אלוף עמוס חורב, מאחרוני מפקדי מלחמת העצמאות שעודם בחיים וחתן פרס ביטחון ישראל ל־2011, מוציא בגיל 96 אוטוביוגרפיה שחוזרת לצמתים הגורליים והדרמטיים בתולדות המדינה, ומדבר על ימיו ההרואיים בקרבות תש"ח, על הסוד לחיים ארוכים ועל המציאות הסוערת של ימינו: “יהיו הרבה דברים קשים, אבל לא מלחמת אחים"

אם אני סוקר את קורות החיים שלך, הרי זוהי מפת הדרכים של ישראל. בכל התחנות שבהן פעלת מקופלים האתגרים, המשימות, הערכים והיעדים החשובים ביותר שלנו: הגנה, פלמ"ח, צה"ל, רפאל והטכניון. וכמעט שכחתי את סיפורי דרך בורמה שבה יושמו כל כישוריך", כך הפליא רא"ל צבי צור, הרמטכ"ל השישי של צה"ל, למצות את סיפורו של חברו, אלוף עמוס חורב, בדברים שכתב ליום הולדתו ה־80. בימים אלה, תוסס ופעלתן בגיל 96, מוציא חורב את ספרו האוטוביוגרפי “זה מה שהיה" (הוצאת כרמל), המהווה גם מסמך היסטורי רב חשיבות.

כריכת ספרו החדש של עמוס חורב, קרדיט: הוצאת כרמל (צילום: ללא)כריכת ספרו החדש של עמוס חורב, קרדיט: הוצאת כרמל (צילום: ללא)

“אני מביט על המציאות בפליאה ובחרדה", כותב חורב, חתן פרס ביטחון ישראל לשנת 2011, בפתח ספרו אל מול הסערה הפוליטית, הבריאותית, הכלכלית והחברתית שבה מצויה ישראל. “כשאני מביט מסביב, אני רואה שהמדינה לא מנוהלת כפי שהיה צריך להיות, ובעקבות זה נוצרים משברים פנימיים", הוא אומר כעת. “את הקורונה הייתי מציע לנהל מקצועית ולא פוליטית. לצערנו, הכל פוליטי. מה שקורה באוצר זועק לשמיים. אין דוגמה אישית מההנהגה. מי שאיננו יכול לתת אותה, אל יהיה מנהיג. לא ייתכן שיהיה ראש ממשלה עם כתבי אישום (מרים את קולו). לא יכול להיות דבר כזה. קודם כל תנקה את עצמך ואז תחזור. הממשלה מוציאה הנחיות, ואוכלוסיות שלמות לא מבצעות אותן".

מה עמדתך לגבי ההפגנות ברחבי הארץ?

“ההפגנות הן תגובה טבעית לגמרי. במציאות הנוכחית אי אפשר שהן לא יהיו. לא משנה כמה טנקים ומטוסים יהיו לנו, מה שחשוב זו העוצמה הפנימית שתהיה לנו עם ההכרה שלנו שמדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו אנחנו הרוב. אם נפסיק להיות כאן הרוב, לא נהיה מדינה. הרי דורות היינו מיעוט ברחבי העולם ושחטו אותנו. האם באנו הנה כדי להיות מיעוט?".

למרות דבריו אלה, מסרב חורב להיות נביא זעם. “אני חולה אופטימיזם", הוא אומר. “תפיסתי היא שהעולם הוא מטוטלת, ואני לא ראיתי מטוטלת תקועה. כלומר, לכל אקציה יש ריאקציה. השאלה היא כמה זמן לוקח למטוטלת לחזור למצבה, אם כי אני מאמין שבסוף בסוף - כמה זמן זה ייקח אני לא יודע - נסתדר בחזרה. יהיו הרבה דברים קשים, אבל לא מלחמת אחים".

