אנשים שקופים. הם כאן ושם ובכל מקום, ונדמה שמספרם רק הולך וממריא אקספוננציאלית. אלינור ריגבי של הביטלס, המלקטת את גרגירי האורז מרצפת הכנסייה אחרי חתונה של אחרים, עומדת בחלון ומחכה לשום דבר עם הפנים שהוציאה מתוך כד ושאיש לא יבוא להלווייתה האלמונית, היא כמובן נערת פוסטר ידועה שלהם (בואו לא נחמיא לעצמנו יותר מדי. זה לא רק “הם", זה גם אנחנו).
אגתה כריסטי הסבירה שמשרתים מכל סוג, גם מלצרים שמוזגים לך יין ומגישים לך אוכל במשך ערב שלם, הם בלתי נראים לחלוטין בעיני מקבלי השירות. הם חסרי פנים, הם רק פונקציה במדים, ולכן הם יכולים לבצע כל פשע שהוא מבלי להיתפס. אבל כוח־העל של הבלתי נראים הוא כמובן היכולת לראות הכל. כזו הייתה ויויאן מאייר, אישה ממוצא צרפתי־אוסטרי, סוג של תמהונית, אבל אפורה־חיוורת־דהויה עד שקופה, שטיפלה בילדים למחייתה בשיקגו של שנות ה־50 וה־60, וצילמה לעצמה מאות אלפי תמונות רחוב בשחור־לבן שהתגלו במקרה אחרי מותה, כאוצר בלתי צפוי, והפכו אותה לסנסציה אומנותית מהדהדת, ולישות שיש לה סיכוי לא רע לחדור אל הנצח, לצד אומנים אחרים שיתקיימו דורי דורות בזכות אומנותם, גם אם חייהם הפיזיים לא היו להיט.
מאייר תיעדה סצינות קטנות מחיי היומיום בעיר, תמיד צופה מהצד, לא מעורבת, לא נוקטת עמדה, רק מנציחה. לכאורה היא הייתה רק הקהל במחזות האלה, אבל בדיעבד - מעצם הבחירה מה לצלם ומה לא ואיך לעשות את זה - הייתה בפועל המחזאית, הבמאית והשחקנית הראשית. כמו בסרט “פסיכו", למשל; על המסך אנחנו רואים את אנתוני פרקינס נותן לג'נט לי את המפתח לחדר במוטל בייטס, שבו ייחרץ גורלה, אבל הידיים ידי אלפרד היצ'קוק, ועד היום הוא מעורר עניין וסקרנות יותר משחקניו.
הבחירה ברוצחים פסיכופתים מקרית בהחלט. אנשים שקופים אינם קרימינלים בהכרח. אם כבר הם הקורבנות - של הגורל, של החברה, של “השיטה", תהיה אשר תהיה, שמוחקת אינדיבידואליות לטובת אינטרסים גדולים (או רווחיים) יותר, או סתם פולטת את כל מי שלא עומד בקצב המרוץ - אחר מה, בעצם? יעל שכנאי עשתה מעשה מעניין ונועז בספרה היפה ומרחיב הלב “חדר חושך".
בהשראת ויויאן מאייר, שפרטים רבים עלומים בסיפורה, היא בוראת ביוגרפיה דמיונית ופיוטית לבת דמות שלה, מישל הזרה והמוזרה, ה"לא מכאן", בת ים מופלאה שנשלפת ממעמקי האוקיינוס, אורחת בעולם, שמכונה “הארוכה". מישל רואה הכל מבעד לעדשת הרוליפלקס הישנה שלה. גם היא מטפלת בילדים, כמו מאייר, ולפעמים מחבקת אותם דרך העדשה במקום להיות איתם באמת, מה שיש המפרשים כאטימות. כשגבר מתמוטט ברחוב בהתקף אפילפטי ומפרכס באופן מבהיל, מישל מצלמת את זה במקום להיחלץ לעזרתו.
