במרכז העלילה ניצב הגיבור בעל השם המוזר נימר בקרמן. “הוא קצין משטרה חוקר, בדואי מוסלמי מצד אביו ויהודי מצד אמו הרוסייה”, מספר צור. “הוא טיפוס מיוחד במינו, הוא גם וגם - חי כבדואי, אבל מדבר וחושב כמו בחור ישיבה”.
כמו עלילת ספרו, גם סיפורו האישי של צור, חיפאי במקור, בן 65, בלתי שגרתי בעליל. “אני, מי שבלע את ספרי ז’ול ורן וקרל מאי, מטייל עצמאית מגיל 10”, הוא מספר. לדבריו, כבר בסביבות בר המצווה שלו לקח את אחיו הצעיר ממנו לטיול של יומיים, והיה מגיע לתיכון בעירו רכוב על חמור, שהשיג מבדואים בצפון.
בצבא שירת כסגן בתותחנים. במלחמת יום הכיפורים נלחם בגולן. “קטעים קשים”, הוא מסכם בלקוניות. כשהשתחרר, העמיס תרמיל על גבו, אמר שלום לאמא מולדת ולא חזר אלא כעבור חמש שנים. במהלכן הוא עבד בבציר בכרמי צרפת, שטף כלים במסעדות במונמארטר שבפריז ועבד בחנות מזוודות של יהודי בלונדון. בין היתר, בעיר האורות הוא גם למד שנה בסטודיו למשחק היוקרתי של ז’אק לקוק ואקרובטיקה בתיאטרון “השמש”. כששב ארצה למד קולנוע בבית צבי והופיע בהצגת תיאטרון פרינג’ית. בהמשך למד באוניברסיטת תל אביב ספרות כללית ופילוסופיה. “לימודים אלה היו אחד המזלות שלי בחיים”, מציין צור, ששם הכיר את חוקר תרבות המזרח, דן דאור, וידידות זו הביאה לכתיבת מדריכי הטיולים הראשונים שלו למזרח.
ב־2003, למרות היעדר ניסיונו ככתב צבאי, התגלגל צור להיות שליח ערוץ 10 לעיראק. “מישהו היה צריך לעשות את זה”, הוא מספר. “עד אז מילאתי כל מיני משימות הזויות בשביל ערוץ 10. אני אחד שנדלק על דברים שאחרים קוראים עליהם מבלי לשים לב. כשאני מחליט לעשות משהו, אי אפשר לעצור אותי. כשנתנו לי לבחור בין טורקיה, עיראק וכווית, בחרתי בכווית”.
את הרומן שלו עם ספרי מתח התחיל צור ב־1998, עם צאת ספרו “השזיף השחור” (הוצאת הקיבוץ המאוחד), שבמרכזו עמדה פרשיית התאבדות של חייל ממוצא אתיופי. “בתוך שבועיים מכרתי למעלה מ־6,000 עותקים”, הוא מספר, “ואז התחילה האינתיפאדה, והספר מת כשאני מתִּי יחד איתו, לאחר שעבדתי עליו לא פחות מחמש שנים. בעקבות זה השתתקתי בכתיבה לעשר שנים, פרט לכתיבת מדריכי טיולים. כשחזרתי לכתוב ב־2010 והסתכלתי אחורה על מה שכתבתי, הבחנתי שהמנוע היה חקירה משטרתית והבנתי שכדאי לי להעביר את זה למרכז בתהליך מקוצר, שלא ייקח ממני חמש שנים”.
כיום צור מתגורר עם רעייתו קרין, אמנית רב־תחומית, בבית ערבי ישן משופץ ביפו, ליד שוק הפשפשים. “יש כאן דו־קיום יפה של יהודים וערבים”, הוא אומר. “אני שומע כאן את קריאות המואזינים ואת צלצולי הפעמונים של הכנסיות - ושום דבר לא מפריע לי”. לאחר שהוציא את ספריו הקודמים בהוצאות מוכרות, את ספרו הנוכחי, ה־15 במספר, בחר להוציא בהוצאת “בזלת” שהקים. “זאת הכרזת העצמאות שלי”, הוא טוען.
התרעות פיקוד העורף