"שומר ליל מה לך נרדם/ מי יכבד זמנך ומשעוליך/ מי יפריח אורותיך/ זמן עובר, חיים הולכים ונשלמים/ ויש לעשות לבית הרוח/ תיקונים והשלמות”, כך כותבת המשוררת רות גולן בשירה “תיקונים והשלמות”, שנתן את שמו לקובץ שיריה השביעי, שהופיע בימים אלה בהוצאת כרמל ומהווה תמצית אמירתה השירית.

גולן, בתו הבכורה של מנחם גולן, מי שהיה ענק הקולנוע הישראלי, עוסקת ביומיום בפסיכואנליזה. “הן בשירה, הן בפסיכואנליזה, אנחנו מקשיבים למה שנמצא מאחורי הדיבור, או למה שהמילה משאירה מאחוריה”, היא אומרת. “אם בפסיכואנליזה אני מקשיבה למטופלים, שאליהם אני באה מבחוץ, השירה נובעת מתוכי. בשני התחומים מגלים את צפונות הנפש - בפסיכואנליזה אצל המטופל ובשירה אצלי”.

איך משפיע עיסוקך המקצועי על השירה שאת כותבת?
“אין ספק שזה משפיע. כל דבר שאני חווה, רואה ושומעת משפיע באמצעות חוטים סמויים וגלויים כאחד. אבל כשאני רוצה לכתוב, אני לוקחת חופש לכמה ימים ויוצאת לאיזה מקום בארץ, או בעולם, כדי לכתוב שם. גם וגם באותו זמן זה קשה. צריך גבול בין התחומים”.

זה קורה כשאת מול המטופלים?
“קורה לא פעם שכשאני שומעת אותם, אני רושמת לי פה ושם בזיכרון מילים שלהם כדי להשתמש בהן אחר כך בכתיבה”.

כשאת משווה את עצמך באחד השירים לצלופח, המשייט בין שלל זהויות, מה את רוצה לומר?
“זאת אני ולא אני, ויש כאן מטפורה לזהות לא מקובעת”.

וכשאת כותבת בשיר “חדר ילדות”: “כשהייתי ילדה, הייתי רשת ריגול”?
“זאת אמת לאמיתה. כילדה, לאן שהגענו, הייתי משחקת בראש כאילו שאני חלק מרשת ריגול מול דברים שראיתי”.

רות עם אביה מנחם גולן (צילום: פרטי)רות עם אביה מנחם גולן (צילום: פרטי)

בלי חסמבה

באופן טבעי, סיפורה האישי של גולן הבת, ילידת 1953, שזור בסיפורו של אביה, שהיה מבכירי ומראשוני תעשיית הקולנוע הישראלי, הפיק כ־200 סרטי קולנוע ישראליים ואמריקאיים וביים 44, והיה, בין היתר, חתן פרס ישראל לקולנוע ופרס אופיר על מפעל חיים. “מנעוריי אבא היה מעסיק אותי כלקטורית שלה הוא נתן לקרוא את המחזות והתסריטים שלו”, היא מספרת. “ואם תשאל איך הוא היה כבוס, אומר שאבא שלי חשב שהוא השמש, ואנחנו, אשתו ושלוש בנותיו, אמורות להיות הכוכבים הנעים סביבה. כשהיה לו, הוא נתן הכל, וכשלא היה לו, הוא גם לקח מאיתנו חזרה, שלא לדבר על זה שכמה פעמים הוא משכן ומכר בית שבו גרנו כדי לעשות עוד סרט. זה בהחלט לא היה נעים כשבאו לעקל מה שהיה לנו”.

גולן גם העסיק את רות כשחקנית, אם כי זו חתכה די מהר מהמקצוע. בגיל 5 שיחקה בהצגה “הציפור הכחולה”, ובהמשך שיחקה בשניים מסרטיו המוקדמים. לאחר שב־64’ שיחקה אצלו את אחת מהשמינייה ב”שמונה בעקבות אחד”, המפגש הבא שלה עם הזרקורים, כעבור קרוב לשנתיים, השאיר אצלה טעם רע. “שיחקתי את נכדתו של כוכב הסרט, פייר ברסר, שהיה שחקן צרפתי נודע”, היא משחזרת. “בארבע בבוקר היה עליי לעלות בעקבותיו להר סדום ולחבק אותו. הוא היה שיכור כלוט, כשכמעט נפל עליי. כילדה בגיל ההתבגרות זה מאוד הגעיל אותי. אז אמרתי ‘עד פה!’, ובכך גמרתי את הקריירה כשחקנית”.

