הקים מונזו, "בקיצור", מקטלאנית: איתי רון, רימונים, 160 עמ'

כירו את ילד האהבה האפשרי של חנוך לוין, פדרו אלמדובר וסמואל בקט. שמו קים מונזו, יליד ברצלונה 1952, עיתונאי וסופר עטור פרסים שזו הופעת הבכורה שלו בעברית - בהחלט סיבה למסיבה.

30 הסיפורים הקצרצרים המכונסים בקובץ, בתרגומו השוצף והעולץ של איתי רון, הם לונה פארק מילולי של תעתועי אבסורד, בדיחות קיומיות, הבלים מרושעים, תהיות על המצב האנושי, תרגילים קונדסיים בהנדסה פילוסופית, והכל באריזות קטנטנות מהודקות היטב, כמוסות רעל מצופות סוכר מעקצץ של הומור שחור משחור. תענוג אמיתי.

הסיפורים אינם אחידים ברמתם, אבל המצוינים שבהם משכיחים מיד את הפחות מוצלחים, והנפלאים שבהם מזמינים לקרוא אותם שוב ושוב, כמו לצפות במערכוני קאלט של "החמישייה הקאמרית" או בפרקים מובחרים של "סיינפלד", ליהנות בכל פעם מחדש ולהשתאות מעקרון ה"כמה פשוט, ככה גאוני". סיפור כמו "המחזור החודשי", למשל, הוא מונזו במיטבו.

לכאורה רק רשימת מכולת של טעויות רומנטיות, החלטות צולעות ותאונות גורל - זו מאוהבת בזה אבל זה לא עושה עם זה כלום ואז זו עוברת לאחר, והאחר נזכר באיחור שלמעשה אהב את האחרת, וכולם מעבירים עוד ועוד כדורים בלתי נראים של רגש על מגרש חייהם, ופה ושם מבקיעים שער לכאורה או תוקעים גול עצמי, ברוח "אדון כמעט וגברת כבר" של לוין, "והאדון כמעט ראה בלב נשבר/איך מצטברים כל הרגעים שלא אמר/את דבר אהבתו אל הגברת כבר", והנה סוף הסיפור, או שמא רק תחילתו. כל כך מעט, ועם זאת כל כך הרבה.

יש למונזו סיפורים אחרים עם וריאציות על אותו נושא, ושורה תחתונה דומה: תתלבטו - תפסידו, תהססו - תחמיצו, תעמידו פנים - תאבדו, תבואו בדרישות - תישארו לבד. ובקיצור - בהשאלה מסרט המתיחות הנושן של יהודה בארקן - חייכו, אכלתם אותה.  

ב"חיבור", ילד כותב חיבור על איפה הייתי ומה עשיתי ביום ראשון, כשאבא אולי קצת רצח את אמא ללא ידיעתו, בקטנה, ואז הילד הועבר לדודים שלו, "אבל זה כבר לא היה ביום ראשון".

ב"חוסר היציבות", סאגה הרואית שאין לשער את נפתוליה מתחילה בעניין טריוויאלי פעוט של גניבת רדיו ממכונית, כאשר הקורבן עושה מעשה. ב"איך שגלגל מסתובב" המשובח, אפוקליפסה כללית רחבה תתגלגל במהירות בעקבות רצף אסונות פרטיים של אדם מן היישוב, שמונזו מתאר בכל פעם כאוות נפשו, למשל כמי ששיחק קט־רגל עם חברים, מדד בנעוריו את חזיותיה של אמו, קיבל את המשכורת הראשונה שלו בגיל 16 או עדיין זוכר את מעיל העור שהיה לו בבחרותו. הוא מוצא את עצמו, גידם ומקבץ נדבות במטרו, אסיר משוחרר, מסביר לאנשים שמצער להתחנן לפרוטות אבל עצוב עוד יותר לגנוב אותן, פחות או יותר דקותיים ופסקה וחצי אחרי שהיה הבריא, השלם והנורמטיבי בגברים.

