פרידה מנתן זך

פרולוג
רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני
רוצה לומר דבר מה. הוא הלך
ועבר על פניי. יכולתי לגעת בשולי
אדרתו. לא נגעתי. מי יכול היה
לדעת מה שלא ידעתי
("רגע אחד שקט בבקשה" / נתן זך)

פתאום בכיתה י' ספרותית שנייה בגימנסיה דביר ברמת גן הוא עבר על פנינו. מי יכול היה לתאר לעצמו שבין ביאליק וטשרניחובסקי ויל"ג ושל"ג, יתגלה לנו בתשכ"א, היא 1960, משורר אחר. אחד שלא שר על הדלות ועל העיירה היהודית ועל החדר ועל הרב ועל בת הרב ועל הפוגרום. אחד שכותב שיר שלא מסודר בשורות ותבניות של חרוזים כמו אלתרמן ושלונסקי.

שפיצר, המורה שלנו לספרות, גילה לנו את נתן זך ואת הספר שלו שנקרא "שירים שונים". ביחד עם "אהבת תפוח הזהב" של דליה רביקוביץ, שיצא קצת קודם לכן, ו"שירי לחץ" של דוד אבידן, שגילינו באותו זמן בערך, הפכה פתאום השירה למשהו שיכולנו לקרוא ולהבין ואפילו להזדהות איתו.

המורה שפיצר, שהיה כנראה קרוב לגילנו יותר מאשר לגילם של המורים האחרים, לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי לחבב עלינו את נתן זך. זנחנו את משוררי תור הזהב ואת משוררי הגלות והתחייה, והתמכרנו למי שכתב לנו במילים שלנו.
נתן זך היה בן 30 בערך כשספרו "שירים שונים" ראה אור. אנחנו היינו בני 16. אלתרמן, שאותו תמיד אהבנו ושנאהב תמיד, היה בן 50. מחזור השירים שלו "שיר עשרה אחים", שחלקו הופיע בספר "עיר היונה", ראה אור באותה השנה.

התדע את נשמת העולם מי יראך?
נשמתו של העולם ברגעים
לחינם בדורות נבקשנה
נפלאים, נפלאים עד אין חקר
חייו הגדושים של הרגע...
("שיר עשרה אחים" / נתן אלתרמן)

נתן זך זכה לחיבוק גדול עם "שירים שונים" שלו. נתן הראשון, אלתרמן, התקבל על ידי מעריציו הוותיקים בחיבוק גדול, אבל חטף גם פה ושם. בעוד מעריציו כינו אותו "אפוס הדור" ו"האודיסיאה שלנו" (אהרן מגד) ו"משורר הדור" (משה שמיר) - פתאום צצו מתנגדים לרבי. מתי מגד, אחיו של אהרן מגד, זה שהילל והתפעל ושיבח את אלתרמן, חשב שמחזור השירים הוא שטחי, לאומי, חסר מורכבות והומור.

נתן זך (צילום: יוסי אלוני)נתן זך (צילום: יוסי אלוני)

המורה שפיצר עזב אותנו בסוף השנה. בכיתה י"א ספרותית שנייה בגימנסיה דביר קיבלנו מורה שהכין אותנו לבגרויות עם הרמב"ם ואחד העם ופרוג ומאפו ואבן גבירול. אלה שעל שמותיהם נקראים כל הרחובות בארץ.

לפעמים אני מרגיש אותו קם
בשנתו, סהרורי כמו ים, חולף לידי, אומר
לי בני  
בני. לא ידעתי שאתה, במידה כזאת, איתי
("רגע אחד שקט בבקשה" / נתן זך)

תמונה ראשונה
הארי זייטלבאך נולד בברלין. בן יחיד. אביו היה יהודי, אמו איטלקייה נוצרייה. כשהיה בן 6 משפחתו עלתה ארצה. ואף שהארי זייטלבאך הפך לנתן זך, ואף שהשתתף במלחמת העצמאות ואפילו שירת בקבע כקצין מודיעין כדי לממן את הלימודים העתידיים באוניברסיטה העברית בירושלים - למרות כל זה הוא הרגיש זר ולא מעורה.

