משנכבשה העיר, התאהב בה דוד - במבנה המיוחד, בחומותיה הבצורות, בנוף ההרים הנשקף סביב ומעל לכול במזג האוויר הנעים. רוחות קרירות שנשבו משעות אחר הצהריים ציננו את גופו. סוף סוף הרגיש שהגיע למשכן של קבע. הוא השקיע בפיתוח העיר, בבנייתה ובייפויה. הוא התיישב במצודה וביצר את החומות שסביבה, את הסוללות ואת עמדות השמירה. בהמשך, הוא כה זוהה עם ירושלים, עד שהעם החל לקרוא לירושלים "עיר דוד".

העמים סביב שמעו על כיבושה של יבוס, על הסבת שמה לירושלים ועל הפיכתה לעיר הבירה של כל ישראל. הצעד הזה נתפס בעיניהם כעוד שלב בהפיכתה של ישראל למעצמה אזורית. כמחווה של רצון טוב וכמסר של שלום שלח חירם מלך צור לדוד עצי ארז ומומחים לעבודות עץ ולבניית בתי אבן, והם בנו את ארמון דוד.

כיוון שממלכתו גדלה, וגם ארמונו גדל לתפארת, חשקה נפשו של דוד להיות ככל המלכים באזור, שלא רק ארמונם, גם הרמונם רב. שלוש נשים, סבר, אין בהן די למלך כמוהו, הוא אהב נשים, והרבה. הוא הוסיף לו, אפוא, עוד נשים ופילגשים והן ילדו לו בנים ובנות. הפלישתים, כשאר העמים סביב, שמעו שדוד נמשח למלך על כל ישראל וחששו מאוד מהתעצמותו. הם החליטו לצאת למלחמה כנגדו בטרם יתעצם עוד יותר. מחוזקים מניצחונם האחרון והבלתי מעורער על שאול, ביקשו לשחזר את הלחימה המוצלחת. הם ריכזו את צבאם מכל ערי פלישתים והתכוננו לעימות מול דוד ויואב. השמועות על הכָנות הפלישתים למלחמה הגיעו אל יואב מפי התצפיתנים, ויואב יידע את דוד.

דוד הורה ליואב להכין את הצבא לעימות הבלתי נמנע. "כיצד בדעתך לנהוג?" שאל. "כתמיד", השיב לו יואב. "נתקוף ראשונים עם שחר, בעוד הפלישתים נמים את שנתם". "אינך חושב שהם ימתינו לנו מוכנים?" שאל דוד בהיסוס. "הפלישתים רגילים לבוא אלינו בכוחות גדולים ולתקוף בצהרי היום, כשהם ביתרון מספרי גדול", השיב יואב. "כך עשו גם מול שאול. אל לנו להמתין להם. יתרוננו הוא בגורם הפתעה ובכך שחיילינו אינם חוששים לנוע בחסות החשכה. הפלישתים מאמינים שאֵל המוות יוצא לצוד בשעות אלו ומחפש לו נשמות טועות..." הוסיף בלגלוג. דוד הנהן. "יהי כדבריך. נתקוף עם עלות השחר".

הצבא ובראשו דוד ובני צרויה נע חרש בלילה אל מחנה הכינוס של פלישתים שבבַּעל־פרצים, סמוך לעמק רפאים. עם אור ראשון פשטו על המחנה והכו שוק על ירך את הפלישתים הישנים. הפלישתים המופתעים, על חייליהם ומפקדיהם, נמלטו על נפשם בבעתה. חלקם נסו בלא כלי הנשק, חלקם לבושים למחצה, משאירים אחריהם גם את הקדוש להם מכול, פסלים וכלי פולחן לאליליהם הקדושים. חגיגות הניצחון במחנה ישראל היו קצרות, שכן עד מהרה הגיעו ידיעות על כוונתם של הפלישתים לצאת למלחמה נוספת. הם מיהרו להתארגן, סוסיהם מוגנו, וחייליהם לבשו מדי מלחמה.

