יגאל צור, “כתבנו בעיראק” בדימוס, ממקם את עלילת המותחן החדש שלו, “המחוז הדרומי”, הרחק־הרחק בפרובינציה, ומפתיע בשתילת זירת רצח בלב העולם החרדי ובגיבור לא צפוי. “סוגת ספרי המתח היא הקשה ביותר לכתיבה”, אומר צור, שהתנסה בעבר גם בכתיבת מדריכי טיולים. “כאן אין פשרות. מי שכותב ספר מתח חייב להיות מדויק יותר מאשר בכל סוגה ספרותית, אחרת הקורא ינטוש אותו לאחר שתי פסקאות. אם הכותב לא יתפוס את הקורא, וזה לא ימצא את העולם הדמיוני שהוא מצפה לצלול לתוכו, הוא יעזוב בקלות את הספר. סופר מתח טוב יכול לכתוב פרוזה רגילה, ואילו לסופר פרוזה רגילה קשה לעשות את המעבר הזה. אני יכול להעיד על עצמי כמה היה קשה לי המעבר מכתיבת פרוזה לכתיבת מתח”.

מהו המתכון שלך למותחן?
“מי שניגש לכתוב מותחן, צריך שיימצא לידו שעון מתקתק, שיזכיר לו כל הזמן לא להרפות מהמתח. בלי שעון כזה, שמכתיב את קצב האירועים ואת משכם, לא מומלץ לו לגעת בתבשיל הזה. על המפתח לספר להימצא בדמות המובילה, שחייבת להיות דמות מורכבת - בין אם מדובר בחוקר משטרתי, בין אם מדובר בפושע - ולשקף את ההתלבטויות האנושיות, את השברים באישיות ומקומות של פגיעות אצל הגיבור. ואם יש גם רמזים לפרשיות מוכרות, כמו זאת של הרב במירכאות ברלנד (הרב אליעזר ברלנד שהורשע בעבירות מעשים מגונים ותקיפה – יב”א), או של התאבדות קצין המשטרה ברכה (ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה אפרים ברכה, ששם קץ לחייו ב־2015 – יב”א), זה מוסיף. גם לא מזיק אם סופר מתח מקבל בוקסים בבטן מחומרי מציאות והופך אותם לבדיון ספרותי. כמו כן, מן הראוי שיפעל מול הגיבור איזה עזר כנגדו, שישלים אותו, כמו סנצ’ו פנצ’ה מול דון קישוט, או כמו בספר הנוכחי: ישראל אמסטרדם - חוקר משטרה דתי, שחזותו איננה מסגירה את עיסוקו”.

במרכז העלילה ניצב הגיבור בעל השם המוזר נימר בקרמן. “הוא קצין משטרה חוקר, בדואי מוסלמי מצד אביו ויהודי מצד אמו הרוסייה”, מספר צור. “הוא טיפוס מיוחד במינו, הוא גם וגם - חי כבדואי, אבל מדבר וחושב כמו בחור ישיבה”.

כריכת הספר ''המחוז הדרומי'' (צילום: ללא קרדיט)כריכת הספר ''המחוז הדרומי'' (צילום: ללא קרדיט)

סמוך על יגאל

כמו עלילת ספרו, גם סיפורו האישי של צור, חיפאי במקור, בן 65, בלתי שגרתי בעליל. “אני, מי שבלע את ספרי ז’ול ורן וקרל מאי, מטייל עצמאית מגיל 10”, הוא מספר. לדבריו, כבר בסביבות בר המצווה שלו לקח את אחיו הצעיר ממנו לטיול של יומיים, והיה מגיע לתיכון בעירו רכוב על חמור, שהשיג מבדואים בצפון.

בצבא שירת כסגן בתותחנים. במלחמת יום הכיפורים נלחם בגולן. “קטעים קשים”, הוא מסכם בלקוניות. כשהשתחרר, העמיס תרמיל על גבו, אמר שלום לאמא מולדת ולא חזר אלא כעבור חמש שנים. במהלכן הוא עבד בבציר בכרמי צרפת, שטף כלים במסעדות במונמארטר שבפריז ועבד בחנות מזוודות של יהודי בלונדון. בין היתר, בעיר האורות הוא גם למד שנה בסטודיו למשחק היוקרתי של ז’אק לקוק ואקרובטיקה בתיאטרון “השמש”. כששב ארצה למד קולנוע בבית צבי והופיע בהצגת תיאטרון פרינג’ית. בהמשך למד באוניברסיטת תל אביב ספרות כללית ופילוסופיה. “לימודים אלה היו אחד המזלות שלי בחיים”, מציין צור, ששם הכיר את חוקר תרבות המזרח, דן דאור, וידידות זו הביאה לכתיבת מדריכי הטיולים הראשונים שלו למזרח.

