ריד הייסטינגס וארין מאייר, “יוצאים מן הכלל", מאנגלית: ניצן לפידות, מודן, 351 עמ’

סגר. בידוד. נטפליקס. אלו היו שלוש המילים הנפוצות ביותר בשנת 2020, שממנה נפטרנו זה עתה, יהי זכרה לא ברוך ואפילו מקולל. אם תשאלו אנשים איזה ספר טוב הם קראו השנה, רוב הסיכויים שתשובתם תהיה “הכתר 4" או “אוזרק 3". בינג' של סדרות נהיה החיסון העולמי המוקדם נגד הנגיף, אם כי ידוע על מקרים שבהם הזיק יותר מאשר הועיל, ועל כמה ניצולים שמסתובבים בינינו בעיניים מזוגגות ומחפשים את הדרך הביתה.

יוצאים מן הכלל (צילום: יחצ)יוצאים מן הכלל (צילום: יחצ)

נטפליקס לא הייתה זקוקה למגיפה עולמית כדי לאשר את כוחה, אבל הקורונה הוכיחה בכל זאת שהחברה הזו היא בלתי מנוצחת, וכמה מכשולים שלא תערמו בדרכה, היא רק תגהק עוד “גמביט המלכה" אחד ותמשיך לדהור קדימה. נטפליקס היא המלכה עצמה. היא ולא אוליביה קולמן עם מחרוזת פנינים. כעת, באופן בלתי נמנע, בא הספר שמנסה להסביר איך חברה קטנה להשכרת סרטים (זה מה שהייתה בתחילת דרכה ב־1998), שתאגיד בלוקבסטר רב־העוצמה סירב לרכוש אותה, הפכה לתופעה חד־פעמית (בזמן שבלוקבסטר נכחד). 

ריד הייסטינגס, מנכ"לה ומייסדה, מגלה (בשיתוף עם החוקרת והמרצה למינהל עסקים ארין מאייר) את הסודות מאחורי ההצלחה, אבל משאיר כמה לעצמו, מן הסתם. זה אגב אחד הכללים בתרבות הארגונית של החברה: בלי סודות. העובדים נחשפים כל הזמן לכל הנתונים, שקיפות IN ומידור OUT (בניגוד למה שקורה אצל המתחרים, ב־HBO למשל, לפי הספר). בנטפליקס אין מנגנוני בקרה ופיקוח, אין הגבלה על חופשות והוצאות, חדשנות עומדת מעל יעילות, וביקורת בונה בכל הדרגים מתקבלת בברכה וגם נדרשת. עובדים מאושרים מביאים תוצאות טובות יותר, ומכיוון שנטפליקס שוכרת מלכתחילה את העובדים הטובים ביותר ומשלמת להם את המשכורות הגבוהות ביותר (בלי בונוסים תלויי ביצועים)  וגם מעודדת אותם לבדוק מדי פעם את ערכם המשוער בשוק, ולבקש העלאה בשכרם בהתאם, השמיים הם הגבול. 

הספר כתוב בשני קולות - הקול המסבירני של הייסטינגס, שנעזר באין ספור אנקדוטות מעברו ומחייו האישיים, ובסך הכל מצטייר כאחלה בן אדם, שלא עף על עצמו גם כשזה מתבקש ממש, והקול המתעניין, החוקרני והמתריס לרגעים של מאייר, שלמעשה נשכרה על ידי נטפליקס כדי לכתוב את הספר והייסטינגס חותם על הצ'ק שלה, אבל משתדלת לאתגר אותו בשאלות קשות במקום לאתרג אותו ולהריע אוטומטית לגאונותו העסקית הבלתי מעורערת. הכל מרופד ושזור בדוגמאות חיות משעשעות, או מזעזעות (מבחינת הנפשות הפועלות), כי בסופו של דבר יש מידה של אכזריות מפחידה בסגידה למצוינות והסלידה מבינוניות, כשבמקרה של נטפליקס גם טוב מאוד זה לא מספיק וכל עובד אמור להיות גיבור־על.

