כאבי גדילה, שירים מאת הילה תומר, עריכה: יואב גלבוע, הוצאה עצמית – הוצאה לאור, 2020

שירה זה לא נורא: אם הייתי צריכה לתאר את כאבי גדילה, ספרה השני של המשוררת הילה תומר במילה אחת, זו הייתה המילה "כנות". קריאת הספר מעלה תחושה שהמשוררת כותבת מתוך מודעות עצמית, חוזרת לכאביה הפרטיים ובכך משרה את תחושת הכנות על הקורא, תוך מודעות תרבותית במרחב בו היא כותבת.

הספר מחולק לשלושה שערים המכילים את כאבי הגדילה המוכרים לכולנו – דימוי גוף, יחסים עם ההורים (בעיקר עם אימא) ואיך לא, אהבה. הקריאה הכרונולוגית, כלומר על פי סדר העמודים בספר, אינה חושפת בקלות את חוט השזירה המבדיל בין שלושת פרקי הספר. בעת הקריאה הספר מבקש להיקרא לא על פי סדר השירים הפרוסים על גבי דפיו, כי אם כמו בחיים עצמם כך גם בספר – נושאי הכאב מונחים באופן שרירותי ובלתי צפוי. על כן מומלץ לקרוא את כאבי גדילה באופן שרירותי ולאפשר לכאבי הגדילה הפרטיים של הילה תומר להכאיב בלב הקורא.

תומר אינה מפספסת הזדמנות לשלב מדיה נוספת בין הדפים, כאשר כל פרק מסתיים בתמונה בשחור־לבן, סלפי שהוא גם בבואתה של תומר עצמה. למרות שניתן לזהות את המצלמה המכוונת אל המראה, מדובר באיורים העוקבים אחר קווי המתאר של התצלומים, עליהם אחראית המאיירת שיר עדן. הדבר יוצר זווית נוספת לעומקי נפשה של המשוררת. רובד נוסף העולה בספר הוא ההתכתבות עם שירים ויצירות אחרות, כך למשל השיר "פירמוס ותיסבי" (עמוד 19) מהמיתולוגיה היוונית, חזרה אל לילית (עמוד 81) מהמיתולוגיה היהודית ואפילו שיר שנכתב בעקבות עבודת וידאו של מורג'אן אבו דיבה, בשיר "ספונג'ה" (עמוד 83). כך קושרת שוב בין מדיות אמנות שונות אל תוך ספר השירה, ומגמישה את הגבול שבין החדש והישן, בין השירה העכשווית לזו הקלאסית.

״כָּל חַיַּי
גָּרַפְתִּי אֶת הַיָּם
וְהַגַּלִּים בְּשֶׁלָּהֶם
הִתְעַמְּרוּ בִּי״

מתוך השיר ״ספונג׳ה״

לאורך הספר הקורא פוגש במונחים וביטויים המוכרים לו, אפילו קצת שחוקים, אולם תומר עושה בהם שימוש שאינו שחוק. גם כאן, היא אינה מפחדת לבחון את גמישות השפה ולמתוח את הגבול הסמנטי והצלילי בין מילות שיריה, כמו למשל בשיר "יש בי מין" (עמוד 16), שרק מעצם הכותרת שלו ניתן להבין את הכיוון המשחקי והרב משמעי אליו היא פונה, או בשיר "השלכה" (עמוד 21) שם נמצאת השורה הנפלאה "כרית לראשו כריתי״.

״יֵשׁ בִּי מִין
רָצוֹן לִטְרֹף וְלַעֲקֹף 
כָּל שָׁלָב, מַדְרֵגָה
לְחַבֵּק בְּעֶרְגָּה
רַק שֶׁלֹּא יַגִּיעַ סוֹף עוֹד שִׁיר 
וְעוֹד שִׁיר יֵשׁ בִּי מִין
וְהוּא הוֹרֵס, רוֹמֵס וּמִתְפַּלְמֵס״

