חלב לביירות ושם עלינו על אונייה שהביאה אותנו לעיר החדשה תל אביב. היא נאבקה אז להקים נמל. עיר עברית, מערבית, בלי עבר ובלי ערבים. עיר ילדותי ונעוריי. גרנו ברחוב פרץ, סמוך לכיכר המושבות הסואנת והמקסימה, שבישר עולם חדש, מלא הפתעות.

הייתי יוצא מן הבית אל הכיכר, אל העולם הסואן שבו ידידים יומיומיים, כגון מוכר המדחום שהיה קורא “העיקר לקנות ולא להשתמש" ובו רצים ילדים תימנים בקריאות “'דבר', 'הארץ', 'הבוקר'". שמחתי לשאלות אנשים, כגון “איפה פה הטאבו?", אך להפתעתי רוב השאלות היו ביידיש והכעיסו את הילד שבי ואת העברית שלמדתי בכותאב ולא הכילה את מילות היסוד “מה אכפת לך?" ו"לך לעזאזל", שלא היו במקורות שבהם התגאיתי.

געגועים מוזרים משכו אותי לעיר דוברת הערבית יפו, שהייתה במרחק הליכה מהכיכר. המחירים שם היו נמוכים בהרבה. למשל, אותה חבורת ילדים ששרה בקול “יאללה יאללה יא גזוז, קובייתין בתעריפה, בירה ושומשום עליהום". אפרש שתי מילים מרכזיות: “קובייתין" זה שתי כוסות, “תעריפה" היא חצי מיל, שהיה מטבע עובר לסוחר. המחיר היה מושך, אבל לא העזתי לרוות את צימאוני כיוון שלא היה להם, לילדים הערבים, במה לשטוף את הכוסות. הסתפקתי בכוס גזוז בקיוסק “רובננקו" בתל אביב שעלה פי עשרה יותר.

הסבירו לי שילדים בגילי צריכים להיות בתנועת נוער. הלכתי לצפון לקול ריקודים של ילדים בני גילי. עשרות ילדים עמדו במעגל, ושני זוגות רקדו סביב. השיר היה “יופה דיה יופה דה" שיר של תנועות הנוער העבריות. זה נשמע פחות מאיים מ"פרשים קוזאקים דוהרים לקרב". תהיתי איפה הפרשים האלה דוהרים ואם אפשר לנסוע לראות אותם. הערכתי שזה רחוק בנגב. אולי פעם אסע לראות אותם. “גדודי בודיוני“ נשמע לי עברית טובה שמפארת את יוני.

מאוד הדאיגה אותי הדוגית ש"כל מלחיה נרדמו כולם". אלה היו שירי תנועות הנוער שהתלמיד החדש, בכיתה ד' בבית הספר ביאליק, שמע והשתומם. בכיתה ד' הייתי שבועיים בלבד, והמורים, פה אחד, העבירו אותי לכיתה ה'. ומאז אני הקטן בכיתה, שואל שאלות שלא שואלים. בבית הספר, שהיה סמוך לביתי, היו בנות, וזאת הייתה הפתעה לא נורמלית. בנות ששיחקו כמו בנים ודיברו כמונו וכמה מהן היו עם צמות, דבר שלא ראיתי מעולם. מאז חיכיתי שנים, עד שהייתה לי בת שגידלה שתי צמות ושמה הפך ל"צמותיים".

רחוב אלנבי היה מרכז החיים והקניות, ורחוב בן יהודה היה הבית של העשירים. וביניהם קולנוע "מוגרבי" עם תיאטרון אהל בתחתיתו ועם רחל מוגרבי שחילקה לנו, לילדים של המשפחה, כרטיסים בחינם לקולנוע ולתיאטרון אהל. היינו בני בית בקולנוע ובתיאטרון, כל ילדי רחוב פרץ. הדמות המרכזית שעשתה מאיתנו חברת ילדים תוססת הייתה גיסתי, שבביתה קיבלנו חדר לאמי ולי ולאחותי שהגיעה בעלייה ב'. האישה המרכזית בחיי הילדות והנעורים שלי. קראנו לה דודה עדה, כי היא הייתה דודה לרוב הילדים בחברת הילדים שמילאה את חיינו והביאה אותנו לים ולשבע טחנות ונסענו איתה לראות קיבוץ.