"אני האיש הבודד וחסר המשפחה", אמר. "אני האיש אוהב החיים, השמח לקראת קִצם". וקִצם הגיע ביום שישי, 6 בנובמבר. "חיים חפר אמר לי זמן לא רב לפני מותו: אתה חושב שהרגשתי כאן כל חיי כמעורה? לא. אתה טועה. אתה בוודאי לא הרגשת שזה מקומך. אבל גם אצלי היו תקופות ששאלתי בשביל מה?", סיפר לקובי מידן בתוכנית "חוצה ישראל", ששודרה בכאן חינוכית לפני שש שנים. "אין לי חבר בן דורי שנשאר בחיים. ומי חשב שאני אשאר אחרון? הרי תמיד חשבתי שאני אהיה הראשון".

אני אזרח העולם
אם לא הייתי בכל מקום
אין זאת אשמתי
כוחי שוב איננו איתי כמו
שהיה פעם
("אני אזרח העולם" / נתן זך)

על הספה אצל קובי מידן כנראה שנפער הפצע שלא הגליד. פצע התלישות ואי־השייכות. זה שכנראה גרם לו לקנא באנשים כמו חיים גורי, שהיה בן הארץ הזו. זה שלא היה שייך לאלה שלאה גולדברג קראה להם "דור של שתי מולדות". ושתי מולדות, אמר זך, זה לא יותר טוב מכפל של משהו. זה הרבה יותר גרוע. לא לו וכמובן שלא לאביו, שלא יכול היה להסתגל לחיים בארץ ואיבד בה את כל כספו ונאלץ למכור ביצים בשוק הכרמל. "כי הוא היה גרמני לכל דבר. כל מפעל חייו בגרמניה נמחה".

כמו אצל פסיכיאטר מיומן וקשוב, פתאום הוציא נתן זך אצל קובי מידן את הסוד האפל והנורא: "ההתאבדות של אבי לא הייתה ידועה", התוודה, "ואני מבקש שבאיזשהו מקום ישכחו את זה. ועכשיו כמובן שלעולם לא ישכחו את זה כבר".

לאנשים שהתפעלו מזה שהוא דובר שש שפות על בוריין, הוא אמר, "מי שמדבר שש שפות, הוא רק פליט". בגיל 84 ממש כאב, הצטער והתחרט על ההחלטה שלו לא להתחתן ולא להביא ילדים לעולם. "כי הטיפשות זוהרת מתוך זה", אמר במו פיו. "אני יכולתי להיות האב הכי נפלא שיש בעולם. אבל חשבתי שאם אני אקים משפחה, היא תהיה דומה מאוד למשפחה שלי". ומזה הוא נמלט, ואת זה הוא לא רצה בשום פנים ואופן.

כי גם ההתנסות
ברכה ולא קללה או דרך עקיפין היא
רק בה ישיר העץ ותזמר הרוח
רקיע יתגוון ויום ליום יביע
אומר ולחש קול או אהובה
יאמר: עכשיו עכשיו
("מזמור שיר לירוק" / נתן זך)
תמונה שנייה
כך בעולם. וכך, כך וכך
חיים כאן. כך גם כך, לא קשה ולא רך
נא להכיר: נתן זך. נעים מאוד
("בעולם" / נתן זך)

בשנת 1959, כשנתן זך היה בן 29 ונתן אלתרמן בן 49, פרסם נתן הצעיר מאמר בשם "הרהורים על שירת אלתרמן". אלתרמן היה אז "מלך על כיסאו/ כולו רפוד אהבה", כפי שכתב עליו יעקב אורלנד. והנה בא זך המשכיל, האינטלקטואל, שדובר שש שפות ובקיא בשירה ובספרות הצרפתית והגרמנית הכי עדכנית. הצעיר בוגר לימודי הפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מעז לצאת נגד אדמו"ר השירה הישראלית ש"זה מקרוב מלאו עשרים שנה למלכותו".

