ג'ון לה קארה, "איש שטח", מאנגלית: אמיר צוקרמן, כנרת־זמורה דביר, 287 עמ'

נטולי, בנם של איש צבא סקוטי ובת למשפחת אצולה רוסית זוטרה, היה לנתניאל, ועכשיו הוא פשוט נט. הוא משוכנע ששנותיו כמפעיל סוכנים בשירות המודיעין החשאי של בריטניה כבר מאחוריו, ושתכף בועטים אותו אל הכפור, כלומר לפנסיה מוקדמת בגיל 47. אבל ל"משרד" (שפעם לה קארה קרא לו "הקרקס") יש תוכניות אחרות בשבילו, והוא נקרא לנהל את "המקלט", תחנת משנה כושלת של "כללית לונדון" (מחלקה שמצדה נשמעת בעברית כמו שם של קופת חולים), ועלובה בעיניו כמו מעון לכלבים עזובים. נט עצמו, כמו המחבר שברא אותו ועבר למשרד של מעלה בתחילת השבוע, בגיל 89, הוא לכאורה כלב זקן שכבר אי אפשר ללמד טריקים חדשים, אבל מתברר שעדיין יש בשרוולו כמה הפתעות.

"אני בעל קסם מחוספס ופתיחות של איש העולם הגדול. בהופעתי החיצונית ובהליכותיי אני ארכיטיפ בריטי, מוכשר להרצאת טענות רהוטה ומשכנעת בטווח הקצר. אני מסתגל לנסיבות וגם חף מרתיעות מוסריות שאין להתגבר עליהן. אני עשוי להיות חם מזג, וכמו כן בלתי מחוסן בעליל מפני קסמן של נשים. אני חסר התאמה טבעית לעבודה משרדית או לחיי קבע, לשון המעטה שאין כדוגמתה. אני עלול להיות קשה עורף וכן אני מחוסר תגובה טבעית למשמעת. זה עשוי להיות הן מגרעת והן מעלה". אם נדמה שנט מתאר את עצמו במילותיו שלו, זו טעות. הוא מצטט מתוך הדוחות הסודיים של מעסיקיו במהלך השנים על ביצועיו ועל סגולותיו בכלל.

נט נזקק לכל הגמישות המוסרית, האינטלקטואלית והפטריוטית שרק אפשר בהתייצבו מול משאביו המידלדלים של שירות הביון ויוקרתו המתכווצת, ומול בריטניה של ה"זין האטומי" (צרימה תרגומית אחת מני רבות) שהוא הברקזיט; ממלכה שמתנערת מערכיה עתיקי היומין ומוכרת את גופה ואת נשמתה, בעיקר לאמריקאים שאותם מוביל נשיא מטורף שמבצע "נאציפיקציה" באומה שלו, שגם היא הייתה כבירה פעם, ואל תזכירו לו אפילו את פוטין.

לה קארה מפקיד את הזעם הפוליטי והתסכול האישי שלו מהמצב שאליו הגיעה מכורתו בידי אד, צעיר גמלוני מסתורי ("איש מחקר", שלא ברור מה הוא חוקר בדיוק), ש"ענד את בדידותו כאות כבוד" ושנואם נאומים נגד הכל ובעד שום דבר, ובוער מחרון קדוש על כך שהמערב לא עומד בציפיות המוסריות שלו. אד משחק בדמינטון עם נט, ובין השניים נקשר קשר מוזר ולא צפוי, אחרי שהשני בכלל עושה לו טובה ומואיל לשחק איתו, כי לדעתו זמן הוא המתנה הטובה ביותר שקשישים כמוהו (ונט בהחלט מרגיש קשיש בסוף העשור החמישי לחייו) יכולים להעניק לצעירים.

ראו כמה יפה כותב לה קארה על המשחק הבריטי המגוחך הזה. "בעיניהם של כופרים, בדמינטון הוא גרסה רכרוכית של סקווש לגברים בעלי משקל יתר, שפוחדים מהתקפי לב. בעיני המאמינים האמיתיים, אין ספורט אחר. סקווש זה זבנג וגמרנו. בדמינטון זה התגנבות, סבלנות, מהירות והתאוששות בלתי מסתברת. זה לשכב ולחכות לרגע הנכון לתקוף במפתיע מן המארב בעוד הנוצית מתווה לה קשת נינוחה באוויר. בדמינטון, שלא כמו סקווש, אינו מכיר הבדלים חברתיים. הוא אינו בית ספר פרטי (...), אין בו מחבטים סלחניים, הוא שומר על הברכיים, אומרים עליו שהוא נורא לאגן. ובכל זאת, וזוהי עובדה מוכחת, הוא דורש תגובות מהירות יותר מסקווש. רק מעט לבביות טבעית שוררת בינינו, המשחקים, שבסיכומו של דבר נוטים להיות חבורת בודדים. בעיני ספורטאים אחרים אנחנו קצת משונים, קצת גלמודים".