תל אביב בשנות הארבעים (צילום: הנס פין, לע''מ)תל אביב בשנות הארבעים (צילום: הנס פין, לע''מ)

אני סוציאליסט מאז קיבלתי תעודת בגרות מגימנסיה הרצליה ועד היום ועד מחר. הדבר המשמעותי ביותר בהחלטה בוגרת זו הוא הרצון ההחלטי להיות חבר קיבוץ, שהגשים בזמנו את הסוציאליזם למעשה. החלטה שלישית הייתה שונה ומשונה לבחור בן 17 והיא להתגייס לפלמ“ח. הייתי מעין אכזבה למורים הזקנים (קראנו להם “עתיקים“) ולמורה החדש יוסף בורג, שניסה לשכנע אותי שמזרחי כמוני צריך ללכת עם הפועל המזרחי, היא המפד“ל שבדרך. מורים עתיקים אחרים כגון בוגרא, שמעונוביץ' או דושמן סמכו עליי ועל החלטתי הבלתי מתפשרת.

בוגרי הגימנסיה היו מחוזרים מכל הכיוונים. גדוד מגיני השפה ניסה לשכנע אותי להצטרף אליו, כמי שהשפה העברית יקרה לו מכל. סירבתי ועניתי שראיתי בעיניי את האלימות שהם נוקטים, כגון ניפוץ חלון הראווה של החנות המהודרת “ריבולי“ באמצע רחוב אלנבי, וכל אשר מעבר לו. שום אלימות לא מדברת אליי. מן הגימנסיה יצאתי עם תעודת בגרות מרשימה ומספקת ועם פרס על עבודתי התחרותית “חורבן הגולה ובניין הארץ בספרות העברית“. זו הייתה משימתי האחרונה בגימנסיה.

הביטחון העצמי שהקנו לי תעודת הבגרות והפרס הובילו אותי לרחוב הירקון, שבו שכנה מפא“י, שם נרשמתי כחבר המפלגה והצהרתי שאני מעמיד את עצמי לרשותה בכל עת. שם פגשתי את אסתר הרליץ, שעמדה בראש המחלקה לקשרי חוץ, ששמחה לשמוע שאני יודע צרפתית, מה שהיה עדיין נדיר בארץ. עם חבריי ב“תנועה המאוחדת“ הגעתי לכפר גלעדי והכשרתי את עצמי לעבודה בצאן. את שמונה השנים הראשונות בקיבוץ החדש, מעיין ברוך, הקדשתי לעדר הצאן שקנינו מלבנון.

שקעתי בעבודה בצאן וגייסתי חברים לעבודה זו מכל גרעין שהגיע לקיבוץ. חבורת הדיר הייתה גאה ומסורה ומלוכדת, עד עצם היום הזה. היא כללה את פרופ' נחמיה לבציון, את מנש'קה קדישמן, את שמואל שי, את עזרא סדן, את פרופ' נורית גוברין ואת מויש'לה גוליאן, שאימצנו מהמעברה הסמוכה. כולם זכרו לטובה את ימי הצאן.

ימי הצאן זכורים לי לטובה כימי גיבורי התנ“ך לדורותיהם. על כן פקפקתי כשנקראתי על ידי אסתר הרליץ למשימה מפחידה. “אתה בוודאי יודע“, אמרה לי, “שמדינות אפריקה השחורה מקבלות עצמאות בימים אלה. כולן. אנחנו כמפלגת פועלים וידידינו מהאינטרנציונל הסוציאליסטי מעוניינים להשפיע על האומות החדשות להעלות לשלטון משטרים סוציאליסטיים. המדינות הללו מוצפות נוער מן הכפרים שמחפש את דרכו. אנחנו צריכים לעזור להם להקים תנועות נוער הנרתמות למשימות לאומיות, כגון מה שאתה עשית בירושלים הנצורה. אנחנו רוצים שתצא למדינות הדוברות צרפתית, לדוברות האנגלית כבר יש לנו שליח. תצא לעשות למען הסוציאליזם שאתה מאמין בו. תשאל את אשתך אם היא מסכימה להיעדרותך למשך כמה חודשים בשליחות חשובה זו“.