הוא פוסל את הטענה בדבר הרעננות שכאילו הכניס אלתרמן לוורידי השפה העברית, וטוען שאת הרעננות הזו של שימוש במילים יומיומיות אפשר למצוא כבר בשיריהם של דוד פוגל ושל אורי צבי גרינברג, ואפילו אצל חיים נחמן ביאליק.

אגב, כשאלתרמן היה משורר צעיר, בערך בגילו של המורד נתן זך, הרימו הוא ואברהם שלונסקי את נס המרד נגד המשורר הלאומי. דור דור ומורדיו.

גם החריזה נחשבה בעיני נתן זך (וחבורת המשוררים הצעירים שהלכו בעקבותיו) כדבר פסול: "בית שקול ומוברח, הגורר אחריו עוד בית שקול ומוברח ועוד בית שקול ומוברח, המבריח אותי מן השיר".

המהומה שפרצה אחרי פרסום המאמר לא דמתה לשום סקנדל שציבור שוחרי השירה העברית ידע עד אז. ראוי לציין שקדמו לזה הרבה שערוריות, ומה שחשוב יותר לציין זה שקוראי השירה ומעריצי אלתרמן היו - יחסית לאוכלוסייה הישראלית - רבים יותר ממספר מעריציה של נועה קירל, למשל.

אלתרמן נפגש, לפי בקשתו, עם נתן זך. המפגש נערך בקפה "כסית", כמובן. הוא שאל את המורד הצעיר "עד כדי כך אלתרמן כלום? שום נקודת זכות?". נתן זך לא ענה. אבל מספרים שמאז התנהלה בין שניהם מערכת יחסים מיוחדת. אלתרמן לא שכח ולא סלח. זך, שהבין עד כמה פגע באלתרמן, התייחס אליו בכבוד ולא התבטא יותר נגדו באופן פומבי.

היפרדי, כי בא סוף
הוא מביט בך עד קץ
נוצצו אישוניו החיים
כי האב לא ימות
כי הוא אב לאין קץ
כי שאולה ירד חיים
("קץ האב" / נתן אלתרמן)

אפילוג
ארבע שנים היה זך מנותק מהעולם. מחלת האלצהיימר סגרה אותו ואת עולמו במוסד הסיעודי של משען שבבית האבות ברמת אפעל. לפני כשש שנים הוא התחתן עם שרה אביטל, שאיתה היה במערכת יחסים קרובה במשך שנים לא מעטות.

"אני רוצה להזכיר לאנשים שדעותיי לא השתנו במשך 20 שנה", אמר ל־ynet. "הודעתי שלעולם רגליי לא יחצו את הקו הירוק. לא אבקר שם, ואינני רוצה שספריי יגיעו לשם. לא אדרוך בשטח כבוש".

כי האדם עץ השדה
כמו האדם גם העץ צומח
כמו העץ האדם נגדע
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה
("כי האדם עץ השדה" / נתן זך)

"אני לא אוהב את השיר הזה", אמר פעם. "כי בכל פעם שאני שומע אותו מתנגן ברדיו, אני יודע שקרה משהו נורא".
ביום שני הובא נתן זך לקבורה בבית העלמין בקיבוץ עינת. הוא רכש ביחד עם ידידו הטוב חיים חפר שתי חלקות קבר הצמודות זו לזו. חפר נקבר לבסוף בעין הוד. "לא נורא", אמר חפר, "את החלק שלי אני משאיר לו, שיוכל להתרווח".

אהבתי וגם שנאתי
טעמתי מזה ומזה
קברו אותי בחלקה של עפר
ומר לי בפה
כמו עץ השדה
("כי האדם עץ השדה" / נתן זך) 