גרהם נורטון, "מציאה", מאנגלית: שי סנדיק, לסה, 380 עמ'

הרוח צווחת בצוקים שבמערב אירלנד, שם כלואה אישה צעירה שהיא בעצם רווקה זקנה במונחים של פעם (בת 32) בבית שליד המצודה. הכינו את השוקו החם, או אולי את בקבוק השרי, הדקו את שמיכת הצמר והתמסרו לממתק החורף הזה, ספק "אנקת גבהים" של שנות ה־70 (שבהן מתרחשת עלילת העבר), ספק "רבקה" - התחייה, בדגש על העיבוד האפל של היצ'קוק ודמותה המצמררת של גברת דנברס, הפעם בקרדיגן בצבע לימון, ולמעשה משהו חדש ומקורי לגמרי, פרי מוחו היצירתי של גרהם נורטון. מגיש הטלוויזיה הבריטי, יליד אירלנד, שהוא גם שחקן, סטנדאפיסט, פרשן אירוויזיונים ושאר תארים נוצצים (מתי הוא מצא זמן לכתוב?), מתגלה כסופר מפותח ומפתיע ברומן השני שלו, מתוך שלושה שראו אור עד כה, והראשון שמופיע בעברית, בהוצאת לסה ובתרגומו מלא האהבה של המו"ל, שי סנדיק.

אני מבטיח לעשות כל מאמץ לא לפזר קלקלנים מעבר לאלה שכבר פיזרתי בפסקת הפתיחה, אבל בספר שבנוי על טוויסטים ממשפחת ה"וואו" ותגליות שומטות לסת, חלקן מחרידות ממש, זה לא יהיה פשוט. העלילה מזגזגת בין "אז" ל"עכשיו" (כך נקראים הזמנים), ויש גם "לפני". גיבורת ה"אז" היא פטרישיה, אמה היחידנית של אליזבת, גיבורת ה"עכשיו". פטרישיה טיפלה שנים רבות באמה החולה, בכפר קטן ונידח שאנשים בו מעט ורכילויות הרבה, ומשזו הלכה לעולמה, ניסתה לעלות על רכבת הזוגיות שאותה כמעט איחרה.

בעידודה של חברתה רוזמרי, הרווקה לא פחות, שהקדישה את חייה כדבריה ל"חברים, ספרים ובקבוקי יין אדום", פרסמה פטרישיה מודעה במדור הלבבות הבודדים ב"ירחון לאיכר" (האמת היא שרוזמרי פרסמה את המודעה בשבילה). מכתביו של אדוארד, אחד האיכרים שהשיבו למודעה, שבו את לבה, והיא נסעה לפגוש אותו פנים אל פנים בפינה המבודדת שלו באירלנד.

מציאה (צילום: יחצ)מציאה (צילום: יחצ)


אליזבת, מרצה לשירה רומנטית שבנתה לעצמה חיים בניו יורק, בדירה זעירה מעל סלון ציפורניים בשדרה השלישית, ליתר דיוק, מגלה את צרור המכתבים של אדוארד, שהוא ככל הנראה אביה, שאותו מעולם לא פגשה ושלדברי אמה מת בטרם עת. "היא דמיינה את אילן היוחסין שלה כשני ענפים חשופים, ועיט עתיק רובץ על אחד מהם".

גם אליזבת, שבילדותה נטרה לאמה על כך שלא היה לה בעל ("איזו אישה לא מצליחה להשיג גבר?"), מוצאת את עצמה בגיל 44 בתפקיד של אם יחידנית, אחרי שבעלה אליוט עזב אותה לטובת בני מינו, ולפעמים היא תוהה אם ההשפלה הזאת אינה אלא עונש על השיפוטיות שהפגינה כלפי אמה בעבר. אליוט השאיר אותה עם זק, שברגע זה הוא מתבגר בן 17 עם שק הפתעות משלו. היא חוזרת למחוזות ילדותה כדי למכור את הבית שבו גדלה, אבל נסחפת למסע בילוש אחר מקורותיה. יש דברים שהיא לא תדע לעולם, אבל אנחנו הקוראים - באדיבות נורטון - נדע במקומה, מה שמעניק לנו תחושת כוח משכרת של שותפים לסוד.

