ויהי בחצי ליל ה־29 לנובמבר, שנת התש"ח לבריאה, ויחליטו כל אומות העולם על הקמת מדינה עברית לעם ישראל בארץ ישראל. ויקומו כל איש ואישה, נער, זקן וטף ויצאו לרחובות בשירה ובריקודים וכל הארץ צהלה ושמחה ולא היה כחג ההוא מיום צאת ישראל ממצרים.
כ"ט בנובמבר - התאריך מציין מאורע בעל חשיבות רבה לעם היהודי, ובד בבד קשור קשר ישיר לאומות העולם. זו ככל הנראה הסיבה למבנה המיוחד שלו.
ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, מצאתי את התיאור הכי צבעוני והכי מרגש. ילד בן 8 שנישא על כתפי אביו, ואין גבול לשמחתו ולהתרגשותו מול גודל האירוע.
וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים... אבי לא שתק אלא נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה.
נתן אלתרמן הלאומי תרם בזמן אמת את חלקו לאירוע בטור השביעי שלו. הוא שיבח את נאומו של נציג ברית המועצות באו"ם, אנדריי גרומיקו, שעשה מעשה שלא ייאמן ונשא לפני ההצבעה נאום נלהב בזכות מתן מדינה ליהודים. הוא אפילו דיבר על זכותו של העם היהודי למדינה משלו, כשהוא לא שוכח להזכיר את סבלם של היהודים בשואה, במלחמת העולם השנייה שהסתיימה רק שנתיים לפני זה.
בני השבעים פלוס, בני השמונים והתשעים שחיים איתנו עדיין, לא ישכחו עד יום מותם את הלילה ההוא של כ"ט בנובמבר, את היום למחרת, את כל הימים שבאו אחר־כך, ואת החברים שהלכו מאיתנו מאוד צעירים, והם מלאי תקווה, עוז וגבורה.
כבר שש שנים עברו מאז שולמית אלוני נפרדה מאיתנו ואנחנו ממנה. שנתיים עברו מאז עזב אותנו עמוס עוז. אלה שזוכרים הולכים ומתמעטים בקרבנו. אז מי יחזיר לנו את שמחת כ"ט בנובמבר?
האומנם?