מתוך השיר ״יש בי מין״

ניתן למצוא בשיריה של תומר יסוד ארס־פואטי מובהק, אך לא באופן המאוס שהתרגלנו לקרוא, זה העוסק בקשיי המשוררת לחצוב מילותיה מן הסלע, אלא נדמה כי ברמה האישית, השירה עבור תומר היא המרפא לכאבים שמספקים לה החיים בעת הגדילה. כך גם ברמה הכללית, המעמד הארס־פואטי מבקש להפוך את השירה למרפא החברתי עבור כאבי הגדילה של החברה. שירתה של תומר בוחנת את מעמדה של השירה והספרות כולה. בשיר "גם כן מאבק" (עמוד 71) אומרת המשוררת " יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת לְבִיאָה / בִּמְקוֹם זֶה / ׳מְשׁוֹרֶרֶת׳". אפשר לטעות ולחשוב שתומר מורידה מחשיבות המשוררת, אך לדעתי, שני הטורים המסכמים את השיר – "כָּל הַשִּׁירָה הַזֹּאת / גַּם כֵּן מַאֲבָק" חושפים את מאבקה הפרטי, לצד המאבק הרחב של אנשי המילה הכתובה. כך השיר מקפל בתוכו את כל מה שחשוב בשירה העברית ואת הסיבה שלשמה אסור לנו להוריד מערכה ומחשיבותה – להצביע על הכאבים, אך גם בכוחה לרפא.

הילה תומר (צילום: יואב בבלי)הילה תומר (צילום: יואב בבלי)

הכנות הנובעת מן הספר, היא סוג של כנות החסרה בנוף החברתי והתרבותי שלנו, במיוחד כיום בעת צריכת ״תרבות הסלפי" ברשתות החברתיות, שם הניסיון לצייר כנות מעלה תמונה של מודעות לשלמות תחת פילטרים, ותמונה שאינה חושפת בהכרח כנות מלאה. השיר החותם את הספר, "ניתוק" (עמוד 85) מתאר רגע לא פשוט, אינטימי ומאוד חשוף. יחד עם זאת, לא מדובר בכנות המעוררת את רגשות הרחמים של הקורא, כך גם לא כנות מתריסה המעוררת סלידה וביקורתיות. מדובר בסוג של כנות החושף את המחשבות הפרטיות והאישיות ביותר של תומר, כמו הצורך לרצות את ההורים ("סקוליוזיס", עמוד 12) או אפילו "שִׁירִים לָהֶם סָגַרְתִּי דֶּלֶת / בָּאִים בַּלַּיְלָה וּמִתְדַּפְּקִים בְּחַלּוֹנִי / ׳אַתְּ לֹא מְשׁוֹרֶרֶת׳״. כלומר התהליך הרגשי המלווה ביצירה.

קשה להתעלם מן הדמיון הוולכי הטמון בהרבה משירי הספר. הדבר בא לידי ביטוי בניסוח הכתיבה, המזכיר את שיריה של וולך כמו "שחק בי משחק צללים / השטיחני על יריעת לבן" (עמוד 15) או בשבירות הלשונית העולה לדוגמה בשיר "יש בין מין" הנחתם בשורות "עוֹד שִׁיר / וְעוֹד שִׁיר / וְעוֹד שִׁי / וְעוֹד ר / וְעוֹד יֵשׁ", אך לא רק. הדמיון בין המשוררות טמון בראש ובראשונה באופן תהליך הכתיבה, אשר נכפית על המשוררת כאיזשהו כוח עליון ובלתי רצוני, "יֵשׁ בִּי שֵׁדִים רָעִים / גּוּף חָלוּל / עָלַי לִכְתֹּב" (עמוד 41), ולמעשה בכך שהכתיבה בחרה במשוררת ולא להפך. ההקבלה מתבקשת גם בנושאים בהם עוסקת תומר, העיסוק הגופני לצד חזרה לטבע הטבעי ומתוך מודעות לטבע האורבני בו גדלה תומר. באופן יותר ממוקד, ניתן לראות את האיילה של וולך הופכת ללביאה של תומר.

כל קריאה נוספת ב"כאבי גדילה" חושפת את הרבדים העמוקים הטמונים בספר זה, החל מהפתיחות והעומק האישי של תומר, דרך ההתכתבות עם יצירות אחרות (ואף היצירה שלה עצמה) ועד ההשפעה של היצירה על המרחב החברתי־תרבותי שבו היא כתובה. לכן, המלצתי היא להניח את הספר על מדף נגיש ולקרוא בו יותר וכמה שיותר על מנת להיחשף לעומקים המצויים בו.