הרמן מלוויל, “קוקוריקו!", נהר ספרים, 77 עמ'
ליאת לב רן, “מורשית חתימה", עברית הוצאה לאור,151 עמ'

הימים אינם קלים, ואפילו נוראים, ואסקפיזם היא מילת המפתח. בריחה אל הנעים, המתוק, הרחוק, המצחיק וגם הדבילי, אולי בעיקר הדבילי, מתקבלת בברכה, מה שעשוי להסביר את הצלחתן של תוכניות בידור כמו “הזמר במסיכה", שבה קרמבו מזמר מתחרה בתרנגול מרקד, והשמחה רבה. ואם כבר תרנגול, מה יכול להיות מומלץ יותר מאשר להימלט מפני אימת החדשות ותעתועי המציאות ולמצוא נחמה בשני סיפורים קצרים ונהדרים מאמצע המאה ה־19 של הרמן מלוויל, מחבר “מובי דיק", שאחד מהם נקרא “קוקוריקו"?

הסיפורים אומנם אינם דביליים, אבל מילים כמו “קורונה" או “סגר" לא נמצא בהם גם אם נהפוך עולמות. אז זהו, שלאלוהי הספרות היו תוכניות אחרות, או סתם חוש הומור זדוני, והסיפור “קוקוריקו" נפתח באלה המילים, כחורץ לשון וכמנפנף לעומתנו, המבקשים מקלט ומפלט, באצבע משולשת: “בכל רחבי העולם קופדו לאחרונה התקוממויות תוססות כנגד עריצים נלוזים". לפחות לא נכתב שם במפורש “בירושלים" או “ברחוב בלפור" או “התקוממויות תוססות במרחק של יותר מקילומטר מהבית". מסר שנשמע אקטואלי לא פחות מופיע בסיפור השני בקובץ, “שמחת הכישלון": “את התהילה אין להשיג, בחור, בלא מאמץ ובלא חתירה כנגד הזרם, כשם שאנו חותרים עתה. ההמונים הם שנוטים להיסחף עם זרימתו של עולם אל האבדון".

בוקר טוב, עולם, ושלום לך, אבדון. והתקווה, מה עליה? “תקווה היא דבר עם נוצות/ המקנן בנשמה/ ושר ניגון ללא מילים/ ולא חדל לעולמים", במילותיה של אמילי דיקנסון, שאותן בחר להביא יהונתן דיין בפתח אחרית הדבר המרתקת שלו. דיין, שתרגם נפלא את שני הסיפורים המרירים, שפורסמו לראשונה בכתבי עת, מספר על מלוויל שבור, מרושש ומובס, ש"חש כישיש ששעתו היפה מאחוריו", והוא בן 34 בלבד. באותו זמן פרסם גם את אחד הסיפורים העצובים ביותר בתולדות הסיפור הקצר (או הנובלה, אם לדייק) “בארטלבי הכתבן".

עמוק, עמוק העצב בעיניים של מלוויל ובארטלבי, כמו בשירו הנושן של יעקב אורלנד, ועמוק, עמוק היין במרתף. “אל תשאלני מה/ אל תשאלני איך/ בני אדם נולדו לשתוק ולחייך/ בני אדם נולדו לשכוח וללכת/ כרוח הנושבת בשלכת". מכל העצב הזה לפחות הרווחנו ספרות מצוינת וכמה שירים יפים. ברקע “קוקוריקו", אגב, מתוארת בהלה כלכלית משונה שאחזה באותם ימים בארצות הברית לגידול והשבחה של תרנגולי נוי, ואילו ברקע “שמחת הכישלון" נפרשות אופנת ההמצאות, הערצת המכונה וההתעשרות המהירה, שהחלו מעצבות את אופי האומה בשנות כיבוש המערב ואחראיות במידה רבה לדמותה של אמריקה עד לימינו אנו.    