כוחות גדולים של פלישתים זרמו לעמק רפאים, לחזק ולהגדיל את הכוח הקיים. הסתמן, כך נראה, שכוונתם לתקוף למחרת היום, או לכל היותר בעוד יומיים. דוד התייעץ עם יואב כיצד לפעול הפעם. הצבא טרם נח מהמאמץ האחרון, אולי עדיף לתפוס עמדות הגנה ולהמתין למתקפת הפלישתים. "עדיף שוב לקחת את היוזמה, להקדים ולתקוף", אמר יואב נחרצות. "זה מעניק לנו יתרון גדול". דוד קיבל את דעתו והם ניגשו להכין את הצבא למתקפת הפתע. בהכירו את האזור על בוריו החליט יואב לנצל את תנאי השטח המיוחדים, יער עצי הבְּכאים, לטובתו. הוא חילק את הכוח לשניים, כוח אחד בפיקודו וכוח שני בפיקודו של אחיו אבישי. דוד הצטרף כמאסף לכוח של יואב והם יצאו יחד בחשכה כשעה לפני עלות השחר.

נשר המדבר (צילום: עטיפה)נשר המדבר (צילום: עטיפה)

הכוח נע בשקט, איגף את מחנה הפלישתים והתמקם סמוך למקום שבו העבירו את הלילה. יואב רחרח את האוויר שהיה ספוג בריחם של פלישתים, כאריה המרחרח את טרפו, וכל גופו נדרך לקראת הקרב. הוא אהב את הרגעים האלו שלפני התקפה, כשהדם שוצף בעורקים והמוח חד וצלול. עוד בטרם הואר העמק בקרני השמש הראשונות ירו הקשתים מאות חיצים לעבר הפלישתים. בחסותם פתח הצבא כאיש אחד בדהירה מהירה אל עבר הפלישתים, בכידונים מכוונים. מהומה רבתי פרצה במחנה הפלישתים. חסרי המזל שביניהם פגשו את הכידונים. בני המזל שנמלטו מהכידונים פגשו את החרב. אילו ששפר גורלם נסו בדרך היחידה שהייתה פנויה והובילה אותם היישר אל יער עצי הבכאים. ביער ציפה להם גורלם המר - מארב של הכוח בפיקודו של אבישי.

חייליו שכבו על הקרקע, מוסווים בין העצים. כשהתקרבו הפלישתים לטווח הכידונים הם זינקו מהאדמה כשדים שהתעוררו מתרדמת מוות. כידונים הוטלו, חיצים נורו ומי מהפלישתים ששרד את החניתות והחיצים הוכרע בדו־קרב חרבות. בפעם הזאת יואב, למוד הניסיון, לא הסתפק בניצחון בקרב ובמנוסת הפלישתים, הוא החליט ללמדם לקח ולקבוע תג מחיר גבוה למי שמנסה להילחם בצבא דוד. אם בימים אחרים, מי שברח משדה הקרב ניצל, הפעם הוא רדף אותם לאורך כל הדרך, מגבע ועד גזר, ופגע בכל הנָסים, כשנתיב הבריחה מסומן לכל אורכו בגופות הפלישתים ובפצועיהם. צבא דוד ספג אבדות מועטות. זו הייתה מפלה שנייה לפלישתים בפרק זמן קצר מאוד. הפלישתים ליקקו את פצעיהם, קברו את מתיהם והבינו שיחסי הכוחות השתנו. צבא דוד חזק באופן משמעותי מצבא שאול, והקרבות איתו גובים מהם מחיר דמים יקר.

לאחר שספרו את מתיהם הרבים החליטו הפלישתים לחדול לפי שעה מניסיונותיהם הכושלים להכניע את דוד. הם הבינו שהדבר חסר סיכוי, שיואב בן צרויה, שר הצבא, הוא אמיץ, ואינו חושש להילחם גם בלילה. נהפוך הוא, האלים בלילה נותנים לו כבוד ובאים לעזרתו. דמותו הילכה עליהם אימים, סיפורי אגדות צצו שהוא בן אלמוות או שד. רבים נשבעו שראו חיצים וחרבות פוגעים בו, אך הוא נותר כפי שהיה, ואפילו טיפת דם לא ניגרה מגופו. זו הייתה דרכם להסביר כיצד שר צבא מסתער ללא מורא בראש הכוח. שרי המלחמה של הפלישתים נמצאו תמיד בסוף המחנה, במרחק שאינו מסכן אותם. הם חשו על בשרם שהוא למוד מלחמה ובעל תכסיסים לרוב, התרשמו מהחוכמה שבה הוא מנהל את הקרבות, חוכמה שאינה ניתנת לפיצוח, וייחסו לו כוחות־על. הם הסיקו מכך שיתרונם המספרי בטל ומבוטל, נוכח חוכמת הלחימה של יואב ורוח הלחימה שהשרה על אנשיו. 

"נשר המדבר" ראה אור בהוצאת ניב