כמעט כל מה שהותיר לנו אבשלום בכתובים, נכתב בלהט הרוח, בלחץ הרגע ולצורך השעה. וככתיבתו, כן גם חייו. אפשר אפילו לומר, כמדומה, שזיו הקרינה הוודאית שהקרין אבשלום נבע במידה רבה מן העובדה שהאיש נגדע בטרם עת, ששירת חייו אפילו לאמצעיתה לא הגיעה וכביכול בעצם תחילתה נפסקה.
|("אבשלום - כתבים ומכתבים" / ערך והקדים קווים למונוגרפיה: אהרון אמיר)

מה משך אותי כל כך אל הדמות הזו, של האיש שנולד השבוע לפני 131 שנים ושנסיבות מותו, בגיל 27 בלבד, היו עלומות במשך שנים? אולי העובדה כי היה בעצם המרגל הארצישראלי הראשון, או שפיעמה בגופו נפש של משורר, או שבכלל נועד להיות חוקר. ואולי זה סיפור אהבתו לשתי האחיות, רבקה ושרה אהרנסון? מי יודע. 

סיפור חייו ומותו של אבשלום פיינברג, שבני ביתו קראו לו אבשה, הוא בעצם חומר לפיצ'ר או לסדרת טלוויזיה. אבל אנחנו בעיתון, והסיפור ייאלץ להסתפק בינתיים במילים. מילים על האיש שעל שמו צריך היה להיות רשום הרעיון של מיגור השלטון הטורקי והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בחסות הבריטים.

"פאניה שמשי, בן נולד לנו!", ככה שחזרה חמדה בן יהודה, אשתו של מחיה השפה העברית, את השיחה בין האב לוליק, הוא ישראל פיינברג לפאני, האם היולדת. "אל לנו לפנקו ולעשותו לרך הלבב. כי תעודתי בחיים - מלחמה! לכשיגדל אקחהו איתי לכל מקום שאלך. יכיר את ארצנו... יתחבב על שכנינו, וכשיהיה לאיש יגור בתוכם... השנאה בינינו לבין שכנינו תהפוך לאהבה".

הסופר משה סמילנסקי, דודו של הסופר ס. יזהר, כתב כך: את העלם הזה ידעתי עוד מימי ילדותו. הנער אבשלום גדל בין ערבות חדרה לבין הבדווים השוכנים בביצותיה ועל חול הים... הוא היה נער ער, בעל דמיון חי, ומאביו ירש כוח, מרץ ורוח גבורה. לאחר התנ"ך ו"תולדות מלחמת היהודים" המשיך דמיונו לבקש לו מזון ברומנים הצרפתים וגם עשה בצרפת זמן מה בימי עלומיו. 
("סיפורי הישוב")

הנער הער, בעל המרץ ורוח הגבורה חלה, ועל כן נשלח לפריז. שם למד שנתיים בבית הספר התיכון "כל ישראל חברים", מה שגרם לו להתקרב מאוד לתרבות הצרפתית.

משנן אני בליבי את דברי ויקטור הוגו:
אם אלף הם - אני עמהם
גם אם רק מאה הם, אני עולה נגד סקילה
אם עשרה המה - אני העשירי
אם לא נותר אלא אחד - אני האחד
("אבשלום - כתבים ומכתבים")

והוא, אכן היה האחד. אחד יחיד ומיוחד.

תמונה ראשונה

לפני 110 שנים הוקמה בעתלית התחנה לניסיונות חקלאיים. מי שהקים אותה היה אהרן אהרנסון. האיש היה בוטנאי, אגרונום וגיאולוג. הוא זכה לפרסום עולמי כשגילה בשנת 1906 את "אם החיטה", חיטת בר קדומה שממנה תורבתה לפני 10,000 שנה החיטה שאנחנו אוכלים היום, ושחוקרים חיפשו אותה עשרות שנים. 

הוא גם היה אחיהם של אלכסנדר, שרה ורבקה. אבשלום פיינברג התקבל לעבודה בתחנה הניסיונית, והיה לא פחות מאשר עוזרו של הבוס. אבל עד מהרה נרקמו בין המנהל לבין עוזרו, הצעיר ממנו ב־13 שנה, יחסי ידידות חמים. אבשלום התחבר עם אלכסנדר, אחיו של אהרן. והוא התאהב ברבקה, האחות הצעירה. 