האם היא חסרת לב או שמא אחוזת דיבוק של הנצחה, ורפלקס התיעוד חזק ממנה? שכנאי מזכה את מישל באהבה שזו לא האמינה שישנה בכלל, עם מאבטח דתל"ש (“הקורא בתיקים") זהוב תלתלים מדיזנגוף סנטר - ואם יש דימוי ישראלי מובהק לנותן שירות בלתי נראה הרי זה המאבטח בפתח הקניון הגנרי, שלעולם לא נזכור את פניו גם אם נתאמץ, ולמה שנתאמץ? הוא מוריד בירות של בדידות בפאב של הפוזל בכיכר רבין ומצייר דיוקנאות של עוברים ושבים במדרחוב נחלת בנימין.
כי הדחויים והשקופים, מתברר, המיטיבים להתבונן, הם כמעט תמיד גם יוצרים, ממומשים או מבוזבזים, ושקיפותם אומנותם. כששקופה בודדה פוגשת שקוף בודד, אפשר לנצח את הבדידות. ייתכן שגם כזוג הם ימשיכו להיות בלתי נראים, אבל יראו זה את זה כפי שלא ראו ונראו מעולם. מינוס ועוד מינוס בוראים פלוס, וזה עוד פלוס גדול של הספרות והאומנות כמובן, ששכנאי מפליאה לנצל, גם אם הסוף עצוב - כי סופים שמחים הם הונאה או פיקציה. “חדר חושך" מערבל עצב מתוק, געגועים למשהו לא ידוע וריחות של דבש, גשם ואביב בה בעת, כמו ריחה של מישל, שאותה - כמו את ויויאן מאייר וצילומיה המופלאים - לא נשכח במהרה, אם בכלל.
מיכל פנקל, עורכת דין שאיבדה את שמיעתה בפיגוע בשוק מחנה יהודה, היא מעורכי הדין היחידים בארץ שנלחמים למען זכויות הממזרים, אלה שחוקי היהדות הטילו עליהם ועל צאצאיהם אות קין נוראי שמתגלגל דורות קדימה ומחריב חיים רבים. פנקל שומעת חזק מכולם את זעקת השקופים המסוימים האלה וזועקת אותה בשבילם. בספרה המרתק “ממזרת", פנקל חושפת את קללת הממזרות על כל סיבוכיה ותלישותה מהמציאות המודרנית, שבה בדיקת דנ"א פשוטה שיכולה לפתור הכל עדיין אינה נחשבת לאופציה בעיני הממסד הרבני, ומשפטים אפלים מתנהלים בחדרי חדרים ואפילו לא מתועדים ממש בשום מערכת - התיקים רגישים עד כדי כך שאינם ממוחשבים, והכל נרשם ביד, כמו בימי קדם.
הידעתם שאם אישה גרושה יולדת ילד מחוץ לנישואים בתוך 300 יום מגירושיה, מרשם האוכלוסין אינו מאפשר לרשום את האב הביולוגי כאבי התינוק, וכך קללת הממזרות תוטל על תינוקה וממשיכיו עשרה דורות קדימה? איך אפשר להאמין שדברים כאלה ייתכנו בתחילת העשור השלישי של המאה ה־21? ובכן, עובדה, ו"כל מיני שטויות מימי הביניים", כדברי אחד הגיבורים, עדיין עלולות לגרום נזקים בלתי הפיכים בימינו אנו.
פנקל מגוללת בלשון עשירה ובתנופה סיפורית־טלנובלית סוערת, ועם הרבה “אבקת הומור", כהגדרת הגיבורה, מקרה של פסולת חיתון שלא באשמתה, שלא ידעה בכלל שהיא כזאת, כלומר ממזרת. “גם בארץ הקודש יש הרבה טמאים", היא מגלה לחרדתה ונגררת עד טקסים לגירוש שדים וסילוק מנחוס. הממסד הדתי מוצג באופן מאוזן, ויש בו גם שליחים שמשתוקקים לתקן את המעוות ולחסוך את הקללה מהחפים מפשע, במקום לציית לחוקים הקדמוניים באופן עיוור והרסני (“קרתה תקלה. צריך לתקן אותה. אין לממסד הדתי עניין להכביד ולהכאיב").
הזרקור הנדיר הזה על תופעה מושתקת חשוב מאין כמוהו. ושוב הספרות והאומנות הן שיחוללו את המהפכה ויוציאו את הצדק לאור, בתקווה שהחיים עצמם לא יפגרו בהרבה אחריהן.