סביון ליברכט, “השושבין", כתר, 188 עמ'
“השושבין" הוא מיניאטורה מגולפת היטב, מעשה רקמה עדינה שמציף את הלב, חדר אחר חדר. לסביון ליברכט לא אצה הדרך, והיא בונה סיפור מסובך בסבלנות ובצניעות, עם אוזן טובה לשפת בני אדם ותזמון קומי מדויק, שאותם שכללה במהלך שנותיה כמחזאית מצליחה, וחמלה כמעט צ'כובית.

כך היא מתארת את סוף פגישת ההיכרות בין שני מוכי גורל המיועדים להינשא. האישה משוחחת עם הילד ששימש כעד לאירוע.
“זה נכון, מה שדוד שלך סיפר?"
“כנראה שכן. דוד משה אף פעם לא משקר".
“זה טוב", אמרה.
“ומה שאת סיפרת, נכון?"
“אני לפעמים משקרת, אבל מה שאמרתי היה נכון".
ברגע זה נכנסה אמי לחדר ולא התעכבה לרגע על משפטי נימוסין: “היה בסדר?" שאלה.
“היה בסדר גמור", ענתה אדלה בנחת. “והעוגיות טעימות".
“עוגיות של יום כיפור מוכרחות להיות טעימות".

אין כאן זיקוקין דינור של כתיבה (דימוי בולט ביופיו הוא של דלת מסתובבת במלון, שליברכט מכנה “פרפר זכוכית") ורהבתנות מילולית. החסכנות והפשטות הן נרות לרגלי הסופרת, שמתארת אנשים לא פשוטים בכלל, שחייהם הפתיעו אותם עצמם, והם מוצאים את עצמם צופים בהם מן הצד כלא מאמינים.

דודתו של מיכה המספר, אדלה, הפכה למשל מבעלת מום מושפלת לבעלת עסק משגשגת ששמה אדל - והיא עדיין המומה מהסכומים הבלתי מתקבלים על הדעת שתיירות עשירות מוכנות ואפילו להוטות לשלם על הסוודרים שהיא מעצבת. מיכה, סופר צללים מקצועי, היה בילדותו שושבין בחתונתה לדודו הנכה, ואדל/ה מזמינה אותו לישראל ממקום שבתו בלוס אנג'לס, כדי לספר לו את סיפורה, שאותו לא ידע ובוודאי לא שיער.

האם יש לה כוונות נסתרות? מצד אחד זו שאלה רטורית, שהרי בלי כוונות נסתרות לא היה ספר, צנום ככל שיהיה. מצד שני, יש כוונות נסתרות, ויש המהלך שבו ליברכט מפציצה עם טוויסט מדהים בעלילה שמגיע בעמודים האחרונים. אולי דווקא שם כן אצה לה הדרך לפתע. מיכה יושב במטוס חזרה לאמריקה ומנסה נואשות לשחזר מה בדיוק קרה במפגש המוזר בתל אביב שנקטע בפתאומיות על ידי דודתו, באופן שנראה קפריזי וסתום אבל במחשבה רפלקטיבית־בלשית של מיכה מתברר בהבזק של רגע כצעד מתבקש שמחפה על סוד משנה חיים, סוד עצום ומחריד יותר מכל מה שהעזנו לדמיין, וליברכט העזה בשבילנו.

בשיטת “אוכל לגלות לכם את הסוד אבל אז אצטרך להרוג אתכם" הישנה והטובה, או זו שאותה נוקטים בלונדון כבר 58 שנה, ערב־ערב אחרי רדת המסך על הצגת “מלכודת העכברים" של אגתה כריסטי, כשאחד השחקנים מסביר לצופים כי עתה הם שותפים לפשע ומפציר בהם לנצור את זהות הרוצח בלבם - לא נותר לי אלא להפנות אתכם אל הספר, כדי שתגלו הכל בעצמכם - ותחרישו עד קץ הדורות.

מרב שין בן־אלון, “חמש רגליים", הוצאה עצמית, עמ' לא ממוספרים

חמש רגליים (צילום: יח''צ)חמש רגליים (צילום: יח''צ)

“חמש רגליים" הוא כתב חידה שרוב הסיכויים שלא הצלחתי לפתור, וטוב שכך, כי זה אומר שאוכל לחזור אליו בכל פעם שארצה ולמצוא בו עוד פנים, רמזים, צלילים, צללים וכיוונים. הפורמט הוא הכוכב האמיתי כאן. ספר שהוא אובייקט אומנותי לכל דבר, תערוכה עשירה ומאתגרת לקהל של איש אחד.