השמועה שהתהלכה היא שאלכסנדר חשש שאהבתם של השניים נמצאת בסכנה, משום שהאחות הבכורה, שרה, לא נישאה עדיין. אז הוא הביא סוחר יהודי עשיר מטורקיה, ושכנע את אחותו להתחתן איתו. כל מי שהכיר את שרה אהרנסון לא השתכנע מהסיפור הזה. "אני זוכרת את שרה אהרנסון כדמות לאו דווקא נשית", תיארה אותה עבריה רום, הבת של יוסף לישנסקי, שעוד נגיע אליו בהמשך. "היא הייתה דמות יוצאת דופן מכל הסביבה שלה. היא הייתה לבושה יפה מאוד. מדויק מאוד. בטוב טעם. עומדת מעל ומעבר לכל". 

ככה היא סיפרה בסרט שהפיקו צבי שפירא וגדי קסטל וביים יצחק בן נר. שם גם מופיעה גרסה אחרת שסיפרו אנשי התקופה. הם סיפרו שהיא נישאה לסוחר מטורקיה שהיה מבוגר ממנה, כי ויתרה לאחותה על אהבתה האמיתית - אבשלום.

חביבי היקרים,

כותב אני לכם (לאלכסנדר אהרנסון ולרבקה אחותו - א"ק) הפעם מכתב משותף... יודעים אתם כולכם שאין אני חושש מפני נטילת אחריות: אף על פי כן אני שואל את עצמי: מה הייתי עושה בערמת נייר זו, לו אתם לא הייתם נמצאים שם?

כתבו לי הכל ובמפורט. הלא תשתדלו להרגיעני ולהעסיקני? הזמן דוחק: הגיעה השעה למסור את דברי הדואר הממתינים כבר חודש ימים...
הנני מחבק את כולכם בחיבה רבה,

שלכם,
א.פ.
("אבשלום - כתבים ומכתבים")

את המכתב הזה שלח אבשלום פיינברג מאלכסנדריה שבמצרים. זה היה בספטמבר 1915. למה הוא כותב אותו רק לשניים מתוך ששת האחים לבית אהרנסון, ולמה בכלל לא מופיע בספר הכתבים והמכתבים של אבשלום פיינברג אפילו לא מכתב אחד לשרה אהרנסון? האם אבשלום התעלם ממנה, או שאולי הסתיר את אהבתו האמיתית?

אבשלום פיינברג (צילום: צילום מסך מהסדרה ''עמוד האש'')אבשלום פיינברג (צילום: צילום מסך מהסדרה ''עמוד האש'')

תמונה שנייה

אלף נשיקות לך, אהובתי
כך גומרים האוהבים את כל המכתבים שלאהובותיהם הם כותבים
אלף נשיקות לך, אהובתי
כך מתחיל אני את מכתבי אלייך, אהובתי
ומה מאד מתאווה אני לנשקך
ראשית כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן כמו קשר באמצע המצח

זה קטע הפתיחה מתוך שיר שכתב אבשלום פיינברג. הוא מוצג בבית אהרנסון, מוזיאון ניל"י בזיכרון יעקב. את המכתב הזה שלח אבשלום פיינברג ב־18 באוקטובר 1910. שם הנמענת לא ידוע. רבקה אהרנסון חזרה וטענה כל השנים כי את מכתב האהבה הזה אבשלום כתב לה. אבל מה לעשות שהתאריכים לא כל כך מסתדרים ואבשלום שכתב את המכתב הזה בחודש אוקטובר, פגש את רבקה בפעם הראשונה רק בחודש דצמבר?

ועל צווארך השלגי, הזך, הרם והגמיש כצוואר הברבור, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות, צריך לשים חוטים חוטים, מחרוזות מחרוזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוחה הקטנה שבקצה הצוואר, שם במקום שהשמלה הטיפשה והמרשעת מכסה את הכל...

רבקה אהרנסון נפטרה ב־1981. היא לא נישאה לאיש ולא הביאה צאצאים לעולם. אחותה, שרה אהרנסון, נתפסה על ידי הטורקים שגילו את ניל"י, רשת הריגול שפעלה נגדם. היא עברה עינויי תופת במשך שלושה ימים. אבל הם לא הצליחו להוציא ממנה מילה על פעולותיה ועל חבריה לרשת. כשניתנה הוראה להעביר אותה במטרה לתלות אותה בדמשק, היא ביקשה שיניחו לה להתקלח ולהחליף בגדים בביתה. שם ניסתה להתאבד בעזרת אקדח שהוסתר. היא נפצעה אנושות ובדרך לבית החולים, ברגעי הכרתה האחרונים ביקשה מד"ר הלל יפה שיזרז את מותה. שרה אהרנסון מתה ב־9 באוקטובר 1917. היא הייתה בת 27.