אקדח לבר מצווה

מסלול חייו של חורב, מאחרוני המפקדים של מלחמת העצמאות שחיים עמנו, הותווה מילדותו. אביו, אלק סוכצ’בר, שניהל את בית המלאכה המכני של האוניברסיטה העברית, היה מומחה לנשק שהחזיק סליק מתחת לבית. האב, המתואר על ידי בנו כגאון טכני, העניק לו כמתנת בר מצווה אקדח תופי ולימד אותו לירות באמפיתיאטרון שעל הר הצופים. האקדח הזניק את חורב לקריירה צבאית, אבל כמר טכנולוגיה של צה"ל. הוא הרהר לא אחת שלו היה פונה לכיוון המבצעי, בעקבות תפקידי הפיקוד שלו בתש"ח, אולי יכול היה להיות מועמד לרמטכ"לות.
כבן 14 נשבע על האקדח אמונים להגנה, וכעבור שלוש שנים גויס לפלמ"ח ופגש לראשונה את יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח. “כל הלילה לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות לקראת המפגש", הוא נזכר. “שדה, שדיבר קצר וברור, הותיר בי רושם עז".

על המפגש שלו עם יצחק רבין, שבא לפקד על המחלקה שלו, הוא מספר: “יצחק היה בחור נאה מאוד, ג’ינג’י, מבוגר ממני בשנתיים. טיפוס שונה, סגור. לקח זמן עד שהיינו מחלצים ממנו צחוק. כמפקד מחלקה הוא היה מצוין ואימן אותנו היטב. בשחרור המעפילים ממחנה עתלית נשאנו כמה מהם על הכתפיים". חורב היה בן 20 כשהתמנה כמפקד פלוגה ח’ של הגדוד השני בפיקודו של רבין. בספר הוא מצטט את שנכתב עליו באחד מספרי התקופה: “עמוס חורב התגלה כבעל כריזמה, כושר ארגון וחוש טכני מופלא. הוא היה צנום וקטן קומה בממדיו הפיזיים, אך התגלה כמפקד מחונן, ולכן כונה ‘עמוס הקטן הגדול'".

עמוס חורב ודוד בן גוריון (צילום: אריאל בשור)עמוס חורב ודוד בן גוריון (צילום: אריאל בשור)

באוקטובר 47’ קיבל חופשת לימודים לצורך לימודי הנדסת מכונות בטכניון. “אז עוד לא ידענו שבאו"ם ייתנו לנו מדינה ולא חשבנו על מלחמה בעתיד הקרוב", הוא אומר. עם ההחלטה על תוכנית החלוקה, נקטעו לימודיו. מלחמת העצמאות פרצה, והחלה התקופה ההרואית בחייו. חורב פיקד בקרבות על הקסטל. “פוצצתי את בית המוכתר", הוא משחזר. “'זה לדיראון עולם’, אמרתי לאחר שהם התעללו בגוויות לוחמים שלנו. מאז פוצצנו את כל הכפרים שהתרוקנו מיושביהם כדי שהאוכלוסייה שעזבה לא תוכל לחזור".

התעסקתם עם שאלות של מצפון?

“לא התלבטנו אם זה מצפוני או לא; עשינו מה שצריך היה לעשות. אחרי הקרבות במנזר סן סימון נכנסנו לבתי הערבים בסביבה, שנעזבו זמן קצר קודם לכן. העדפתי לפוצץ את התכולה, ובלבד שהלוחמים שלנו לא יתפתו למעשי ביזה".

כיצד ציינתם את הכרזת המדינה?

“לא חגגנו. כשבן גוריון הכריז בתל אביב, ישבנו על מדרון ליד קריית ענבים, השקפנו מרחוק על העץ הבודד בגוש עציון, וכשראינו את העשן שהיתמר מפגזי הלגיון הירדני, הציק לנו שלא יכולנו לעזור בכלום".