מורשית חתימה - ליאת לב רן (צילום: עטיפה)מורשית חתימה - ליאת לב רן (צילום: עטיפה)

בקיצור, הבריחה לא הושלמה. הנפש מבקשת ואף דורשת עוד עונג אסקפיסטי אחד. והנה, יגענו ומצאנו. קבלו את ספר הביכורים של ליאת לב רן, “מורשית חתימה". אחד הגיבורים בספר, איל נדל"ן, תורם לפרויקטים חברתיים כמו “צא לי מהווריד", חברת שליחויות שמעסיקה נרקומנים משוקמים (תודו שהשם מושלם) ולעמותות שמחלקות שמלות כלה משומשות לכלות נזקקות. שמלת כלה היא אחד הסמלים המובהקים של ז'אנר הצ'יק ליט, אבל קניתי מלב רן בכיף את השמלה המשומשת והתפעלתי מהאופן שבו הצליחה לספר סיפור מרענן, אינטליגנטי ושובה לב ולמנף את הז'אנר למשהו קצת שונה בלי לבגוד לרגע בעקרונותיו המקודשים.

זה מתחיל בדמעות. אביה של הגיבורה הראשית, נטע, נדרס למוות בילדותה, אירוע שמזרז גם את מות אמו, סבתה האהובה של נטע. בגיל 20, אחרי שהפצע לא הגליד מעולם, היא עושה מעשה ומתקבלת לעבודה במפעל למוצרי חלב, שאחד הנהגים בו דרס את אביה. היא מנסה להכיר את הנהג ולפתור כמה עניינים לא פתורים סביב התאונה, כדי להיות מסוגלת להמשיך באמת בחייה. עשור אחד קדימה, נטע, שגרה בדירה לא ממש מהממת ליד שוק לוינסקי, מתחילה לעבוד אצל רוני איל הנדל"ן, קונה במהירות את אמונו, הופכת למורשית חתימה בחשבונות עסקיים עם סכומים שלא ישוערו ומתגלגלת למקומות וסיטואציות שלא צפתה ושלא הופיעו בהגדרות התפקיד.

כן, יש גם מתח בריא, הומור לא לוחץ וכל מה שצריך כדי לשכוח מכל הצרות לשעה קלה (הרומן קצר מאוד, ובהחלט משאיר טעם לעוד). לשכוח מהצרות שלנו, הכוונה, ולשקוע בשמחה בצרות של אחרים. נטע עוזבת ארוס, קצת פוץ ובכל זאת ארוס (טיפוס מאוד “מכיל", כנראה רגע אחרי ש"מכיל" הייתה למילת גנאי) לטובת חגי, בחור עם ידיים יפות. היא מאוהבת בידיים של חגי, ידיו ה"מדברות". הבעיה היא שחגי קצת פחות בעניין שלה. זה מינוס בשבילה ופלוס בשביל רוני הבוס, שזוכה בנכס יקר מפז: עובדת שאין לה חיים. כזו שמוכנה לעבוד 29 שעות ביממה, ולטוס בכל רגע נתון לאן שתתבקש כדי למסור קלסרים שאינה יודעת מה הם מכילים (סליחה על הביטוי) לאיש שיאמר לה את הססמה הנכונה, שהיא תשובה לשאלה כמו מה שם הכלב שמקבל תרומה.

נעים לבלות עם נטע ועם חברתה ריקי, נסיכה תל אביבית ששוכבת עם כל מה שזז ועושה כל מה שבא לה. כיף להתארח ביקום המצומצם הזה, של עושר אגדי, סושי ללא הפסקה, ידיים יפות של גבר ערל לב ותלתלים צרפתיים של גבר אחר, עם תשע וחצי אצבעות, והידיעה שכל הדמויות יקבלו בסוף את מה שמגיע להן, ותבוא לציון גואלת. לב רן כורתת איתנו ברית ועומדת בה בהצטיינות. היא לוקחת אותנו לאן שהיא רוצה, במגבלות הז'אנר אבל גם עם חריגות משודרגות ממנו כאמור, מובילה אותנו בבטחה ומורידה אותנו בתחנה האחרונה עם שיר חדש בלב (שלנו). זה לא מובן מאליו, זה לא הישג של מה בכך לסופרת מתחילה, ועל כך נתונה לה תודתי העמוקה. ובחזרה לדברים החשובים באמת. אז מי לדעתכם מסתתר מאחורי תחפושת המלפפון החמוץ ב"הזמר במסיכה"?