גולן מתארת את אביה, שלא חסך ממנה אותם רגעים מביכים, כאב אוהב וסמכותי. “כילדה, אבא לא הרשה לי לקרוא את ‘חסמבה'”, היא מגלה. "‘את הזבל הזה תקראי כשתהיי גדולה’, אמר ודרש: ‘עכשיו טולסטוי ושייקספיר!’, אולי מזה נהייתי משוררת. אבא אהב תיאטרון, התחום שבו התחיל, וחלם קולנוע. ב־59’ הצטרפנו אליו למשך שנה וחצי כשיצא ללימודי קולנוע בניו יורק. זאת הייתה תקופה מופלאה, אף שהיינו עניים. תאר לעצמך שגרנו עם עוד משפחה בדירה, וכשהיינו נוסעים לטייל ברחבי ארצות הברית, היינו ישנים מתחת לשולחנות באתרי קמפינג, מה שהיה בשבילי הרפתקה אחת גדולה. הבית שלנו היה כמו הוסטל לזמרים ולשחקנים מהארץ, ביניהם שייקה אופיר ואריק לביא”.

איך הסתדרתן עם זה?
“הסתדרנו, אבל אמא (רחל גולן – יב”א), שהוא כל כך אהב אותה, הייתה זאת שסבלה מצורת החיים המשוגעת שהוא אימץ לעצמו, מה שגרם להמון ויכוחים ביניהם. בסופו של דבר הם היו זמן רב יחד, וכשהגיעו ליום השנה ה־60 לנישואיהם, הוא כתב ביד רועדת שהדבר החשוב ביותר שעשה בחייו הוא שהתחתן איתה. אבא רצה חתונה שנייה, כמו גילה ואגמון. אבל אמא, שהייתה רחוקה מכל שואו־אוף, לא הסכימה. לזכותה ייאמר שהבית נשמר ולא נשבר”.

לדבריה, לעומת שתי אחיותיה שהועסקו בסרטיו, היא שמרה על מרחק. “לא אהבתי את הזוהר, שלא התחברתי אליו, והייתי הכי מורדת מבין שלושתנו”, היא מספרת. “כבר בגיל 20 עזבתי את הבית ובניתי לי חיים משלי, מה שלא מנע ממני נסיעות ללוס אנג’לס בתקופה ההוליוודית של אבא”.

גולן הביטה מהצד על האימפריה שבנה אביה עם בן דודו ושותפו, יורם גלובוס, ועל הפיכתו מבמאי ישראלי מהשורה לבמאי־על הוליוודי, שהחתים את גדולי הכוכבים והשחקנים. “ההצלחה הביאה את אבא ללכת חזק יותר על כסף ועל כוח במטרה להשיג יותר הכרה”, היא אומרת. “עם זאת, הוא לא זנח לגמרי את הצד האמנותי שהיה בו, מה שהביא אותו להחתמת במאי־על כמו גודאר וזפירלי. אבל היה צד שני למטבע. ההצלחה המהירה שלו עלתה לו לראש וגרמה לנפילה שלו, וגם חשפה את הצד המחוספס שבו, או ‘הצד הטברייני’, כפי שהייתי קוראת לזה”.

כלומר הנרקיסיזם שלו הוליך לנפילתו?
“אכן, זה גרם לו להרבה החלטות מוטעות. ההפתעה הגדולה שהייתה לנו אחרי שנפטר זה שהוא לא השאיר חובות, בניגוד לפשנל שהמשפחה שלו נאלצה לברוח להודו. אני הגנתי מבעוד מועד על עצמי. בניתי בית ביפו ורשמתי אותו על שמי. כמובן שבאיזה שלב אבא רצה שנמשכן גם את הבית הזה בשביל סרט, ואני סירבתי. אמרתי להוריי שהדירה לרשותם לכל ימי חייהם, ואחר כך תחזור אליי. אומנם בגלל זה אבא לא דיבר איתי חצי שנה, אבל הבית נשמר וילדיי הרוויחו”.

רות גולן (צילום: פרטי)רות גולן (צילום: פרטי)

סגירת מעגל

על ילדותו של אביה כתבה גולן כבר בספרה “והיית לי ככנרת לגולן” (הוצאה עצמית – סרטי נוח, 2018) וכינתה אותו: “הילד הטברייני החולם שהגיע לפסגת הקולנוע, היה לטייקון וחווה נפילה בסוף ימיו”.