חורב לא פוסח גם על הקוריוזים שקרו שם. “כשחזרתי עם ‘רעננה’ (אליהו סלע – יב"א) מכיבוש הר ציון, היינו עייפים מאוד", הוא מספר. “נכנסנו לאולם הישיבות בבניין הסוכנות היהודית ונחנו שם עם הרגליים על השולחן. כשהזדמנו לשם זלמן ארן וגולדה מאיר, ממנהיגי היישוב, אפילו לא קמנו לכבודם. הם נעמדו מעלינו, וגולדה שאלה אם יהיה בסדר, אם יש תקווה. אז אמרנו: ‘בטח, אין בעיה בכלל’, מבלי שהיה לנו מושג מה אמרנו".

לאחר אחד מניסיונות הסרק לכיבוש לטרון, הלך חורב ברגל לאבו גוש. כשהגיע לשם, ראה ירושלמי שהכיר חיוור כסיד. כששאל מה קרה, הוא נענה: “הרגע נסעו להודיע להוריך שנהרגת". הסתבר שבלבלו אותו עם עמוס אחר. “הספקתי להגיע להורים לפני שיקבלו שבץ", מספר חורב.
חורב ו"רעננה" נתנו את ה"הכשר" לדרך בורמה, שפתרה את בעיית השיירות לירושלים הנצורה. “'רעננה' יצא מקריית ענבים ואני - מחולדה", חורב משחזר. “ברגע שהג’יפים נפגשו, התחבקנו והתנשקנו, כשהבנו שהדרך פנויה והוסר המצור מירושלים".

חורב מייחס את ההישג לחטיבת הראל, שרבין הקים בהרי ירושלים ושאיבדה בקרבות כשליש מ־1,300 לוחמיה. “אלמלא החטיבה, ירושלים לא הייתה נשארת בידינו", הוא אומר. כשיגאל אלון, מפקד חזית הדרום, הציע לו להצטרף אליו כסגנו של סגנו, רבין, נענה לאתגר. “גם אם בהראל היו שראו את המעבר שלי כבגידה", הוא אומר, “מבחינתי, זו הייתה זכות גדולה לעבוד עם יגאל ולא הצטערתי לרגע על החלטתי להצטרף אליו, מה גם שכאן הייתה לי אפשרות רבה יותר להשפיע".

כעבור זמן, כשבן גוריון הדיח את אלון ומינה במקומו את משה דיין כמפקד חזית הדרום, קודם חורב לתפקיד קצין המבצעים ולמעשה היה סגנו של דיין. “היה לנו קשר טוב", הוא מעיר. “כמי שדיבר איתי ‘ישראלית’, בלי גינוני נימוס, הוא היה די קרוב ללבי. כמו עם יגאל, יכולתי לשבת איתו ולנגב חומוס. עם רבין - פחות".

איזה מין צבא הייתם?

“היינו צבא של אביונים. נלחמנו בלילה מפני שלא היה לנו כוח אש שהיה מאפשר להילחם ביום. היה לנו יותר פשוט ליצור מגע עם האויב בלילה".

בחזית הדרום הגיע חורב עד אום רשרש, היא אילת, ועד אל־עריש. עד היום סבור חורב שבן גוריון שגה כשלא אישר את כיבוש עזה שהיה בהישג יד. המלחמה תמה. חורב היה חבר ועדת שביתת הנשק עם מצרים בניצנה. “האויב מאתמול הפך לשותף לשיחות שלום", הוא מספר. “הרי לא שנאנו אותם. לקחתי את מחמוד ריאד, יו"ר המשלחת המצרית ולימים שר החוץ, לטיול בעמק, שיראה את הקיבוצים, והבאתי אותו אלינו הביתה, למושב נטעים, שם אכל איתי ארוחת ערב יפה".

באשר לפלוגתא לגבי פירוק הפלמ"ח, לחורב חשוב להבהיר: “למעשה לא פירקו את החטיבות של הפלמ"ח, אלא את המטה שלו. הסכמתי עם בן גוריון ששוב לא היה בו צורך עם הקמת צה"ל, אם כי הוא יכול היה לבצע את המהלך בשלבים ולא במכה. לעומת זאת, לחלוטין לא הסכמתי איתו כשהדיח את הטוב במפקדיו במלחמת העצמאות, יגאל אלון".