לפני הכל ואחרי הכל, גרהם נורטון יודע לספר סיפור. אליזבת נזכרת מחדש באירלנד עד כמה התגעגעה לסיפורים אמיתיים, שמסופרים כדת וכדין. על חבריה האמריקאים היא אומרת: "כולם היו רהוטים מאוד, אבל משום מה נעדר מהם הכישרון פשוט לגולל סיפור. אם הייתה שואלת אותם על רגשותיהם, הם היו כמובן הופכים מיד לאמני שיחה מצטיינים. כשהגיעה לראשונה לניו יורק, התכונה הזאת הלהיבה אותה. פירוט כל צלקת רגשית, מיפוי דקדקני של מערכות היחסים.

הכל היה חדש ומרענן, אבל עכשיו היא חשה נוסטלגיה אל סיפור המסופר כהלכתו. סיפורים שנמסרים על פני שולחן עמוס ספלים, כמו חבטות במשחק טניס". דף אחרי דף ודמות אחר דמות, אנחנו צמאים לדעת הכל, ונורטון מספק את תאוותנו בערמומיות (עם הקפיצות בזמן והתפניות עוצרות הנשימה) אבל בנדיבות אין קץ. הוא אשף הפרטים הקטנים והמדויקים. אדוארד, שמתגלה בדייט הראשון כמעין נכה מילולי, מעיר לפטרישיה בזמן ארוחה שהעוף שלה נראה יבש.

זה כמעט הדבר היחיד שהוא אומר לה, וזה מספר עליו כל מה שצריך. כשגבר מושך שאליזבת פוגשת באקראי מציע לה לשכב איתו, בישירות של זר שאין לו מה להפסיד, נראה שנורטון מתענג על ההלם המתוק שהדבר גורם לה, ובעיקר לנו. הדימויים שלו תמיד מעניינים וקולעים. "האישה המבוגרת נראתה עייפה, על פניה ניכרו עקבות של מעט סומק ושפתון, ששיוו להופעתה מראה של בובת פיתום מקשישה". כשמישהי נכנסת לספרייה, היא עושה זאת "כאילו כל העיר מחכה רק לה", וזה מתאים כל כך למה שלמדנו על הדמות עד כה.

ההערות שלו תמיד מאירות עיניים וחודרות ישר אל הלב. "החדרים לא היו ריקים, הם היו מלאים בהיעדרה של מישהי. המתים לא נעלמים אלא משאירים תשליל של עצמם המטביע חותם על העולם". או "כמה שנים עוד נשארו לדודה ג'יליאן? דור שלם חומק לו כמו פני צוק המתפוררים אל תוך הים". נורטון, שבוודאי מבין באנשים אחרי שראיין בתוכניתו מאות רבות מהם, אם כי ניקול קידמן וג'ורג' קלוני וחבריהם אינם אנשים "רגילים", מיטיב לתאר אנשים שבעי אכזבות ומרורים, שחלקם, כמו נואל בעלת החנות העלובה בארץ שוקעת שכולה "על הפנים", כבר הפכו מומחים להסתרה ואחרים לובשים את כאבם על שרוולם. אהבה וחושך, אובדן והתבגרות ודמות אחת מהסיוטים, אולי שטנית אולי טרגית ומן הסתם שניהם גם יחד, שמולקת ראשי תרנגולות ומתעללת בנשמות חפות מפשע. נורטון מחלק בשפע ריגושים לכל דכפין, וכמובן אינו משאיר את ההומור המפורסם שלו על רצפת חדר העריכה. כשהוא מתאר "ריח כפרי" הוא מסביר מיד: "במילים אחרות, חרא".


במופעי הסטנד־אפ שלו, וגם בשלבים מסוימים בתוכניות האירוח שלו, נורטון לא בחל בהומור גס, קוצני ולפעמים מרושע ממש. הפינה הפופולרית שבה אדם מהקהל נדרש לספר סיפור ונזרק לכלבים אם הוא משעמם את נורטון אינה מופת של טוב לב, בואו נודה, וכך גם כמה מהנעצים שנעץ במשתתפי האירוויזיון לדורותיהם בשבתו כפרשן הבי־בי־סי. אבל שם זה רק ספורט, ואילו כאן נורטון הסופר מגיש גרסה מעודנת ועמוקה יותר של הפרסונה הטלוויזיונית שלו, או שסתם התבגר יפה, והתוצאה היא כאמור חגיגה. החשק שמתעורר לקרוא את ספריו האחרים יסופק בקרוב. גם רומן הביכורים שלו, "HOLDING", צפוי לראות אור בעברית, אף הוא בהוצאת לסה. עוד סיבה לחיות