כמעט מדי יום שישי ממתינה רחלי זאוי ברחבה של הספרייה העירונית בירוחם לבואה של הסופרת אורלי סיגל, שמעבירה במקום סדנת כתיבה במסגרת מיזם “מחוץ למגירה", פרויקט ארצי ביוזמת מפעל הפיס לתרבות לאומנות ובשיתוף “סדנאות הבית", בניהולם של הסופר אשכול נבו והמשוררת וסופרת הילדים אורית גידלי.

“לא הצלחתי לשלב דבר כזה בחיי היומיום ופתאום ההזדמנות באה, וזה מבחינתי מדהים", מספרת זאוי, אחות במקצועה, המנסה כעת להתקבל ללימודי רפואה. “זה חיבור הפריפריה להתרחשות שמאפיינת ערים גדולות, התעסקות בפן התרבותי, במזון לנשמה. החיים אצלנו, מכורח הנסיבות, יותר עוסקים בכאן ועכשיו ובקיום הפיזי, לכן זו מתנה שמאפשרת סוג של אסקפיזם. מאפשרת להתייחד עם מילים ודברים שאני רוצה להביע ואין לי שום פלטפורמה או הזדמנות לכך".

העיקרון המנחה של מיזם “מחוץ למגירה" הוא שהכתיבה היא כלי מצוין לשינוי חברתי ואישי, מתוך רצון להשפיע על המקום שבו אנו חיים. 
המיזם פועל בעשרות רשויות מקומיות ברחבי הארץ, ובמסגרתו התושבים מוזמנים לקחת חלק בסדנאות כתיבה (פרוזה ושירה) בהנחיית אנשי מקצוע מנוסים ומקצועיים, סופרים ומשוררים: ענב שור־דיעי, שירה כרמי, אלטייב ע'נאים, רעות אקשטיין־בלום, אורלי סיגל, אילנה זיידמן, רוני ברודצקי, יפתח אשכנזי, יונתן ברג, אדוה בולה, מיכל קובזמן ונתנאלה שלזינגר. הסופרים והמשוררים מעבירים את הסדנאות ברוח המושתתת על סובלנות, קשב ומסירות לתלמיד.

רשות מקומית שמשתתפת בפרויקט נהנית מסדנת כתיבה המורכבת מעשרה מפגשים שעוסקים בנושאים שונים: בנייה ועיצוב של דמויות, תפקיד הדמות בטקסטים ספרותיים, עלילה, קונפליקט, שפה, מקורות השראה, בניית סצינה, מוזיקה של טקסט וכד'.

סדנת ''מחוץ למגירה'' (צילום: פרטי)סדנת ''מחוץ למגירה'' (צילום: פרטי)

סדנאות הכתיבה של נבו וגידלי פועלות כבר 19 שנה. הם החלו בקטן, בבתים פרטיים, ובסוף שנת 2020 הפרויקט פועל בעשרות יישובים, מקריית שמונה ועד אילת. 80 בוגרים כבר זכו להוציא ספר משלהם, חלקם הפכו לכוכבים, זוכי פרסים יוקרתיים.

“בן אדם שמוצא את הקול הכותב זה דבר משמעותי בחייו, ובכלל לא חשוב אם יפרסם ספר", מסביר נבו. “הסדנה עושה פעולה כפולה. אתה קשוב יותר לעצמך, ואתה גם יותר קשוב ופתוח לאחרים, דברים שנעשים קשים יותר בחיים המודרניים. קשה לנו להקשיב לעצמנו בגלל החברה הישראלית והמבנה שלה. מאוד קל לנו לתייג אחרים ולומר שאנחנו לא מעוניינים לשמוע אותם, וסדנת הכתיבה פותחת את הנושא. חלק מהחזון שלנו הוא לעבוד במקומות שמאפשרים סבסוד. למפעל הפיס יש את אותה אג'נדה, הם רוצים להגיע לכל מקום בארץ ולהביא תרבות במחירים השווים לכל נפש".

הסופרת אורלי סיגל, אף היא מבוגרות “סדנאות הבית", מנחה את סדנת “מחוץ למגירה" בירוחם. סיגל, שכבר פרסמה שני ספרים, היא ילידת היישוב ומתגוררת כיום במרכז. “לא הייתי שם מאז שעזבנו בילדותי, ולכן מבחינתי זו סגירת מעגל מרגשת", היא מודה. “יש לי זיכרונות ילדות מתוקים מהמדבר, מעיירה קטנה ומבודדת. זה המקום שבו למדתי לדבר, ואני חוזרת אליו כדי ללמד לכתוב, ועבורי זה המון".

לא מעט צעירים שגדלו בפריפריה ובנערותם לא זכו לעידוד הכתיבה, מקבלים כעת חשיפה. “בעברי הייתי עורכת דין בלשכה המשפטית במשרד ראש הממשלה", מספרת אורטל חזות. “חיפשתי תחביב לשעות אחר הצהריים ובכלל לא ידעתי מה. נכנסתי לגוגל וכתבתי ‘סדנאות ערב' ויצא לי ‘בישול אסייתי' ואחריו ‘סדנת כתיבה'".

