נולדתי בשנת 1929 למשפחה מרובת ילדים שלא ציפתה לבואי. אחותי הצעירה הייתה גדולה ממני בשבע שנים. קראו לי בשם אדמונ(ד), לא בלי התייחסות לברון אדמונ(ד) דה רוטשילד. בארץ בחרתי בשם אמנון, יעני, בן מלך. קולו הצרוד של אבי ממיטתו החזיר אותי למציאות. אבא עוד הספיק לפנק אותי אך לזמן קצר, כי הוא נבהל ממהומה בשוק ורץ הביתה והגיע משותק עד סוף ימיו, כך הוסבר לי. אמא שכרה אומנת ארמנית שטיפלה בי כדי לא להכביד עליה. הוריי ראו את הנולד ושלחו את שני אחיי הבוגרים למקסיקו עם דודותיי כדי להכין לנו בית בארץ בטוחה. את שני האחים האלה ראו עיניי רק בגיל ארבעים ומעלה. שני אחים צעירים הקדימו ועלו לארץ, אך אמי לא רצתה לעלות עד שאחי יצחק, שהקים משרד לעורכי דין עם חברו, הוזמן על ידי האוניברסיטה העברית וקיבל סרטיפיקט לו ולבני ביתו. הוא היה פעיל בתנועת הבעת' ומונה לאחד מארבעת היהודים חברי הפרלמנט הראשון בסוריה. ההזמנה לירושלים הביאה גם אותנו בעקבותיו. 

אחי יצחק, הגדול ממני ב־17 שנה, פינק אותי והכין לי חרוזים נלבבים ששרתי בציבור בימי הולדת בעיקר. כזמר מבוקש, קראו לי אדיסי זע'יר על שם זמר מפורסם בעיר, שאותו חיקיתי בהצלחה. הייתי נלווה לאמי בביקוריה התכופים אצל חברותיה, ילד קטן בין הרבה נשים, אוהב לשיר ולהתפנק. אמי הייתה מתגאה בשערותיי הבלונדיניות, בעיניי הכחולות ובעורי הלבן. אני הייתי מספק את הקהל בשירים עבריים ("חביבי, הכל עובר חביבי"), בשירים צרפתיים (“עלי שלכת" שירו המקסים של איב מונטאן, שאני אוהב אותו עד היום) ובשירים ערביים של עבד אל־ווהאב. את מעמדי כאורח רצוי בחברת הנשים הצעירות (אמא הייתה צעירה בעשר שנים מאבא) ביססתי על ידי רשימה ממזרית של הנשים הכי יפות בקהל בדירוג מ־1 עד 14. ה־14 האלה התגאו במעמד שפרסמתי והרעיפו עליי ממתקים ומחיאות כפיים. שמרתי את הרשימה עד העלייה לארץ. את המתח בחבורת הנשים, חברותיה של אמא, הזנתי בשינויים מעטים ברשימה. הייתה תחרות סמויה ביניהן מי תעלה ומי תרד ברשימת היפות. העדפותיו של הילד הקטן הפכו לנחלת הכלל. 

ימי ההולדת 6 ו־7 הזינו את גאוותי ואת גאוותו של אחי יצחק, שחיבר לי חרוזים שנסתיימו ב"ויו (יחי) אדמונ(ד)". החרוזים זכורים לי עד היום, וב"חיים שכאלה" עם עמוס אטינגר שרתי אותם במלואם. 

משפחה יהודית בחאלב בתחילת המאה שעברה (צילום: Library of Congress)משפחה יהודית בחאלב בתחילת המאה שעברה (צילום: Library of Congress)

קהילת חלב נחלקה לשניים: הקהילה העתיקה סביב בית הכנסת הקדמון, שנקראה בחסיתא, והשכונה החדשה, הבורגנית, שנקראה אל־ג'מילייה, שבה גרנו כל השנים. רחוקות זו מזו ומתגאות זו על זו. הכותאב שאליו התחלתי ללכת התחרה באליאנס של בחסיתא. וכמתחרה, שם דגש על לימוד הצרפתית והעברית. בעיר היה בית מדרש לחכמים, שסיפק חכמים להרבה קהילות במזרח. החכם של הכותאב לימד אותנו עברית ותפילות וחינך אותנו בעזרת מקלות ומלקות, על הידיים ועל הרגליים. המורים לצרפתית ולגיאוגרפיה היו צעירים נמרצים ושאפתנים, שלא ויתרו על מקל שהכה על כפות הידיים שלנו המושטות לעונש. המורה לצרפתית, שהתפעל מהישגיי, היה מלווה אותי הביתה עם גמר הלימודים ובדרך עצרנו בחנות של שוקולד נסטלה והוא קנה לי טבלה, פרס על הישגיי. הייתי שוויצר ללא תקנה, ואמא טיפחה את זה. 

