בעידודה של חברתה רוזמרי, הרווקה לא פחות, שהקדישה את חייה כדבריה ל"חברים, ספרים ובקבוקי יין אדום", פרסמה פטרישיה מודעה במדור הלבבות הבודדים ב"ירחון לאיכר" (האמת היא שרוזמרי פרסמה את המודעה בשבילה). מכתביו של אדוארד, אחד האיכרים שהשיבו למודעה, שבו את לבה, והיא נסעה לפגוש אותו פנים אל פנים בפינה המבודדת שלו באירלנד.
לפני הכל ואחרי הכל, גרהם נורטון יודע לספר סיפור. אליזבת נזכרת מחדש באירלנד עד כמה התגעגעה לסיפורים אמיתיים, שמסופרים כדת וכדין. על חבריה האמריקאים היא אומרת: "כולם היו רהוטים מאוד, אבל משום מה נעדר מהם הכישרון פשוט לגולל סיפור. אם הייתה שואלת אותם על רגשותיהם, הם היו כמובן הופכים מיד לאמני שיחה מצטיינים. כשהגיעה לראשונה לניו יורק, התכונה הזאת הלהיבה אותה. פירוט כל צלקת רגשית, מיפוי דקדקני של מערכות היחסים.
הכל היה חדש ומרענן, אבל עכשיו היא חשה נוסטלגיה אל סיפור המסופר כהלכתו. סיפורים שנמסרים על פני שולחן עמוס ספלים, כמו חבטות במשחק טניס". דף אחרי דף ודמות אחר דמות, אנחנו צמאים לדעת הכל, ונורטון מספק את תאוותנו בערמומיות (עם הקפיצות בזמן והתפניות עוצרות הנשימה) אבל בנדיבות אין קץ. הוא אשף הפרטים הקטנים והמדויקים. אדוארד, שמתגלה בדייט הראשון כמעין נכה מילולי, מעיר לפטרישיה בזמן ארוחה שהעוף שלה נראה יבש.
זה כמעט הדבר היחיד שהוא אומר לה, וזה מספר עליו כל מה שצריך. כשגבר מושך שאליזבת פוגשת באקראי מציע לה לשכב איתו, בישירות של זר שאין לו מה להפסיד, נראה שנורטון מתענג על ההלם המתוק שהדבר גורם לה, ובעיקר לנו. הדימויים שלו תמיד מעניינים וקולעים. "האישה המבוגרת נראתה עייפה, על פניה ניכרו עקבות של מעט סומק ושפתון, ששיוו להופעתה מראה של בובת פיתום מקשישה". כשמישהי נכנסת לספרייה, היא עושה זאת "כאילו כל העיר מחכה רק לה", וזה מתאים כל כך למה שלמדנו על הדמות עד כה.
ההערות שלו תמיד מאירות עיניים וחודרות ישר אל הלב. "החדרים לא היו ריקים, הם היו מלאים בהיעדרה של מישהי. המתים לא נעלמים אלא משאירים תשליל של עצמם המטביע חותם על העולם". או "כמה שנים עוד נשארו לדודה ג'יליאן? דור שלם חומק לו כמו פני צוק המתפוררים אל תוך הים". נורטון, שבוודאי מבין באנשים אחרי שראיין בתוכניתו מאות רבות מהם, אם כי ניקול קידמן וג'ורג' קלוני וחבריהם אינם אנשים "רגילים", מיטיב לתאר אנשים שבעי אכזבות ומרורים, שחלקם, כמו נואל בעלת החנות העלובה בארץ שוקעת שכולה "על הפנים", כבר הפכו מומחים להסתרה ואחרים לובשים את כאבם על שרוולם. אהבה וחושך, אובדן והתבגרות ודמות אחת מהסיוטים, אולי שטנית אולי טרגית ומן הסתם שניהם גם יחד, שמולקת ראשי תרנגולות ומתעללת בנשמות חפות מפשע. נורטון מחלק בשפע ריגושים לכל דכפין, וכמובן אינו משאיר את ההומור המפורסם שלו על רצפת חדר העריכה. כשהוא מתאר "ריח כפרי" הוא מסביר מיד: "במילים אחרות, חרא".
התרעות פיקוד העורף