יגאל אלון, 1949 (צילום: הוגו מנדלסון, לע''מ)יגאל אלון, 1949 (צילום: הוגו מנדלסון, לע''מ)

בינואר 50’ יצא חורב ללימודי הנדסת מכונות במכון הטכנולוגי היוקרתי של מסצ’וסטס והיה קצין צה"ל הראשון ששוגר ללימודים גבוהים בחו"ל. בשובו משם, הקים את מחלקת אמצעי לחימה במטכ"ל, שירת ממושכות כקצין חימוש ראשי ולאחר מכן כראש הג"א (“אני גאלתי את החיילות מחצאיות הצמר, ובעקבות הוראה שלי הותר להן לשרת בצבא גם במכנסיים", הוא מעיר בהומור). לאחר שחרורו כיהן כנשיא הטכניון ובהמשך כיו"ר רפאל.

חורב נמנע מלהיכנס לפוליטיקה, אף כי עד היום הוא מזדהה עם הקו של מפקדו, יגאל אלון, שאגב היה זה שהכתיב לו את אימוץ השם חורב על שם המבצע שלהם בדרום. הוא היה ממקימי תנועת הדרך השלישית, אבל עם הפיכתה למפלגה, היה בין הפורשים ממנה.
אף כי לא צידד בהסכמי אוסלו, נענה להזמנת רבין להימנות עם פמלייתו לטקס פרס הנובל. “נפגשנו בפעם האחרונה ארבעה ימים לפני הירצחו", הוא מספר. “אמרתי לו: ‘יצחק, תמכנו בך כשהבטחת שההסדר עם הסורים יהיה ברמת הגולן. אם אתה רוצה לחזור לגבול הבינלאומי בכנרת, אני אומר לך: אל תעשה את זה'. אז הוא שאל אותי: ‘ומה עם השלום?’, אמרתי לו שאם הכוונה לגבול בכנרת, שלא יהיה שלום. התרשמתי שהוא היה בהתלבטות קשה מאוד".

מחלת האמברגו

כשחורב נשאל אם הוא חם מזג, הוא משיב בחיוך: “הייתי". בין בני הפלוגתא שלו היו שמעון פרס והרמטכ"ל דוד אלעזר, שלא האריך את כהונתו כראש הג"א, אבל יריבו המר ביותר היה אלוף ישראל טל, שכונה “מר שריון". “לא אהבתי שטליק נכנס לתחום המקצועי שלי בהיותי קצין חימוש ראשי", אומר חורב שהתנגד בתוקף ל"מרכבה" של טל וצידד בטנק קל יותר.

בניגוד לרבין, שכשר הביטחון התנגד למטוס ה"לביא", חורב צידד בו. “יש לי מחלה שקוראים לה אמברגו", הוא אומר. “תמיד זכרתי איך במלחמת העצמאות אסרו למכור לנו נשק. אתה יודע מה זה להילחם עם הקצבה של 20 כדור לרובה? בשביל אי־התלות שלנו באחרים תמכתי ב’לביא’".
כ־70 שנה היה נשוי לשושנה, הנערה התמירה שבה היה מאוהב מאז פגישתם בערב ירושלמי צונן. לפני חמש שנים היא נפטרה ממחלה, וחורב נותר בגפו בביתם ברמת השרון וממשיך לטפח את הגינה הצמודה לו. הוא אב לשניים - יחיעם, איש מחשבים, ונירה, ציירת. לדבריו, הרגע שבו איתר את גופת בעלה, משה יפה, במלחמת יום הכיפורים, היה מהקשים בחייו.

חורב סב לארבעה נכדים וסבא־רבא לחמישה נינים.בגילו המתקדם הוא ממשיך לנהוג וממשיך להתעמל עם קבוצה הולכת ומצטמקת של קציני צבא בעבר. כשהוא נשאל מה סוד הזיכרון המופלג שלו, משיב חורב: “זה הודות לכך שכל חיי עבדתי. גם היום אני פעיל בוועדות ובקרנות ציבוריות".