סיבובו של הגלגל מעסיק במיוחד את מונזו. רגע אחד אתה למעלה, וברגע הבא אתה נמחץ למוות כמו "מסטיק מדמם". והטרגדיה היא הסתמיות של כל זה, או - בהשאלה ממילן קונדרה - הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. כך גם ב"מלקט הפטריות", כאשר מזדמנת לאדם האפשרות הנדירה לבקש משאלה מגמד מזל (שמסביר לו שזה לא קורה רק בסיפורים), וההברקה שלו - שאותה לא נחשוף כדי לא לקלקל - נובעת אולי מאותה ידיעה עגומה, שמה שלא תבחר, יבוא הגלגל ויעשה בך כרצונו.

ייתכן ש"בין שתים־עשרה לאחת" הוא גולת הכותרת של הקובץ. אישה מתקשרת לאיש. יותר מזה אסור לגלות, אבל אפשר רק לרמוז שדבר איננו כפי שהוא נראה, ושמונזו מרשה לעצמו להתל בנו שוב ושוב ושוב, מדלג מהפתעה להפתעה ומשיא אל שיא, כאילו מייחל - כמונו בדיוק - שלא ייגמר לעולם. הסיפור הזה מדגים יפה מכל את התעוזה שלו, את החוצפה האומנותית שלו, חוסר המורא וחוסר ההתחשבות בכללי כתיבה באשר הם. אנרכיה ספרותית בזעיר אנפין. הכל מותר והכל הולך, רץ ועף, כל עוד הכותב מוכן להתפרע והקורא מניח לכותב להיחטף על ידו ליעד בלתי ידוע.

"הבל היופי" הוא סאטירה על ניתוחים פלסטיים, כאשר הגיבורה מחליפה את המותניים, הרגליים, העורקים, הגולגולת ומה לא בעצם, רק כדי למצוא חן קצת יותר בעיני בעלה המשועמם, שאינו אמור לשנות דבר בעצמו חלילה, רק מפני שהוא גבר. גברים הם בכלל לא מציאה כל כך גדולה לדעתו של מונזו, ולא שהנשים טובות מהם. אולי היה מוטב לקרפדה בסיפור "הקרפדה" להישאר קרפדה, במקום שהנסיך ינשק אותה ויהפוך אותה לנסיכה בשר ודם, רק כדי שהשניים יגלו - כמעט כמו כל זוג בסיפוריו של מונזו ואולי בחיים עצמם - שאין להם כמעט דבר במשותף ובוודאי לא על מה לדבר. איזה בזבוז. מונזו נדרש לעוד שתי אגדות, זו של סינדרלה (שמגלה שבעלה המלך בוגד בה עם שתי אחיותיה החורגות והמכוערות) ושל היפהפייה הנרדמת (שמגלה שהיא לא היפהפייה הנרדמת היחידה בסביבה), רק כדי לפוצץ עוד בלונים מיותרים של תום בעולם מוזר ואכזר, או כדי להוכיח שכל הסיפורים אכן כבר סופרו, ובכל זאת תמיד אפשר לחדש, כלומר להרוס ולבנות מחדש ושוב להרוס.

הסיפור האחרון בקובץ המקסים נקרא "הסיפור", ובו סופר כותב סיפור שאין לו כותרת. "הסיפור הזה כל־כך מושלם ששום כותרת לא מספיק טובה בשבילו, דבר המונע ממנו להיות מושלם לגמרי. הוא מוותר (יודע שאינו יכול לעשות דבר אחר), הוא נוטל את הדפים שעליהם כתב את הסיפור, קורע אותם לחצי ואת החצי לעוד חצי; וכן הלאה וכן הלאה עד שלא נותר ממנו אלא קרעי קרעים".

עצוב, אבל לא נורא. יהיו עוד סיפורים מושלמים. ויהיו עוד סיפורים קרובים לשלמות וכאלה שרחוקים ממנה. ותכף במילא נמות, אז לפני כן בואו נרקוד ונצחק. 