זה היה סוף הסתיו בזיכרון יעקב
סוף הסתיו, שרתי
עורך הצח, שרתי
ושלוש יממות הם חקרו וחקרו 
ושלוש יממות היא שותקת
ושלוש יממות הם היכו והיכו
ותצעק כחיה מרודפת

ושלוש יממות אין יוצא לשדות
ושומם הרחוב כמו קבר
כי ברחו מקולה והגיפו דלתות
ויבואו הם חדר בחדר
("השיר על שרה אהרנסון" / מילים: יעקב שבתאי)

תמונה שלישית

יוסף לישנסקי היה אדם שנוי במחלוקת. באגודת השומר שאליה רצה להתקבל לא חיבבו אותו במיוחד, ולא קיבלו אותו. ישראל שוחט מהשומר כתב: "הוא היה שומר טוב... ואף על פי כן לא נתקבל כחבר ב'השומר', ואף הורחק מהשמירה משום שגילה חולשת אופי, נטייה להרפתקנות ושחצנות".

כשלא התקבל לארגון השומר, הלך לישנסקי והקים את ארגון המגן. "לישנסקי היה אהוב על כולנו", סיפר משה סתוי שהיה חבר בהמגן. "הייתה לו נפש פיוטית... הוא עשה עלינו רושם מצוין... היה בו ביוסף משהו מההרפתקנות. הוא היה בעל אופי מסוער, אבל בעל מעלות יתירות היה".

ב־1937 עלה בהבימה מחזהו של עבר הדני "השומרים", שבו הוצג לישנסקי באור חיובי. הדבר הקפיץ את היישוב וגרם לזעם רב. בראש המוחים עמדה רבקה אהרנסון, אחותה של שרה וארוסתו של אבשלום פיינברג. עבריה, בתו של לישנסקי, ניסתה לעמוד בפרץ ואמרה: "האם לאנשי השומר הייתה כוונה נסתרת לסירוס האמת מתוך רצון לחפות על מצפון מכביד בעוון טפילת אשמה על אדם שעד היום טרם הופיע איש לתבוע את עלבונו?". האשמה חמורה מאוד, שלישנסקי רצח את פיינברג והטמין את גופתו בחולות סיני, רבצה כעננה מעל ראשו במשך שנים.

אפילוג

שלמה בן אלקנה התגייס למשטרת ישראל עם הקמת המדינה. לפני כן, במלחמת העולם השנייה, הוא פעל בסוריה מטעם ההגנה והמודיעין הבריטי. ב־1967, אחרי מלחמת ששת הימים, גילה בן אלקנה את גופתו של אבשלום פיינברג שהייתה טמונה בחולות רפיח. ב־20 בינואר 1917 נעלם אבשלום פיינברג בחולות סיני. שבוע לפני כן הוא יצא עם לישנסקי ועם מורה דרך בדואי לעבר הקווים הבריטיים בסיני. בבוקר אותו היום הגיע לישנסקי הפצוע אל חיל המשמר האוסטרלי וסיפר שהם הותקפו על ידי קבוצה גדולה של ערבים ושאבשלום נרצח. במשך שנים חיפשו את גופתו של אבשלום ולא מצאו אותה. 

האשמה כי לישנסקי רצח אותו התהלכה שנים בקרבנו, בפרט לנוכח העובדה שהגופה לא נמצאה. 14 שנים לאחר מכן מהנדס רכבות מחיפה, בנימין רן, שהסיפור הסעיר אותו, החליט לצאת ולחפש את הגופה. הבדואים בסיני הובילו אותו אל מקום שהם קראו לו "אל־קבר אל־יהודי", שזה בעברית קבר היהודי. 

מעל הקבר צמח עץ תמר. כנראה שהוא נבט מגלעין שהיה בכיסו של אבשלום. בנימין רן חזר לזיכרון יעקב וסיפר את זה לאלכסנדר אהרנסון, שלא התייחס ברצינות לסיפור. כל זה אירע בשנת 1931. רק 36 שנים אחר כך נפתרה התעלומה. עצמותיו של אבשלום פיינברג הועלו ונקברו בטקס ממלכתי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל בירושלים. לישנסקי נקבר לידו. חוטר מעץ הדקל ניטע ליד הקבר.

דרך, דרך, נתיבה
דרך, דרך, ערבה
מרחקייך ארוכים
לרגבייך אין חוקים

נחשי־נא לי, הדרך
המרחק - אתה הגד:
שני רעים יצאו לדרך
מי מהם ישוב בוגד?
("דרך נתיבה" / נתן אלתרמן)