ב־2003, למרות היעדר ניסיונו ככתב צבאי, התגלגל צור להיות שליח ערוץ 10 לעיראק. “מישהו היה צריך לעשות את זה”, הוא מספר. “עד אז מילאתי כל מיני משימות הזויות בשביל ערוץ 10. אני אחד שנדלק על דברים שאחרים קוראים עליהם מבלי לשים לב. כשאני מחליט לעשות משהו, אי אפשר לעצור אותי. כשנתנו לי לבחור בין טורקיה, עיראק וכווית, בחרתי בכווית”.

לא הרתיע אותך שמדובר במדינה ערבית שלא ממש פתוחה לישראלים?
“סמוך על יגאל. במין סוג של חוצפה ישראלית נכנסתי לשם עם ויזה של איש עסקים הונגרי והייתי אחד מ־500 אנשי תקשורת מכל העולם שהצטוותו לצבא האמריקאי. 56 מאיתנו הוחזרו בארון. זה ממש היה פחד מוות וטירוף אחד גדול, מבלי להיות מודע לרמות הסיכון שלקחתי על עצמי”.

היכן היו הסכנות הגדולות ביותר?
“בעיקר בין נג’ף לכרבלא שבעיראק, אזור שאני זוכר אותו לדיראון בגלל מטחי המרגמות הבלתי פוסקים. בעודי משדר משם, מכוסה במין פונצ’ו, רסיס מרגמה גדול הוריד את הכתף לאמריקאי שעמד מטר ממני. וזה עוד כלום. לפני הכניסה לבגדד נתקלנו בירי נשק קל ממארבים של משמרות המהפכה האיראניים. המראות היו מזעזעים. הנה משאית דוהרת, ועליה עומדים אחד עם מקלע ואחד עם אר־פי־ג’י ויורים לכל עבר. פתאום המשאית מתעופפת באוויר מפגיעת מסוק. באיזה לילה עטפה אותנו סופת חול. איך שהיא נרגעה, הבחנתי בטנק עיראקי במרחק 60 מטר. לפני שהספקתי לומר ג’ק רובינזון, פגע פגז אמריקאי בטנק והרים אותו לשמים. תהרוג אותי אם אני יודע איך יצאתי בשלום מהסכנות האלה”.

לא שאלת את עצמך מה לך ולסרט הזה?
“עם כל האדרנלין והסכנות לא שואלים שאלות, מה גם שהטייטל של ‘כתב מלחמות’ נראה לי שגוי. אולי נכון לומר כתב לענייני מצוקה בינלאומיים. ראיתי בעליבותן את העיירות בעיראק, מדינה שאוצרותיה נשדדו על ידי רודן אכזר - ולא משנה אם היה לו נשק כימי או לא. שידרתי מהארמון של סדאם חוסיין. זה היה ארמון מצ’וקמק, שכולו בלוף פתטי”.

איך נגמר לך הסיפור שם?
“אחרי 42 יום בלי רחצה, כשהגרביים והתחתונים שלי הסריחו, ראיתי חיילת אמריקאית שחורה מכבסת גרביים. כשסיימה, ביקשתי ממנה את הגיגית. איך שפניתי אליה, עבר בינינו קליע של צלף ופגע במשאית סמוכה. אז הרמתי טלפון למערכת בארץ והודעתי שאני חוזר. כשאמרו לי ‘רגע, רגע, עכשיו מתחיל השיקום של עיראק’, אמרתי שקודם כל עליי לשקם את עצמי בבית”.

חזרת בשלום גם מיתר מסעותיך בעולם.
“תמיד. אין צ’אנס שיתקיפו אותי בדרך. אני אחד שיודע תמיד לנטרל את הסכנות. אומנם אני הרפתקן, אבל לא כזה שלוקח על עצמו סיכונים מיותרים. בסך הכל אני איש מאוד מפוכח ומחושב. אותי לא יתפסו יורד לנהר בלי חליפת הצלה”.