יצאתי, אפוא, בשנות ה־60 הראשונות של המאה ה־20 למסע מאתגר, שהתחיל בסנגל ונסתיים במדגסקר, כשבאמצע המסע אפילו חליתי במלריה. אך בכל מדינה שאליה הגעתי התקשרתי עם המנהיגים החדשים שחיפשו את דרכם ושמחו ליוזמות שהצעתי להם, החל מתנועות נוער וכלה במשטר סוציאליסטי. האינטרסים, בעיקר של שרי הנוער, שאותם הזנתי בסוציאליזם, עזרו לי לסיים ביקור בכל מדינה עם רשימה של שניים–שלושה מועמדים לסמינר סוציאליסטי בתל אביב. גיליתי את הסוד המוכר והידוע במדינות הללו, שאפשר את ריבוי הנשים, שלוש–ארבע נשים לגבר. הסוד שנשמר בקדושה הרסנית היה מילת הנשים, שהופתעתי לגלות וטענתי לפני שולחיי שחשוב לבטל אותה לא פחות מחשיבות המשטר הסוציאליסטי. המסורת הזאת עמוקה ומשותפת לכל אפריקה השחורה. ריבוי הנשים מושתת על מילתן בנעוריהן בטרם יינשאו ויעמידו את בנותיהן כבולות למסורת האכזרית שאסור לדבר עליה ואסור להסביר אותה במצוות זקני העדה, שומרי המסורת.

כשחזרתי לארץ, עמוס בחוויות, עם 25 צעירים שהבאתי לסמינר סוציאליסטי של מפא“י, שלחה אותי אסתר הרליץ, שקיבלה שבחים מהרבה מארצות אפריקה, כשליח מפא“י לכנס עולמי של האינטרנציונל הסוציאליסטי לווינה. הרצאתי הייתה בצרפתית שלמדתי בגיל 6, 7 ו־8 בכותאב והפתיעה את הנציגים מכל העולמות. פתחתי ואמרתי שמצאתי באפריקה השחורה את הדבר החשוב יותר מסוציאליזם. זה כמובן עורר סערה, אבל הסערה הפכה לתשואות כאשר הסברתי את הנוהג המסורתי של הכנת העלמות הצעירות לנישואים על ידי המילה המסורתית. הנשים באינטרנציונל היו נרגשות ונרגזות, ועוד באותו לילה יצאה הכרזה של האינטרנציונל שכל שליחיו באפריקה אמורים להיאבק נגד המסורת האנטי־פמיניסטית והאכזרית.

חזרתי לארץ בידיעה שזהו מאבק נגד מסורת רבת־דורות ורבת־אינטרסים גבריים. לנשות האינטרנציונל היו ההסברים שלי תחמושת למאבקיהן הבאים ביבשת היוצאת לאור. השארתי להן את המחלה הקשה לריפוי. על החיבוקים והנשיקות מנשות האינטרנציונל לא סיפרתי לאשתי כששבתי לארץ ולקיבוץ, שבע הרפתקאות ושבע רצון. הנה כי כן אני עושה משהו חשוב, מבוסס על העקרונות שאגרתי בגימנסיה הרצליה ובקיבוץ.

להפתעתי לא עבר זמן רב והגיעו אליי, באמצע הלילה, שני אנשי מוסד והודיעו לי שהם חקרו ומצאו שאני האיש המתאים לצאת לריגול ממושך בסוריה. להגיע לשלטונות ולמחליטי ההחלטות ולשבש את החלטותיהם המכוונות נגד ישראל. הם אמרו שהם עשו בדיקה יסודית והם יודעים שהערבית שלי היא סורית מקומית והיכולות שלי מתאימות לצמרת מפלגת הבעת'. הם ביקשו את הסכמת אשתי ואת הסכמת הקיבוץ. להפתעתי הגדולה אשתי אמרה לי שאי אפשר להגיד לא להצעה כזאת, שהציונות שלנו מחייבת הסכמה. לעומתה מזכירות הקיבוץ הייתה הססנית והודיעה שרק החלטה של אסיפה כללית תאפשר את שליחותי.

אנשי המוסד אמרו לי שהם יודעים מה זה אסיפה כללית ושהרכילויות שייצאו מן האסיפה הזאת ישרפו אותי ואת שליחותי. מצדם לא בא בחשבון דיון באסיפה. נשמנו לרווחה, אשתי חנה ואני וגם חברי מזכירות הקיבוץ, שהיו במתח בין חובתם הלאומית לבין גורלה של משפחה ממייסדי הקיבוץ. תוך זמן קצר נמצא מחליף לשליחות הזאת, העולה ממצרים ששפתו הערבית הייתה טעונה תיקון, אלי כהן הידוע, שהתבטא שזו דרך שתעשה את אשתו מלכה.

פגשתי את אשתו מספר פעמים בביתי, כיוון שהייתה אחותו של ידידי סמי מיכאל. היה קשה לנחם אותה ולשכנע אותה שאני הייתי על הכוונת לפני הבחירה בבעלה.