"שומר ליל מה לך נרדם/ מי יכבד זמנך ומשעוליך/ מי יפריח אורותיך/ זמן עובר, חיים הולכים ונשלמים/ ויש לעשות לבית הרוח/ תיקונים והשלמות”, כך כותבת המשוררת רות גולן בשירה “תיקונים והשלמות”, שנתן את שמו לקובץ שיריה השביעי, שהופיע בימים אלה בהוצאת כרמל ומהווה תמצית אמירתה השירית.
באופן טבעי, סיפורה האישי של גולן הבת, ילידת 1953, שזור בסיפורו של אביה, שהיה מבכירי ומראשוני תעשיית הקולנוע הישראלי, הפיק כ־200 סרטי קולנוע ישראליים ואמריקאיים וביים 44, והיה, בין היתר, חתן פרס ישראל לקולנוע ופרס אופיר על מפעל חיים. “מנעוריי אבא היה מעסיק אותי כלקטורית שלה הוא נתן לקרוא את המחזות והתסריטים שלו”, היא מספרת. “ואם תשאל איך הוא היה כבוס, אומר שאבא שלי חשב שהוא השמש, ואנחנו, אשתו ושלוש בנותיו, אמורות להיות הכוכבים הנעים סביבה. כשהיה לו, הוא נתן הכל, וכשלא היה לו, הוא גם לקח מאיתנו חזרה, שלא לדבר על זה שכמה פעמים הוא משכן ומכר בית שבו גרנו כדי לעשות עוד סרט. זה בהחלט לא היה נעים כשבאו לעקל מה שהיה לנו”.
גולן גם העסיק את רות כשחקנית, אם כי זו חתכה די מהר מהמקצוע. בגיל 5 שיחקה בהצגה “הציפור הכחולה”, ובהמשך שיחקה בשניים מסרטיו המוקדמים. לאחר שב־64’ שיחקה אצלו את אחת מהשמינייה ב”שמונה בעקבות אחד”, המפגש הבא שלה עם הזרקורים, כעבור קרוב לשנתיים, השאיר אצלה טעם רע. “שיחקתי את נכדתו של כוכב הסרט, פייר ברסר, שהיה שחקן צרפתי נודע”, היא משחזרת. “בארבע בבוקר היה עליי לעלות בעקבותיו להר סדום ולחבק אותו. הוא היה שיכור כלוט, כשכמעט נפל עליי. כילדה בגיל ההתבגרות זה מאוד הגעיל אותי. אז אמרתי ‘עד פה!’, ובכך גמרתי את הקריירה כשחקנית”.
גולן מתארת את אביה, שלא חסך ממנה אותם רגעים מביכים, כאב אוהב וסמכותי. “כילדה, אבא לא הרשה לי לקרוא את ‘חסמבה'”, היא מגלה. "‘את הזבל הזה תקראי כשתהיי גדולה’, אמר ודרש: ‘עכשיו טולסטוי ושייקספיר!’, אולי מזה נהייתי משוררת. אבא אהב תיאטרון, התחום שבו התחיל, וחלם קולנוע. ב־59’ הצטרפנו אליו למשך שנה וחצי כשיצא ללימודי קולנוע בניו יורק. זאת הייתה תקופה מופלאה, אף שהיינו עניים. תאר לעצמך שגרנו עם עוד משפחה בדירה, וכשהיינו נוסעים לטייל ברחבי ארצות הברית, היינו ישנים מתחת לשולחנות באתרי קמפינג, מה שהיה בשבילי הרפתקה אחת גדולה. הבית שלנו היה כמו הוסטל לזמרים ולשחקנים מהארץ, ביניהם שייקה אופיר ואריק לביא”.
לדבריה, לעומת שתי אחיותיה שהועסקו בסרטיו, היא שמרה על מרחק. “לא אהבתי את הזוהר, שלא התחברתי אליו, והייתי הכי מורדת מבין שלושתנו”, היא מספרת. “כבר בגיל 20 עזבתי את הבית ובניתי לי חיים משלי, מה שלא מנע ממני נסיעות ללוס אנג’לס בתקופה ההוליוודית של אבא”.