סביב העיר חלב היו קהילות יהודיות בשורה של עיירות, כגון ענתב, אורפה, קילס ואחרות, שלא להזכיר את אלכסנדרטה - שנקראה איסכנדרון - על חוף הים, שבה הייתה תחנה של הסוכנות היהודית שהעלתה עולים לארץ. הקהילה החלבית אימצה את כל העיירות ופרנסה אותן. תופעה מעניינת הייתה קונסולים יהודים, כמעט לכל מדינות אירופה, שקבעו את מקומם בעיר המסחר הראשית ותרמו לגאוותה של הקהילה. הם ישבו בגאווה בעיר שהייתה על דרך המשי ושלטה במסחר עם אירופה. השפה הצרפתית שלטה בכל הרשויות והקסימה אותי. השקעתי בה את כל המרץ של ילד שאוהב להתגנב לבדו לעיר הגדולה ולמוסדות המרהיבים. כשהגיע, למשל, הסרט היהודי “הגולם", ידעתי שלא ייקחו אותי אליו והלכתי לבדי, עד שהגיע אחי, מבוהל, והתיישב לצדי עד שנגמר הסרט. 

הבית שלנו היה על גבול הג'מילייה, פתוח לשדה רחב ידיים שבו נעו עדרי עזים וכבשים. אמא הייתה שולחת אותי עם סיר מתאים לקנות חלב היישר מן הכבשה או העז. עדיין לא ידעתי שיבוא יום ובארץ אהיה רועה צאן. סוחרים באורז, בקטניות או בסרצ'יצ'ה היו מתדפקים על דלת הבית, ואמא הייתה ממלאה את המחסן שמתחת למטבח במזונות מגוונים לכל השנה. הסרצ'יצ'ה הייתה נקניק מצומק טעים להפליא שהיינו תולים על חוט ארוך לייבוש. על חוט אחר היינו תולים את הבמיה. צנצנות הכבושים היו גדולות ומזמינות. בעזרתי אמא ידעה אם הכבושים והמרקחות מוכנים. הבילוי במרתף המזונות היה נעים כמעט כמו בחדר החושך. חדר שבו היינו מניחים את כל הדברים שאנחנו לא צריכים אף פעם, כגון רקמות של פרוכות שלא עלו יפה. 

היה כיף לחטט בדברים שאף אחד לא רצה ולא שמר. היו לי שתי אחיות. אחת, הקרובה לי בגיל, שהייתה מכבדת את כל אורחיי מן הכותאב, והשנייה גדולה, כלומר בת 15 וחצי, מוכנה לנישואים. אותה אמא טיפחה והלבישה וסירקה כיאה למועמדת. ואכן הגיע היום והנה אחותי כלה. על כך כתבתי בספר בשם זה. האחים היו שניים במקסיקו (שלחו מפות גיאוגרפיות במקום דולרים), שניים בתל אביב הקטנה, ואחד, יצחק, במשרד עורכי דין מכובד, אהוד על מפלגת הבעת' והיה בה חבר נכבד. 

הייתה לי ילדות מאושרת בעיר, שנקראה בצרפתית אלפ ובאנגלית אלפו. ובעברית עיר הכתר, על שם ספר התנ"ך הראשון שהגיע אליה מידי צאצאי הרמב"ם, שקידש אותו במצרים. העיר נכבשה על ידי דוד המלך, שסימן בה את הגבול הצפוני של ארץ ישראל. עיר מסחר בינלאומית עם שווקים מתפתלים לאורך קילומטרים, עיר שקלטה רבבות ממגורשי ספרד. הם בנו בית כנסת חדש שגבו אל בית הכנסת העתיק, לתפארת העיר התוססת. הם השתלבו עם הצרפתית השלטת והפכו את חלב לעיר מסחר בינלאומית, תאווה לעיניים הכחולות של ילד שרואה בה עולם ישן שממנו יש לברוח. שמועות על ארץ ישראל החדשה פתחו לי תיאבון לעולם חדש שמבטיח הזדמנויות אין ספור. עולם של נחושת ואלומיניום, שבו אין ערך לפרוכות של אבא ולמחוך של אמא, שאותו למדתי ללחוץ בכפות ידיי ורגליי כדי למשוך בשרוכים הארוכים. הנשים שחלקן כבר ביקרו בארץ סיפרו נפלאות על עולם ללא מחוכים וללא כובעים וללא כפפות, עולם המחר. קשה לי לעכל שעולם המחר היה כבר אתמול ושלשום. 
האיש החשוב ביותר בעיר היה קונסול אוסטריה. הוא היה הקונסול המכובד ביותר בעיר, וכשאמי רצתה להעמיד אותי במקומי הייתה אומרת: אל תתנהג כמו קונסול אוסטריה.