עטיפת הספר ''איש שטח'' (צילום: יח''צ)עטיפת הספר ''איש שטח'' (צילום: יח''צ)

גם מרגלים הם כמובן חבורת בודדים וגלמודים, כל אחד בדרכו, שנדרשים לעשות "דברים שהשתיקה יפה להם" למען ארצם - ובהכירנו את הסוכנים הכפולים והמשולשים הבלתי נמנעים במשחק הזה, שחוצים את הרוביקון האישי שלהם, גם למען ארץ אחרת. בתו המתבגרת של נט, שנוטרת לו טינה בסיסית רק מפני שזו זכותה (ובעיניה גם חובתה), מזועזעת מהעובדה שאביה משכנע אנשים לבגוד במולדתם כדי לשרת מדינה שכבר מזמן אינו מאמין בה.

שאלות של נאמנות ובגידה עומדות כמובן גם במרכז הרומן הזה, האחרון של לה קארה, שכתוב בחדווה ובחריפות של איש צעיר, ולחלוטין אינו מסגיר את גילו האמיתי של הסופר הנפלא. מלאכת הכתיבה - שיוף המשפטים, בחירת הדימויים, בניית המצבים, המוזיקה של המילים (נט המספר פונה אל קהלו הדמיוני, מתנצל על היותו "חירש לצלילים" ומגלה שהוא מרגיש כאילו האזין למוזיקה הלא נכונה, אבל אצל לה קארה המוזיקה תמיד מדויקת עד התו האחרון) - היא אהבתו האמיתית של לה קארה, והוא מתענג עליה כאילו זה ספרו הראשון ולא ה־26. העלילה תופסת מקום משני יחסית לעומת העומק הפסיכולוגי של הדמויות, שאת חלקן צייד לה קארה במניפה רחבה במיוחד של צבעים.

זה לא שאין מתח חלילה. יש ויש, אבל נדמה שלה קארה - שרומז כי דבר לא השתנה מאז שהמלחמה הקרה הסתיימה רשמית, ואם כבר, הרוסים רק נעשו חצופים ומסוכנים יותר - מביט במתרחש משועשע מתמיד, בקריצה מתמדת, ופה ושם קצת מתבדח על חשבון עצמו, עד למשפט הסיום היפהפה ושובר הלב. אפילו רשימת התודות בסוף מקסימה וכבר מעוררת געגועים אל לה קארה - איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

בכל מקרה, צפו להופעת אורח של פאם פאטאל רוסייה בשם ולנטינה, למסר שיישתל בתוך שפתון יפני יקר, ולפילגש של אוליגרך שמאיצה מהלכים בינלאומיים, כמעט כמו בקומיקס היפראקטיבי. "אסטרה היא שדיווחה ראשונה על כך שאורסון עומד להשתמש בדופלקס שלו בפארק ליין כדי להרשים צמד מלביני כספים סלובקים במוצאם שמקום מושבם בקפריסין, ידידותיים למוסקבה ובעלי בנק פרטי בניקוסיה עם סניף בסיטי של לונדון. שניהם מזוהים בוודאות כחברים בארגון פשיעה בהסכמת הקרמלין שפועל מאודסה".

כמה מילים על התרגום העברי. אולי כדאי שנסכים אחת ולתמיד שאין מקום לביטויים כמו "התור המחורבן" או "חתיכת סכום מזוין", כמו גם (מן העבר השני) "זבי חוטם קשקשניים", בעברית בת זמננו. אם אין ברירה, כבר עדיף לכתוב "פאקינג" (כשם ש"פרו בונו" הושאר כאן במקור), או לחשוב על חלופות עצלות פחות. חבל גם שהשם המקורי של הרומן, "agent running in the field" (מילולית: סוכן רץ בשדה/בשטח), שיש בו דינמיות, תנועה ופעולה, הוקרב בתרגום לטובת משהו סתמי, חיוור ונייח כמו "איש שטח", שיכול להתייחס גם לעובד של המוביל הארצי האחראי על מערכת הביוב. למרגלים של לה קארה מגיע יותר.