גולן הביטה מהצד על האימפריה שבנה אביה עם בן דודו ושותפו, יורם גלובוס, ועל הפיכתו מבמאי ישראלי מהשורה לבמאי־על הוליוודי, שהחתים את גדולי הכוכבים והשחקנים. “ההצלחה הביאה את אבא ללכת חזק יותר על כסף ועל כוח במטרה להשיג יותר הכרה”, היא אומרת. “עם זאת, הוא לא זנח לגמרי את הצד האמנותי שהיה בו, מה שהביא אותו להחתמת במאי־על כמו גודאר וזפירלי. אבל היה צד שני למטבע. ההצלחה המהירה שלו עלתה לו לראש וגרמה לנפילה שלו, וגם חשפה את הצד המחוספס שבו, או ‘הצד הטברייני’, כפי שהייתי קוראת לזה”.
על ילדותו של אביה כתבה גולן כבר בספרה “והיית לי ככנרת לגולן” (הוצאה עצמית – סרטי נוח, 2018) וכינתה אותו: “הילד הטברייני החולם שהגיע לפסגת הקולנוע, היה לטייקון וחווה נפילה בסוף ימיו”.
רות גולן מאוכזבת מטבריה, כור מחצבתו כאמור של אביה: “אבא תמיד הציג את עצמו כטברייני והיה מביא לשם עיתונות זרה כדי להראות את מקום הולדתו. הוא אפילו נשאר אוהד של הפועל טבריה, שזה לא מי יודע מה. אבל שש שנים לאחר פטירתו עדיין לא קראו בטבריה רחוב על שמו. ההנצחה שלו לדעתי היא לא כפי שהיה ראוי, חוץ מפרס ישראל שבו היה גאה. כשנשאל פעם מה ירצה שייכתב על מצבתו, ענה: ‘חתן פרס ישראל’, וכך היה”.
כידוע, גולן ידע שנים לא פשוטות. “הפרידה בינו לבין יורם גלובוס הייתה הרסנית ושברה אותו”, היא סבורה. “יורם, שהיה תמיד איש של כסף ולא היה בו הצד האמנותי, העריץ את אבי והלך איתו יד ביד עד שנפרדו. אבא שלי היה ונשאר תמים כזה, והכי חשוב היה לו שהתסריטים שלו שלא מומשו יישארו אצלו. אנחנו העברנו אותם לסינמטק, לרשות במאים ומפיקים.
"אבא החל את ההמראה שלו עם ‘אלדורדו’, סרטו הראשון, ו’אלדורדו’ היה לפני שש שנים וחצי גם ההפקה הבימתית האחרונה שלו. בסוף דרכו הוא ויורם חזרו זה לזה, וחודשיים לפני מותו הוא יצא איתו על כיסא גלגלים לפסטיבל קאן, שם נערכה הבכורה של ‘דה גוגו בויז’, הסרט התיעודי שנעשה עליהם. כפי שסיפר הבן שלי, הוא עבר עם כיסא הגלגלים את השטיח האדום ועלה לבמה, שם נעמד לתשואות הקהל על רגליו והבטיח שכעבור שנה ישוב עם סרט בכיכוב אל פאצ’ינו. כלומר, הוא נשאר עם החלומות שלו עד הסוף”.
המסך ירד על מנחם גולן, “מר קולנוע” כפי שכונה על ידי רבים, בשישי בערב, 8 באוגוסט 2014, והוא בן 85. לדברי בתו רות, שעה לאחר ששיחק עם נכדיו וניצח על הקידוש, בדרכו אל המכונית, מעד ונפל. “האריה נכנע”, היא מסכמת. “11 חודשים אחריו השיבה גם רחל, אהבת חייו, את נשמתה לבורא”. חמישה חודשים אחריה הלכה לעולמה גם בתם נעמי.