חזות, ילידת דימונה, חשבה שבישול הוא יותר עבודה מאשר הנאה ובחרה בסדנת הכתיבה. את המפגש הראשון הפסידה בגלל השתלמות, ובמפגש השני, כשאשכול נבו ביקש ממנה לקרוא טקסט שכתבה במהלך התרגול, חשבה שהעסק לא בשבילה.

היא ניגשה לסופר במהלך ההפסקה ואמרה שהיא מוותרת. נבו ביקש שתיתן הזדמנות לשני מפגשים נוספים, היא עיקמה את הפרצוף והסכימה. היום היא כבר מחזיקה בספר פרי עטה, “פינטו - שם פרטי", שעוסק בפריפריה ובמרכז וברצונם של אנשים להתנתק מהזהות ולהפוך למשהו אחר.

“אני באה ממקום חזק, לא מקופח או מתמסכן, אבל גדלתי בדימונה, וזו לא אותה חוויה כמו מי שגדל בתל אביב", חזות מסבירה. “כקצינה בצבא ספגתי לא מעט אמירות שבדיעבד נשמעות מקוממות. פעם הייתי מאמינה שכל אחד יכול להצליח, והיום אני לא כזו תמימה, זה כן עניין של שוויון הזדמנויות".

סדנת ''מחוץ למגירה'' (צילום: פרטי)סדנת ''מחוץ למגירה'' (צילום: פרטי)

פרויקט “מחוץ למגירה" מכוון גם למפגשים עם מגזרים שלעתים חוששים להתבטא בחופשיות. למשל, למגזר החרדי כבר הוכשרו מנחים ומנחות, והבקשות שלהם ממנהלי הסדנה נוגעות יותר לתכנים, שיתאימו גם להם. טל בדיחי, ממושב קשת שברמת הגולן, מגיעה מבית דתי. היא תמיד אהבה את ספריו של נבו ובגלל שקראה אחד מהם אפילו הפסידה טיסה. במהלך אשפוז בבית חולים קראה על קיום הסדנה והבינה ששם היא רוצה להתנסות. היום יש לה ספר משלה, “עגלות".

“בסדנה לא ישאלו אותך ‘זה קרה באמת?'. היא חפה מכל חשיפה", בדיחי מסבירה. “בחורות יכולות לכתוב על גירושים, ואף אחד לא יתעניין אם זו חוויה אוטוביוגרפית. בסוף אחד המפגשים אמרתי שאני יודעת שעומר, שלמד איתי, מפחד ממחויבות ולאיילת יש איזה אישיו, אבל אני לא יודעת במה הם עובדים. אתה מכיר אנשים לעומקם מבלי לפתח סמול־טוק. אני באה ממשפחה דתית, ואשכול תמיד אמר ‘תפסיקי לשמור נגיעה בטקסטים, כאילו שאת מפחדת שבית הכנסת יקרא'. כשהספר יצא, זה לא היה פשוט, כי יש בו קטעים נועזים, ולאמי לא היה קל, אבל היא הייתה יותר גאה מאשר התביישה בתוכן הדברים".

הכוונה היא להגיע לכמה שיותר אנשים ומקומות כדי לחשוף את נושא הכתיבה. ממש בימים אלה אמורה להיפתח במועצה המקומית לקיה שבדרום סדנה המיועדת לנשים מקומיות. בלקיה תעביר את הסדנה שיח'ה חליווה, סופרת ומשוררת בדואית עטורת פרסים, שנולדה באחד הכפרים הלא מוכרים בצפון והיום מתגוררת ביפו.

“החברה הבדואית היא שמרנית מאוד", היא מסבירה. “הבחירה בקבוצת נשים מוצדקת, כי בחברת נשים יהיה להן יותר נוח לדבר באופן חופשי, וזה חשוב להביע כל דבר, מיפה עד מכוער. דברים שהן לא יכולות להגיד בקול רם, הן יוציאו על נייר, אולי אפילו יאמצו מנהג כמו כתיבת יומן".
בגלל מגבלות הקורונה, רוב הסדנאות מתקיימות באוויר הפתוח או בחדרים המיועדים למספר משתתפים מצומצם. לא כל הנרשמים חושבים על ספר ביכורים. יש כאלה שרוצים ללמוד לכתוב ברכה יותר מסוגננת, פוסט בפייסבוק, או סתם להוציא דברים שיושבים על לבם.

בדיחי, שהוציאה ספר, מעבירה כעת את הסדנה באילת ומספרת שיושבים מולה מחיילים עד פנסיונרים. “לא הייתה וגם לא תהיה עבודה שאוהב יותר מזו", היא משוכנעת. “זה להרגיש כאילו יש קסמים בעולם ואני הקוסמת. לא מזמן, בסדנה, אחד המשתתפים אמר ‘אני שבועיים מחכה לרגע שבו אסגור את הדלת והעולם יישאר בחוץ'".

“כבר שש שנים אני פעיל חברתית, ואני יוצא יותר אופטימי לגבי החברה הישראלית מאשר ביום שבו נכנסתי", אשכול נבו משוכנע. “אתה מגלה שיש המון משותף והכישרונות מסתובבים לא רק בתל אביב. אנחנו שומעים טקסטים נפלאים באילת ובגוש שגב. בתל אביב יש לגיטימציה להגיד ‘אני בן אדם כותב'. במקומות אחרים אתה מגיע לסדנה וקולט שיש עוד אנשים כמוך, וזה נותן לך ביטחון".