איך את רואה היום את אביך?
“מתישהו באמצע חייו הוא עבר מטמורפוזה. בספר רציתי להזכיר את האבא שהיה לי בילדות, היוצר והאמן הרגיש. בראיונות שערכתי בשביל הספר הבנתי שביסודו הוא היה מספר סיפורים, שאהב לקשט אותם ב’קישוטים’ כדי שיהיה מעניין. לדוגמה: כל החיים גדלתי על הסיפור שלו שבהיותו סטודנט בלונדון הוא היה נוכח בהכתרת המלכה אליזבת' השנייה ורץ אחרי הכרכרה שלה. כשבדקתי תאריכים, התברר שהוא חזר ארצה שלושה חודשים לפני ההכתרה. מה שכן היה נכון, והייתי עדה לכך, הוא שהמלכה הייתה אורחת הכבוד בבכורה של אחד מסרטיו, וכולנו קדנו בפניה קידה.לא במקרה אבא נהיה מספר סיפורים. אבא היה בטבריה ילד רזה ולא ספורטאי. הדרך שלו להתקבל בחברה הייתה באמצעות הסיפורים שסיפר. בסופו של דבר, היו אלה הסיפורים שהביאו אותו אל התהילה”.

את כותבת עליו כעל המאהב המיוסר והרומנטי, וזה כל כך שונה מהדמות שהכרנו אחר כך.
“זאת ההפתעה הגדולה שהייתה לי כשגיליתי את מכתבי האהבה שהוא כתב לאמא שלי בצעירותם. מהם גם עלה שאז הוא היה לוקח תרמיל ושק שינה ויוצא לטייל ברגל ברחבי הארץ. את זה מעולם לא שמעתי ממנו בחייו”.

רות גולן מאוכזבת מטבריה, כור מחצבתו כאמור של אביה: “אבא תמיד הציג את עצמו כטברייני והיה מביא לשם עיתונות זרה כדי להראות את מקום הולדתו. הוא אפילו נשאר אוהד של הפועל טבריה, שזה לא מי יודע מה. אבל שש שנים לאחר פטירתו עדיין לא קראו בטבריה רחוב על שמו. ההנצחה שלו לדעתי היא לא כפי שהיה ראוי, חוץ מפרס ישראל שבו היה גאה. כשנשאל פעם מה ירצה שייכתב על מצבתו, ענה: ‘חתן פרס ישראל’, וכך היה”.

כידוע, גולן ידע שנים לא פשוטות. “הפרידה בינו לבין יורם גלובוס הייתה הרסנית ושברה אותו”, היא סבורה. “יורם, שהיה תמיד איש של כסף ולא היה בו הצד האמנותי, העריץ את אבי והלך איתו יד ביד עד שנפרדו. אבא שלי היה ונשאר תמים כזה, והכי חשוב היה לו שהתסריטים שלו שלא מומשו יישארו אצלו. אנחנו העברנו אותם לסינמטק, לרשות במאים ומפיקים.

"אבא החל את ההמראה שלו עם ‘אלדורדו’, סרטו הראשון, ו’אלדורדו’ היה לפני שש שנים וחצי גם ההפקה הבימתית האחרונה שלו. בסוף דרכו הוא ויורם חזרו זה לזה, וחודשיים לפני מותו הוא יצא איתו על כיסא גלגלים לפסטיבל קאן, שם נערכה הבכורה של ‘דה גוגו בויז’, הסרט התיעודי שנעשה עליהם. כפי שסיפר הבן שלי, הוא עבר עם כיסא הגלגלים את השטיח האדום ועלה לבמה, שם נעמד לתשואות הקהל על רגליו והבטיח שכעבור שנה ישוב עם סרט בכיכוב אל פאצ’ינו. כלומר, הוא נשאר עם החלומות שלו עד הסוף”.

המסך ירד על מנחם גולן, “מר קולנוע” כפי שכונה על ידי רבים, בשישי בערב, 8 באוגוסט 2014, והוא בן 85. לדברי בתו רות, שעה לאחר ששיחק עם נכדיו וניצח על הקידוש, בדרכו אל המכונית, מעד ונפל. “האריה נכנע”, היא מסכמת. “11 חודשים אחריו השיבה גם רחל, אהבת חייו, את נשמתה לבורא”. חמישה חודשים אחריה הלכה לעולמה גם בתם נעמי.