קולאז' סהרורי לכאורה של רסיסי דימויים ויזואליים, מסמכים אותנטיים מצונזרים, טקסטים בשתי שפות, כשאפילו קיפולי הדפים ומדבקות ריקות או סדר השורות המשתנה מספרים סיפור אחד שלם, אוטוביוגרפי ככל הנראה, שבו טוויסט רודף טוויסט, מהסוג שרק המציאות האמיתית - עם כל הכבוד לליברכט וכריסטי - מסוגלת להמציא, ושמוטב לפרט כמה שפחות כדי לא לקלקל, ובכל זאת לא לשכוח שה"איך" כאן חשוב בסופו של דבר מן ה"מה".

באמצעות פרגמנטים של שיחות, התכתבויות, קטעי יומן, רישומים מינימליסטיים בעט פיילוט משרדי (קשורים ולא קשורים לכל השאר), עם נגיעות של אדום (דם? ריבת דובדבנים? כעס? חייזרים ממאדים? כל השאלות נכונות ביקום המסוים הזה), הבהובים של תת־מודע ופירואטים סגנוניים בחלל, מרב שין בן־אלון מפענחת מקרה של איש מת, אבא שלה, שהשאיר אחריו מתנות לא צפויות כמו שתי אחיות (ויורשות פוטנציאליות) משתי אמהות שונות, שעל קיומן היא ואחיותיה ה"חוקיות" לא ידעו דבר, ומכתבים שבהם המליץ לרשות הרלוונטית להעניק צל"שים לשבויי מלחמה שהצליחו להערים על חוקריהם עם סיפורי כיסוי.

האב היה חוקר שבויים בעברו, ואולי לקח את העניין של סיפורי הכיסוי צעד אחד רחוק מדי, כשפיזר את זרעו לכל עבר ואז, ובכן, כיסה על כך במיומנות רבה ולקח את סודו אל הקבר. אם הגיבור של “השושבין" הוא סופר צללים, האנטי־גיבור של “חמש רגליים" הוא סופר כיסוי. והספר שנולד בעקבותיו הוא יצור מופלא וחד־פעמי - לא בדיוק נובלה גרפית, לא ממש ספר אומן, כי אם אולי “נובלה פוליגרפית", כהצעת עורכת הטקסט שהם סמיט באחרית הדבר, שמדמה את חוויית הקריאה לחקירה במכונת אמת שעברה פעם. את החקירה הזאת, שבה הקורא הוא החוקר והנחקר גם יחד, בהחלט שווה לעבור.

יעל יצחקי, “מצליחה בדרכה", ספרי ניב, 198 עמ'
מצליחה בדרכה (צילום: ספרי ניב)מצליחה בדרכה (צילום: ספרי ניב)

מעבר חד לסיום. אם ביאליק שאל בשעתו מה זאת אהבה, באה יעל יצחקי, פסיכולוגית חברתית ודוקטור לניהול, ובוחנת בספרה מאיר העיניים מה זאת הצלחה. היא פורשת סיפורים מגוונים של 22 נשים ישראליות שמתעלמות מהסולם הדמיוני המקובל (כלכלי/חברתי/מעמדי) ומוכיחות, כל אחת בדרכה, שהדרך לנוע קדימה היא לא בהכרח כלפי מעלה.

מכאן נגזרות שאלות נוספות כמו מה זאת הגשמה עצמית והאם היא תלויית כסף או “דרגות" (ויצחקי מוצאת ומציגה נשים שעבודה התנדבותית ממלאת אותן בתחושת סיפוק ועוצמה שמנכ"ליות תאגידים רבות יכולות רק לחלום עליה), ומה הסיכוי לממש חלומות ילדות ערטילאיים כמו “הרצון לשמח אנשים", שהזמרת עינת שרוף מגלה שפיעם בה פחות או יותר מגיל אפס, בדמות קריירה מעשית מפוארת.

מה זאת שליחות אישית, מוסיפה יצחקי וחוקרת (קורבנות של אלימות והתעללות שמינפו את הטרגדיה שלהן למען עזרה לזולת), האם רק נשים מפורסמות או “זוהרות" ראויות לשמש כמודלים לחיקוי, והאם “קריירה" היא בכלל מילה גסה שהגיע הזמן שתפסיק להגדיר את האדם (יהא מגדרו אשר יהיה) ולהכתיב את היחס החברתי כלפיו. גם כאן, כל השאלות נכונות, והתשובות הן בעיני המתבוננת.