כמעט נשכח ממני הביקור השבועי בחמאם. מקום הרחצה והמרגוע שאליו התגעגעתי כל השבוע. מקומי בחמאם היה באגף הנשים יחד עם אמא, ושם ראיתי הכל. תאווה לעיניים. הביקור השבועי בחמאם היה משמח ומשעשע וטעים להפליא. היינו בוחרים תמיד את יום השישי, שבו הנשים המוסלמיות הארסיות והתוקפניות אף פעם לא הגיעו. הפסדנו את התזמורות הקבועות שהביאו הללו עמן, עם הרביעייה הקבועה של נגן עוד, כינור ודרבוקה וכן קמנג'ה, שהנעימו את הרחצה. אמא הייתה מכינה כמות אדירה של מעמולים ממולאים ברסק פיסטוקים, שקדים והרבה אבקת סוכר. היינו מזמינים עגלון לקחת אותנו לחמאם ולהחזיר אותנו כעבור חצי יום. הייתי יושב ליד העגלון, שנהנה מאוד מן המעדנים שטעם לפני כולם. לכל מתרחץ הייתה חבילה עם בגדיו, להבדיל מחבילת המעדנים, שמשכה לא רק את הילדים של המשפחה אלא את כל הילדים שבחמאם.

יום הרחצה שלנו השתנה בין גיל הילדות המוקדמת, שבו לא התביישנו בעירום שלנו בממלכת הנשים, לבין הגיל המאוחר יותר, שבו הסתרנו את מה שיש להסתיר והתביישנו וגם הסתקרנו מן העירום הנשי שאליו היינו צמודים. למה לא יכולנו להיצמד לגברים במשפחה אינני יודע. חזרנו נקיים ושבעי מעמול וחוויות, מוכנים לארוחת ערב שבת.

אבא היה נשאר בבית, כועס וממורמר, נהנה רק מביקור הרופא הארמני הידוע אלטוניאן, שהיה מגיע עם חמולה של מעודדים ומקבלי שכר בשמו. כך נפרד מהלך החיים של אבא ואמא, ואני בתווך, ילד קטן שמתרוצץ בין האבא המסכן ובין האמא החוגגת ומתחיל להבין את העולם שבו אנו חיים. שבו היינו חיים. עולם האתמול. עולם המחר חיכה לנו בתל אביב הקטנה והלבנה. ממש עולם המחר.

לא התגעגעתי אל עולם האתמול שהיה, למעשה, עולם השלשום והילדות. התיאבון לעולם המחר היה חזק ומנצח. התנפלתי על העברית הרבגונית שחרגה מתחומי החכם של הכותאב. העברית של המחר שקסמה לי והזינה את חלומותיי. עברית עם פירורי ארמית וניחוח ערבי מהבית.

אמנון שמוש (צילום: פרטי)אמנון שמוש (צילום: פרטי)

קהילת חלב, העתיקה והמבוססת, הייתה ספוגה גאווה עד יומה האחרון. לפני יומה האחרון היא קיבלה בזרועות פתוחות שני גלים מגולי מגורשי ספרד. הקהילה העתיקה והגאיונה נוהלה על ידי הרב הראשי ממשפחת הדיין. כפי שכותב במאמרו פרופ' ירון הראל: “בראש הקהילה המוסתערבית בחלב עמדו במשך שנים רבות אישים ממשפחת ‘הנשיא' שהתייחסה לדוד המלך. במשך הדורות נשתנה שם המשפחה ל'הדיין'... עובדת קיומו של מרכז רוחני ספרדי בעל שיעור קומה בצפת גימד את שיעור קומתו של הדיין המוסתערבי בחלב בעיני בעלי הדין הספרדיים שפסיקותיו לא הלמו את ציפיותיהם. הללו פנו לחכמים הספרדיים בצפת בניסיונות לערער את פסיקותיו של הדיין". 

אולם במשך הזמן העשירים החדשים הסתפחו אל מוסדות העיר העתיקה ונמנעו מלהקים בית כנסת נפרד. הם הקימו בית כנסת שגבו אל בית הכנסת העתיק ששמר על כתר ארם צובא, והשתדלו לשמור על מנהגי המקום העתיקים. הקהילה גדלה מצד אחד, וחשיבותה הלכה וקטנה עם ההגירות של הספרדים הנקלטים. הייתה תחרות סמויה וגלויה בין המוסתערבים הוותיקים לבין מגורשי ספרד. פליאה בעיניי, עד היום, מדוע דונה גרציה, שדיברה על מדינה יהודית בטבריה וסביבתה, לא הגיעה כלל לעיר.

בשנת 1522/3 כותב הרב לוי בן חביב שעבר אז בחלב: “בהיותי הולך לדרכי דרך הקודש, התגוררתי פה חלב יע"א (יגן עליה אלוהים) ומצאתי בה אנשים נבונים וחכמים קובעי עיתים לתורה ולומדים בכל ידם הלכה". זו אחת מהעדויות הרבות על שתי הקהילות שהתחברו למופת, לא בלי מחלוקות ומריבות.

הקהילה העתיקה חדלה להתקיים, אך המסורת והאופי של העיר חלב ממשיכים לא רק להתקיים אלא להתעצם בכל אמריקה, מצפונה עד דרומה. קהילת ברוקלין שהתפשטה לעיר דיל, קהילת מקסיקו, פנמה ובעיקר ארגנטינה, שם בבואנוס איירס הוקם מטה ההון החלבי בצורת בנק ספרא הכל יכול. הקהילה איננה, אך בנותיה צומחות לתפארה, שומרות על מה שצמח בה.