כך אנחנו מתוודעים לאיזו ברברה ממשאבי אנוש, שאמרה את הדבר הלא נכון, או לקורט ממחלקת התוכן, שעשה את הדבר הנכון ברגע הלא נכון, או לדוויין המתכנת, שעולה כמו שבעה מתכנתים אבל שווה כל סנט, או ללידיה מנהלת הצוות, שנסעה במחלקת עסקים כשהייתה יכולה לנסוע במחלקת תיירים, וללא ידיעתה שינתה דפוסי חשיבה בהנהלה. אין כמו רכילות עסקית טובה, וכשהמחברים מלרלרים, גם אם בנימוס לכאורה, על כמה מהמתחרים, עפים גצים.

מי שמחפש תשובות לשאלות כמו: מה סוד הקסם של נטפליקס מבחינת הצופים והמנויים, לא ימצא אותן כאן - ואולי קסמים ממילא אי אפשר להסביר - אבל מי שאוהב לראות איך חשיבה מחוץ לקופסה ויכולת המצאה־עצמית מחדש יכולות לשנות את העולם, ולא רק להפוך כמה אנשים (שבדרך כלל הם לא אנחנו) למיליארדרים, יבלה עם הספר הזה כמו בלונה פארק. הייסטינגס עולה על המתקנים הכי מסוכנים ומפגין אומץ דווקאי על גבול האובדני, ועד כה זה השתלם לו, ורוב הזמן גם לנו, בענק. לפחות עד הנגיף הבא.

לפני פיזור ולקראת השנה החדשה שהתחילה היום, אני מבקש ברשותכם להתעכב על כמה ספרי מקור שטסו מתחת לרדאר ב־2020 ולא זכו למלוא ההערכה הראויה להם. כמה נחמד יהיה אם יוכלו לקבל הזדמנות שנייה ב־2021. 

ראשון בהם הוא “הבת האובדת" (כנרת זמורה דביר) של נילי לנדסמן, שמבחינתי היה צריך לזכות בפרס ספיר אבל אפילו לא הגיע לרשימת המועמדים, שבה התייצב כמו תמיד סמי ברדוגו, שאהבת מעניקי הפרסים המורעפת עליו עומדת ביחס כמעט הפוך לאהבת הקוראים, שלה הוא זוכה במשורה. תעלומה. 

בכל מקרה, הספר של לנדסמן הוא כל מה שאפשר לבקש מרומן ישראלי עכשווי, וקצת יותר. הוא חצוף ושובב, חשוף ונועז, ומרהיב ביופיו הלשוני החדשני. מרהיב לא פחות ביופיו הכללי הוא “סיד" (אחוזת בית), קובץ הנובלות של אסתי ג. חיים, שגם היעדרו מרשימת המועמדים לפרס ספיר הוא שערורייה. אין מילה מיותרת בספר הזה, הזך כשמן, והוא עדיף בעיניי עשרות מונים על כל חמור ברדוגואי שהוא. 

אסור לשכוח גם את “סגול 351" (פרדס) של אבי ולנטין, שהוא מהתלה עצובה וחכמה מאוד על נושא שאסור לכאורה להתבדח עליו - מלחמת יום הכיפורים. מבין שלל היצירות והמסמכים שהתייחסו למלחמה הזאת ב־2020, ספרו של ולנטין בלט בייחודו ובמקוריותו, והצדק מחייב שייזכר הרבה אחריהם. ספר מלחמה אחר, “הלילה בגרנדה" (ידיעות ספרים), סימן קול ספרותי חדש ומרגש במקומותינו. 

רומן הביכורים של השחקן ברוך דרור תיעד את התפוררותו ההדרגתית של חייל שנלחם במלחמה לא לו (מלחמת לבנון) ושורד את התופת רק כדי לגלות שהמלחמה האמיתית מתחילה בבית ושהשדים שמכרסמים את נפשו לא מתכוונים ללכת לשום מקום, וילוו אותו כנראה עד יומו האחרון. הספר הזה לא היה מושלם, אבל היו יופי ועוצמה רבים גם בבוסריות שלו, הוא הולך איתי למרחקים ארוכים ומעורר ציפייה אמיתית לספריו הבאים של דרור.