“אני מביט על המציאות בפליאה ובחרדה", כותב חורב, חתן פרס ביטחון ישראל לשנת 2011, בפתח ספרו אל מול הסערה הפוליטית, הבריאותית, הכלכלית והחברתית שבה מצויה ישראל. “כשאני מביט מסביב, אני רואה שהמדינה לא מנוהלת כפי שהיה צריך להיות, ובעקבות זה נוצרים משברים פנימיים", הוא אומר כעת. “את הקורונה הייתי מציע לנהל מקצועית ולא פוליטית. לצערנו, הכל פוליטי. מה שקורה באוצר זועק לשמיים. אין דוגמה אישית מההנהגה. מי שאיננו יכול לתת אותה, אל יהיה מנהיג. לא ייתכן שיהיה ראש ממשלה עם כתבי אישום (מרים את קולו). לא יכול להיות דבר כזה. קודם כל תנקה את עצמך ואז תחזור. הממשלה מוציאה הנחיות, ואוכלוסיות שלמות לא מבצעות אותן".
“ההפגנות הן תגובה טבעית לגמרי. במציאות הנוכחית אי אפשר שהן לא יהיו. לא משנה כמה טנקים ומטוסים יהיו לנו, מה שחשוב זו העוצמה הפנימית שתהיה לנו עם ההכרה שלנו שמדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו אנחנו הרוב. אם נפסיק להיות כאן הרוב, לא נהיה מדינה. הרי דורות היינו מיעוט ברחבי העולם ושחטו אותנו. האם באנו הנה כדי להיות מיעוט?".
למרות דבריו אלה, מסרב חורב להיות נביא זעם. “אני חולה אופטימיזם", הוא אומר. “תפיסתי היא שהעולם הוא מטוטלת, ואני לא ראיתי מטוטלת תקועה. כלומר, לכל אקציה יש ריאקציה. השאלה היא כמה זמן לוקח למטוטלת לחזור למצבה, אם כי אני מאמין שבסוף בסוף - כמה זמן זה ייקח אני לא יודע - נסתדר בחזרה. יהיו הרבה דברים קשים, אבל לא מלחמת אחים".
באוקטובר 47’ קיבל חופשת לימודים לצורך לימודי הנדסת מכונות בטכניון. “אז עוד לא ידענו שבאו"ם ייתנו לנו מדינה ולא חשבנו על מלחמה בעתיד הקרוב", הוא אומר. עם ההחלטה על תוכנית החלוקה, נקטעו לימודיו. מלחמת העצמאות פרצה, והחלה התקופה ההרואית בחייו. חורב פיקד בקרבות על הקסטל. “פוצצתי את בית המוכתר", הוא משחזר. “'זה לדיראון עולם’, אמרתי לאחר שהם התעללו בגוויות לוחמים שלנו. מאז פוצצנו את כל הכפרים שהתרוקנו מיושביהם כדי שהאוכלוסייה שעזבה לא תוכל לחזור".
“לא התלבטנו אם זה מצפוני או לא; עשינו מה שצריך היה לעשות. אחרי הקרבות במנזר סן סימון נכנסנו לבתי הערבים בסביבה, שנעזבו זמן קצר קודם לכן. העדפתי לפוצץ את התכולה, ובלבד שהלוחמים שלנו לא יתפתו למעשי ביזה".
חורב לא פוסח גם על הקוריוזים שקרו שם. “כשחזרתי עם ‘רעננה’ (אליהו סלע – יב"א) מכיבוש הר ציון, היינו עייפים מאוד", הוא מספר. “נכנסנו לאולם הישיבות בבניין הסוכנות היהודית ונחנו שם עם הרגליים על השולחן. כשהזדמנו לשם זלמן ארן וגולדה מאיר, ממנהיגי היישוב, אפילו לא קמנו לכבודם. הם נעמדו מעלינו, וגולדה שאלה אם יהיה בסדר, אם יש תקווה. אז אמרנו: ‘בטח, אין בעיה בכלל’, מבלי שהיה לנו מושג מה אמרנו".
כעבור זמן, כשבן גוריון הדיח את אלון ומינה במקומו את משה דיין כמפקד חזית הדרום, קודם חורב לתפקיד קצין המבצעים ולמעשה היה סגנו של דיין. “היה לנו קשר טוב", הוא מעיר. “כמי שדיבר איתי ‘ישראלית’, בלי גינוני נימוס, הוא היה די קרוב ללבי. כמו עם יגאל, יכולתי לשבת איתו ולנגב חומוס. עם רבין - פחות".
“היינו צבא של אביונים. נלחמנו בלילה מפני שלא היה לנו כוח אש שהיה מאפשר להילחם ביום. היה לנו יותר פשוט ליצור מגע עם האויב בלילה".
בחזית הדרום הגיע חורב עד אום רשרש, היא אילת, ועד אל־עריש. עד היום סבור חורב שבן גוריון שגה כשלא אישר את כיבוש עזה שהיה בהישג יד. המלחמה תמה. חורב היה חבר ועדת שביתת הנשק עם מצרים בניצנה. “האויב מאתמול הפך לשותף לשיחות שלום", הוא מספר. “הרי לא שנאנו אותם. לקחתי את מחמוד ריאד, יו"ר המשלחת המצרית ולימים שר החוץ, לטיול בעמק, שיראה את הקיבוצים, והבאתי אותו אלינו הביתה, למושב נטעים, שם אכל איתי ארוחת ערב יפה".
באשר לפלוגתא לגבי פירוק הפלמ"ח, לחורב חשוב להבהיר: “למעשה לא פירקו את החטיבות של הפלמ"ח, אלא את המטה שלו. הסכמתי עם בן גוריון ששוב לא היה בו צורך עם הקמת צה"ל, אם כי הוא יכול היה לבצע את המהלך בשלבים ולא במכה. לעומת זאת, לחלוטין לא הסכמתי איתו כשהדיח את הטוב במפקדיו במלחמת העצמאות, יגאל אלון".
כשחורב נשאל אם הוא חם מזג, הוא משיב בחיוך: “הייתי". בין בני הפלוגתא שלו היו שמעון פרס והרמטכ"ל דוד אלעזר, שלא האריך את כהונתו כראש הג"א, אבל יריבו המר ביותר היה אלוף ישראל טל, שכונה “מר שריון". “לא אהבתי שטליק נכנס לתחום המקצועי שלי בהיותי קצין חימוש ראשי", אומר חורב שהתנגד בתוקף ל"מרכבה" של טל וצידד בטנק קל יותר.
חורב סב לארבעה נכדים וסבא־רבא לחמישה נינים.בגילו המתקדם הוא ממשיך לנהוג וממשיך להתעמל עם קבוצה הולכת ומצטמקת של קציני צבא בעבר. כשהוא נשאל מה סוד הזיכרון המופלג שלו, משיב חורב: “זה הודות לכך שכל חיי עבדתי. גם היום אני פעיל בוועדות ובקרנות ציבוריות".
התרעות פיקוד העורף