יגאל צור בעיראק עם מפקד בצבא האמריקאי (צילום: פרטי)יגאל צור בעיראק עם מפקד בצבא האמריקאי (צילום: פרטי)

לתוך קניון אפל

את הרומן שלו עם ספרי מתח התחיל צור ב־1998, עם צאת ספרו “השזיף השחור” (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שבמרכזו עמדה פרשיית התאבדות של חייל ממוצא אתיופי. “בתוך שבועיים מכרתי למעלה מ־6,000 עותקים”, הוא מספר, “ואז התחילה האינתיפאדה, והספר מת כשאני מתִּי יחד איתו, לאחר שעבדתי עליו לא פחות מחמש שנים. בעקבות זה השתתקתי בכתיבה לעשר שנים, פרט לכתיבת מדריכי טיולים. כשחזרתי לכתוב ב־2010 והסתכלתי אחורה על מה שכתבתי, הבחנתי שהמנוע היה חקירה משטרתית והבנתי שכדאי לי להעביר את זה למרכז בתהליך מקוצר, שלא ייקח ממני חמש שנים”.

בתהליך הכתיבה הספרותית יש הרבה עבודה שחורה.
“אתה צודק. התחקיר נמשך לרוב יותר מהכתיבה עצמה, אם כי כשאני מסתייע בידע אישי, זה מקצר את התהליך. כך נעזרתי בכתיבת ‘צרות בגן עדן’ (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2001) בהיכרות שלי עם בנגקוק ובכתיבת ‘אבודה’ (הוצאת כתר, 2017) בהיכרות שלי עם קוסמוי ועם קמבודיה. פרט לכך, על סופר מתח לקרוא כל הזמן מותחנים כדי לדעת מה עושים ולבוא טעון לכתיבה עצמה. אם בימים אני קורא את הדוקומנטרי, בלילות אני קורא את הפיקשן”.

לקראת כתיבת הספר החדש, התנחלת בנתיבות, שבה מתנהלת העלילה?
“בנתיבות שוטטתי ברגל וישבתי לא מעט במכלול של הבאבא סאלי. כשאני בא למקום הזה, אני לא מציג את עצמי כסופר או כעיתונאי. אבל היה נהג מונית ש’הריח’ אותי ושאל אם ארצה שייקח אותי לפינות האפלות בנתיבות, לאחר שזיהה אותי מהופעותיי בטלוויזיה בעבר”.

מדוע בחרת בנתיבות כמקום התרחשות העלילה?
“הפעם רציתי לצאת מהמרכז, מה גם שאני לא מרגיש בשל להביא את סיפור המתח התל־אביבי, כפי שאני רואה אותו. כלומר, עדיין לא מצאתי את סיפור המתח המתאים לתל אביב. כרגע אני בפרובינציה, ולאחר ‘המחוז הדרומי’ יופיע הספר ‘המחוז הצפוני’, שעלילתו מתרחשת בגליל. בכל מקום אני זורק את האנשים לתוך קניון אפל, שממנו אני דולה סיפורים שלא סופרו, או שהתעלמו מהם, או שנמנעו מלהיכנס אליהם, כמו נושא ה־MeToo#, שלהתרשמותי מרתיע סופרות”.

נשים לא יוצאות הכי טוב בספרך, פרט לאביגיל, סטודנטית דתייה שממלאת תפקיד חשוב בפענוח שתי פרשיות שבספר.
“אתה לגמרי צודק. אני מציג את הנשים הפותות שנסמכות על הרבי שלהן ולא רואות מה שהן צריכות לראות, או עוצמות עיניים מול תופעות שליליות, שאסור להתעלם מהן. כי ספר מתח לא בא למרוח יוד או לשים פלסטר, אלא לחטט בפצעים, כולל העוולות המוסריות”.

כיום צור מתגורר עם רעייתו קרין, אמנית רב־תחומית, בבית ערבי ישן משופץ ביפו, ליד שוק הפשפשים. “יש כאן דו־קיום יפה של יהודים וערבים”, הוא אומר. “אני שומע כאן את קריאות המואזינים ואת צלצולי הפעמונים של הכנסיות - ושום דבר לא מפריע לי”. לאחר שהוציא את ספריו הקודמים בהוצאות מוכרות, את ספרו הנוכחי, ה־15 במספר, בחר להוציא בהוצאת “בזלת” שהקים. “זאת הכרזת העצמאות שלי”, הוא טוען.