פתאום בכיתה י' ספרותית שנייה בגימנסיה דביר ברמת גן הוא עבר על פנינו. מי יכול היה לתאר לעצמו שבין ביאליק וטשרניחובסקי ויל"ג ושל"ג, יתגלה לנו בתשכ"א, היא 1960, משורר אחר. אחד שלא שר על הדלות ועל העיירה היהודית ועל החדר ועל הרב ועל בת הרב ועל הפוגרום. אחד שכותב שיר שלא מסודר בשורות ותבניות של חרוזים כמו אלתרמן ושלונסקי.
נתן זך זכה לחיבוק גדול עם "שירים שונים" שלו. נתן הראשון, אלתרמן, התקבל על ידי מעריציו הוותיקים בחיבוק גדול, אבל חטף גם פה ושם. בעוד מעריציו כינו אותו "אפוס הדור" ו"האודיסיאה שלנו" (אהרן מגד) ו"משורר הדור" (משה שמיר) - פתאום צצו מתנגדים לרבי. מתי מגד, אחיו של אהרן מגד, זה שהילל והתפעל ושיבח את אלתרמן, חשב שמחזור השירים הוא שטחי, לאומי, חסר מורכבות והומור.
המורה שפיצר עזב אותנו בסוף השנה. בכיתה י"א ספרותית שנייה בגימנסיה דביר קיבלנו מורה שהכין אותנו לבגרויות עם הרמב"ם ואחד העם ופרוג ומאפו ואבן גבירול. אלה שעל שמותיהם נקראים כל הרחובות בארץ.
"אני האיש הבודד וחסר המשפחה", אמר. "אני האיש אוהב החיים, השמח לקראת קִצם". וקִצם הגיע ביום שישי, 6 בנובמבר. "חיים חפר אמר לי זמן לא רב לפני מותו: אתה חושב שהרגשתי כאן כל חיי כמעורה? לא. אתה טועה. אתה בוודאי לא הרגשת שזה מקומך. אבל גם אצלי היו תקופות ששאלתי בשביל מה?", סיפר לקובי מידן בתוכנית "חוצה ישראל", ששודרה בכאן חינוכית לפני שש שנים. "אין לי חבר בן דורי שנשאר בחיים. ומי חשב שאני אשאר אחרון? הרי תמיד חשבתי שאני אהיה הראשון".
על הספה אצל קובי מידן כנראה שנפער הפצע שלא הגליד. פצע התלישות ואי־השייכות. זה שכנראה גרם לו לקנא באנשים כמו חיים גורי, שהיה בן הארץ הזו. זה שלא היה שייך לאלה שלאה גולדברג קראה להם "דור של שתי מולדות". ושתי מולדות, אמר זך, זה לא יותר טוב מכפל של משהו. זה הרבה יותר גרוע. לא לו וכמובן שלא לאביו, שלא יכול היה להסתגל לחיים בארץ ואיבד בה את כל כספו ונאלץ למכור ביצים בשוק הכרמל. "כי הוא היה גרמני לכל דבר. כל מפעל חייו בגרמניה נמחה".
כמו אצל פסיכיאטר מיומן וקשוב, פתאום הוציא נתן זך אצל קובי מידן את הסוד האפל והנורא: "ההתאבדות של אבי לא הייתה ידועה", התוודה, "ואני מבקש שבאיזשהו מקום ישכחו את זה. ועכשיו כמובן שלעולם לא ישכחו את זה כבר".
לאנשים שהתפעלו מזה שהוא דובר שש שפות על בוריין, הוא אמר, "מי שמדבר שש שפות, הוא רק פליט". בגיל 84 ממש כאב, הצטער והתחרט על ההחלטה שלו לא להתחתן ולא להביא ילדים לעולם. "כי הטיפשות זוהרת מתוך זה", אמר במו פיו. "אני יכולתי להיות האב הכי נפלא שיש בעולם. אבל חשבתי שאם אני אקים משפחה, היא תהיה דומה מאוד למשפחה שלי". ומזה הוא נמלט, ואת זה הוא לא רצה בשום פנים ואופן.
בשנת 1959, כשנתן זך היה בן 29 ונתן אלתרמן בן 49, פרסם נתן הצעיר מאמר בשם "הרהורים על שירת אלתרמן". אלתרמן היה אז "מלך על כיסאו/ כולו רפוד אהבה", כפי שכתב עליו יעקב אורלנד. והנה בא זך המשכיל, האינטלקטואל, שדובר שש שפות ובקיא בשירה ובספרות הצרפתית והגרמנית הכי עדכנית. הצעיר בוגר לימודי הפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מעז לצאת נגד אדמו"ר השירה הישראלית ש"זה מקרוב מלאו עשרים שנה למלכותו".
הוא פוסל את הטענה בדבר הרעננות שכאילו הכניס אלתרמן לוורידי השפה העברית, וטוען שאת הרעננות הזו של שימוש במילים יומיומיות אפשר למצוא כבר בשיריהם של דוד פוגל ושל אורי צבי גרינברג, ואפילו אצל חיים נחמן ביאליק.
אגב, כשאלתרמן היה משורר צעיר, בערך בגילו של המורד נתן זך, הרימו הוא ואברהם שלונסקי את נס המרד נגד המשורר הלאומי. דור דור ומורדיו.
גם החריזה נחשבה בעיני נתן זך (וחבורת המשוררים הצעירים שהלכו בעקבותיו) כדבר פסול: "בית שקול ומוברח, הגורר אחריו עוד בית שקול ומוברח ועוד בית שקול ומוברח, המבריח אותי מן השיר".
המהומה שפרצה אחרי פרסום המאמר לא דמתה לשום סקנדל שציבור שוחרי השירה העברית ידע עד אז. ראוי לציין שקדמו לזה הרבה שערוריות, ומה שחשוב יותר לציין זה שקוראי השירה ומעריצי אלתרמן היו - יחסית לאוכלוסייה הישראלית - רבים יותר ממספר מעריציה של נועה קירל, למשל.
אלתרמן נפגש, לפי בקשתו, עם נתן זך. המפגש נערך בקפה "כסית", כמובן. הוא שאל את המורד הצעיר "עד כדי כך אלתרמן כלום? שום נקודת זכות?". נתן זך לא ענה. אבל מספרים שמאז התנהלה בין שניהם מערכת יחסים מיוחדת. אלתרמן לא שכח ולא סלח. זך, שהבין עד כמה פגע באלתרמן, התייחס אליו בכבוד ולא התבטא יותר נגדו באופן פומבי.
"אני רוצה להזכיר לאנשים שדעותיי לא השתנו במשך 20 שנה", אמר ל־ynet. "הודעתי שלעולם רגליי לא יחצו את הקו הירוק. לא אבקר שם, ואינני רוצה שספריי יגיעו לשם. לא אדרוך בשטח כבוש".
התרעות פיקוד העורף